אני זוכרת את יום השישי ההוא, לפנות ערב בקיבוץ גינוסר, הייתי בחופשה שם עם כמה חברים, כולם הלכו לישון לקראת ארוחת הערב ואני לא הצלחתי להירדם. יצאתי אל הדשא ושכבתי על אחד הערסלים בחוץ.

אני לא יודעת מאיפה בקע השיר, אני מניחה שמאחד ממכשירי הרדיו של המכבסה, חדר האוכל או אחד מבתי הנופש, אבל זה היה מדויק ובזמן. היה זה שיר העמק: “באה מנוחה ליגע ומרגוע לעמל. לילה חיוור משתרע על שדות עמק יזרעאל". אם הרגשתי מאז ומעולם חיבה עזה לקיבוץ - עזבו קיבוץ, לארץ ישראל היפה, השורשית, הישנה - הרי שהדקות המזוקקות האלו, עם השיר הזה ברקע, פיארו והעצימו אותה עשרות מונים.

דיווח דרמטי: עסקת החטופים על סף קריסה - מבט למאחורי הקלעים
ליברמן מתפוצץ בשידור: "אנחנו צריכים להשלים את ההתנתקות"

אני זוכרת שנרדמתי כך על הערסל, אני מניחה שבאיזשהו שלב אנשים חלפו על ידי בדרך לחדר האוכל, לחברים או לכל מקום אחר - אבל אף אחד לא עצר להעיר אותי או פגם בשינה הטובה הזאת שהייתה לי שם. כנראה שהשתלבתי בנוף הקיבוצי של הדקות היפות האלו לפני שבת.

אין ישראלי שלא מכיר את שעות בין הערביים המבדילות בין החול לבין המנוחה, בין שהוא חילוני ובין שהוא דתי או כזה שטרם החליט. בכל פעם, בפרט כשאני בדרך לצפון, אני משמיעה לעצמי את השירים היפים האלו, וכשהנוף הופך ירוק, אני מגבירה ומצטרפת אליהם. אני מתגעגעת לצפון, הלוואי וישוב ויפרח וישמח.

בשישי האחרון התעוררתי ממנוחת צהריים נדירה, גפן הייתה אצל אחותי ושיחקה עם בני דודתה, זה היה עוד שיקול במעבר הנה לחריש, העזרה הברוכה הזאת שיש לי מאחותי ובת זוגה, ואושרה של גפן, שכן אין לה אחים, ובני דודיה הם הגרסה הכי קרובה לזה.

התיישבתי על הספה והבטתי על הבית. הוא היה נקי והדיף ריח טוב. אני יכולה לצייר הכל בפסטורליות יפה, כי המקלדת נתונה לי ועורך הטור שלי כמעט לא משמיט כלום. אבל לצערי, לא הכל שקט ופסטורלי, רעש הילדים המשחקים מהגינה הציבורית ממול לא עולה בקנה אחד עם השקט שביקשתי לעצמי, ואף שהדירה הזאת מושלמת מכל הבחינות, נראה לי שעוד כמה חודשים, אם אשרוד, אחפש לי אחת אחרת בחריש, שקטה ופנימית יותר.

הפעם, לשם שינוי, הגינה הייתה שקטה והרגשתי את השבת בפתח. שפשפתי את עיניי, אספתי שערי והלכתי אל המטבח כדי למזוג לי כוס של זירו עם קרח. פתאום שמעתי קול מוכר, בהתחלה חשבתי שאני מדמיינת, אולי אני עדיין אפופת חלום, אבל לאט־לאט הקול הפך למוזיקה והמוזיקה נכנסה לכל חדר בבית עד שהגיעה אליי.

יצאתי אל המרפסת, רציתי לשמוע אותה טוב יותר, לא טעיתי. עם שקיעה, רגעים ספורים לפני כניסת השבת, נשמעה מחרוזת שירי שבת במערכות הכריזה של חריש. היו שם “שלום עליכם, מלאכי השלום", “אשת חיל" ו“לכה דודי". הבטתי על ההרים באופק, על הבתים הקטנים ועל האבות ההולכים עם ילדיהם לבושים חגיגית אל בית הכנסת, ומשהו טוב ומוכר בא אל ביתי ואל קרבי.

עצמתי את עיניי והתמסרתי למוזיקה. כשפסקה, ידעתי מה אני מבקשת לעשות, זה היה חזק ממני ולא היה פה טעם למחשבות ולהתלבטויות. נכנסתי הביתה, טלפנתי לגיסתי, שאלתי אותה אם זה בסדר שגפן תישאר אצלם לעוד שעה או שעתיים. “תכננת לבוא לקחת אותה?", היא שאלה, “אמרנו שהיא ישנה פה, כיף לה, הם עושים יצירה". גם אמי הייתה שם. “מרסל, או שתבואי לאכול או שתנוחי, הכל בסדר", היא אמרה. גיסתי העבירה את השיחה למצב "רמקול", גם אחותי הייתה שם (מה זה הדבר הזה לא להזמין אותי?).

“אני חושבת ללכת לבית כנסת", אמרתי להן, פתאום השתררה דממה. פעם נהגתי לפקוד את בית הכנסת בכל שישי, אני חושבת שסיפרתי לכם על זה, הייתה לי חצאית ג'ינס אחת, ידעתי את כל תפילות השישי בעל פה, ובביתי לא התחילו את הקידוש עד שחזרתי מבית הכנסת.

