אחד הפרדוקסים של המסע הארוך, המפרך והמייגע הזה ששמו "משא ומתן לשחרור חטופים" הוא שילוב הזוי שבין הסודיות המוחלטת של המגעים לבין תעשיית ההדלפות המלווה את המהלך לאורך כל הדרך. ככל שהערפל שמעל המו"מ נעשה סמיך יותר, כך גם היקפי ההדלפות הולכים ומתרחבים בהתאם. שרי הקבינט המדיני־ביטחוני, שמדי שבוע מתכנסים בקריה ומקבלים סקירות ועדכונים ברמת סודיות גבוהה, לא יודעים מה בדיוק כתוב במתווה הגישור שהביאו האמריקאים לפסגה בדוחא בשבוע שעבר.
הם לא יודעים מה בדיוק הייתה התשובה הישראלית המפורטת, וכל שכן לא יודעים מה בדיוק ענה חמאס. בחדר סגור ולא בתקשורת. תשאלו אותם בכנות, בשיחה הכי פרטית ולא מחייבת – והם יגלו לכם שאת העימותים באולפנים ואת הראיונות בתוכניות האקטואליה הם מנהלים בגבורה רבה על בסיס דף מסרים שהם מקבלים מלשכת רה"מ ולא על בסיס ידע מעמיק בפרטי המו"מ. ולצד העמימות והסודיות הללו כל העולם כולו מוזמן ללמוד על פרטי השיחות הסודיות מהדיווחים בתקשורת הערבית והמערבית בדגש על האמריקאית.
מה ששר בקבינט לא ישמע מהאלוף אליעזר טולדנו בישיבה הסגורה ביום חמישי בערב - הוא יקרא למחרת בבוקר בקבוצות הוואטסאפ המצטטות את הערוץ הסעודי X, את האתר האמריקאי Y או את העיתון הקטארי Z, שיודעים לכאורה לספר למיליוני קוראים מה בדיוק הציע נשיא ארצות הברית ג'ו ביידן בתור פשרה בציר פילדלפי בשלב א' של העסקה.
שיטת ההדלפות אינה חידוש. נשים רגע בצד את הפייק ניוז והסנסציות בגרוש המומצאים על ידי כותביהם. לצד ידיעות שקריות ולא אמינות פורח ז'אנר שלם של הדלפות המגיעות ממקורות אמיתיים מכמה וכמה שיקולים פרגמטיים, שאף אחד מהם הרי לא נובע מאמונה טהורה של המדליפים בזכות הציבור לדעת. המקורות האמיתיים משתמשים בסקרנות הציבור לדעת עד אינסוף פרטים בנושא שכובש את סדר היום הציבורי, אך בעיקר – הם מנצלים את האובססיה העיתונאית לפרסומים ראשוניים לטובת המיקוח.
צר לי להגיד זאת, אבל הדבר הכמעט אחרון שבו המדליפים המתמקחים מוכנים להתחשב הוא הרגשות הפגיעים של אלה בתוך קהל הקוראים, הצופים והמאזינים שבהם סיפור החטופים והמו"מ נוגע אישית. חשיפתם של פרטי ההצעות הנדונות מאחורי דלתיים סגורות או פרסומם של פרטי השיחות שתוכנן אמור להיות ידוע רק לאותם השניים שהיו על הקו – כל זה נועד להעברת מסר לצד השני מעל לראשיהם של המתווכים, ליצירת אווירה ציבורית או כדי להפריח "בלון ניסוי". המדליף בכלל לא מביא בחשבון מה קרוב של חטוף או הורה לחייל קרבי הלוחם בעזה חש ברגע שבו הוא נחשף להדלפתו. למען האמת, גם אין לצפות לרגישות יתרה מרוב רובם של המדליפים, מפני שאלה באים מהצד השני או מצד המתווכים, הם לא משלנו ולא הם צריכים לדאוג לרגשות הציבור בישראל.
אבל מה שלא מצופה מזרים וכל שכן מאויבים, בהחלט מצופה מהעוסקים במלאכה מהצד הישראלי. בין היתר מאיתנו, העיתונאים המסקרים את המהלך הארוך והקשוח הזה של ניסיונות להחזיר הביתה את האזרחים התמימים שנפלו קורבן לכישלון הטוטלי של הצבא ושל הדרג המדיני.
צריך להודות ביושר: לנו, לאנשי התקשורת הנאלצים בהרבה מקרים לייצר "ניוז" יש מאין ולחדש חידושים מגזרת המשא ומתן כשלאיש אין באמת מושג מה קורה שם – יש חלק בלתי מבוטל בעוול שנגרם לציבור בכלל ולקרוביהם של החטופים והנופלים. בפרט מפרסומים לא מדויקים, מפרשנויות המבוססות על הדלפות ובהרבה מקרים על מסקנות שהכותב מסיק כי ככה נראה לו.
דרושה בחינה מחודשת
המסקנה שמופיעה ביותר מטור פרשנות אחד הופכת לדעה רווחת, למיינסטרים ולכמעט דבר מובן מאליו, כך שכל מי שטוען אחרת נתפס כהזוי או כ"שופר מטעם". הדוגמה הכי בולטת להפיכת השערה לעובדה מוגמרת היא הטענה כי נתניהו אינו מעוניין בעסקת החטופים מסיבות פוליטיות. במהלך חודשי המלחמה (והמו"מ) קביעה זו קיבלה מעמד של אקסיומה, ומי שטוען אחרת נחשב אוטומטית לביביסט או לאידיוט חסר תקנה.
ובעוד הטענה נותרה סטטית, הדינמיקה במערכת הפוליטית מצביעה על תמונת מצב אחרת, שונה מזו שהצדיקה את הטענה הזאת לגבי נתניהו ולגבי שיקוליו בנוגע לעסקה בתחילת המלחמה או בתחילת שנת 2024.
בחורף, כחודש־חודשיים אחרי העסקה הראשונה (ולעת עתה גם היחידה), ההערכה הרווחת במערכת הפוליטית (כולל בליכוד) הייתה שנתניהו גמור פוליטית. הסקרים ניבאו לליכוד התרסקות עד הרצפה, האופוזיציה סברה כי כל מה שמפריד בין הממשלה לבין הקדמת הבחירות הוא השלב העצים של הלחימה בעזה. התוכנית של אנשי המחאה ושל בכירי האופוזיציה הייתה