קצת אחרי שהתפרסמתי, גיליתי את פירות הים, המותרות, המעשים האסורים והחטאים שסתם ילכלכו לי את הטור (אף שלפעמים הם באים לסופ"ש) ולא הגעתי עוד אל בית הכנסת מלבד באירועים משפחתיים. גם כשנבהלתי מעוצמת המרחק שלי מהיהדות ומהמסורת וביקשתי לבשל לשבת וערכתי שולחן של קידוש בנישואיי, לא היה לזה פרטנר, הוא אתיאיסט גמור, ואחרי פעם או פעמיים, ויתרנו על כך.

אמי הייתה הראשונה שהתעשתה: “לכי, בטח, לכי לבית כנסת, זה יעשה לך טוב", אמרה לי. אודה על האמת, אני אוהבת פירות ים, מאוד. אויסטרים, שרימפס, קלמארי מטוגנים, אבל שנייה אחרי הניתוח, כשפקחתי עיניים, ראיתי את הוריי מעליי, הם ליטפו אותי ובכו. “די עם השרצים", הם השביעו אותי כשהייתי חצי חסרת הכרה, “תנדרי נדר".

אז נדרתי להם, זה קבלת דבר במרמה ואני יכולה לתבוע אותם, אבל כרגע אני משהה את התביעה. מאז לא נגעתי בדברים האלו, זה לא ממש חסר לי, ואפילו בחו"ל התאפקתי. אבל על בית כנסת לא חשבתי. “כן כן, תלכי", אמרה לי אחותי, “אחר כך תבואי לאכול איתנו או שאזמין לך משהו עליי, יש לך את מספר האשראי שלי". אמילי, אחותי הקטנה, היא החצי השני שלי, באמת.

ניתקתי את הטלפון וניגשתי מהר אל חדר הארונות, ידעתי שבעוד כמה דקות יסיימו את תפילת מנחה ויתחילו את קבלת השבת, לא רציתי לפספס את התפילות שנהגתי לדקלם ולשיר אז, “לכו נרננה" “מזמור שיר ליום השבת" ו"לכה דודי". מצאתי את השמלה הראשונה וההגונה שהייתה לי בארון (זו הייתה היחידה ללא מחשוף, באשר אבדנו, אבדנו) התקלחתי במהירות, התלבשתי ויצאתי אל בית הכנסת, אפילו להתאפר לא הספקתי.

חריש מלאה בירידות ועליות, קיוויתי שלא אצטרך ללכת רחוק. מצאתי עצמי משוטטת בעיר חדשה ובחוסר ודאות. שאלתי בחור אחד עם כלב: “יש פה בית כנסת?". הוא צחק, “מלא, איזה את רוצה?". “מונטסורי", עניתי לו כמו טיפשה. הייתי מבולבלת ואיחדתי את חיפוש הגנים לגפן עם זרמי היהדות. מקסים. “יש אחד פה למטה", אמר, “הוא קטן, אבל הכי קרוב".

זה בדיוק מה שרציתי. נכנסתי אל בית הכנסת הקטן, עזרת הגברים והנשים באותה הקומה, ורק זכוכית דקה מפרידה ביניהם, הם באמת היו בסוף המנחה. ניגשתי לקחת לי סידור והמתנתי. היינו רק אני ועוד מתפללת שם, מבוגרת ויפהפייה. היא שאלה אם אני צריכה עזרה עם העמודים. “לא לא", חייכתי, “אני מכירה".

ואז הם התחילו את "לכו נרננה", וכמובן שלא שכחתי מילה, ועצמתי עיניים חזק, ונזכרתי שפעם התנשקתי עם איזה בחור, הייתי בת 14 והיינו צמודים מדי, ובשישי שאחרי, הגעתי אל בית הכנסת והתפללתי את אותה התפילה והתחננתי שאני לא בהריון, ובאמת, הפלא ופלא, לא נכנסתי להריון, מאז בטחתי בכוחו.

לאט־לאט התמלאה עזרת הנשים, והתפילות גאו, והזמירות ערבו לאוזניי ולנפשי. קצת אחרי "במה מדליקין", עלה מתפלל אחד אל הבימה הקטנה ואמר שרב בית הכנסת נמצא במילואים כרגע, הוא חובש קרבי ולפני יומיים נכנס לעזה, כל בית הכנסת אמר תפילה לכבודו ולשלומו ושלומם ובריאותם של חיילי צה"ל. וכשהוסיף “ושישובו החטופים עד צאת השבת", צרחו “אמן". כשהסתיימה התפילה, ראיתי איש ואישה מתאחדים מחוץ לבית הכנסת ושבים יחד אל ביתם.

בעלייה אל הבית, התבשלו בי שני דברים, הראשון היה הוודאות שאקים לי ולה עוד בית ותהיה בו מסורת, קידוש, שולחן של שבת וחגים על כל מנהגיהם. והדבר השני הוא שברגע שבו יידומו האזעקות בצפון, אסע לבדי שוב אל הקיבוץ, אשכב על אותו הספסל ואקבל את השבת באותו האופן שקיבלתי אז. תבורך ארצי ותהולל, מבית אלפא עד נהלל.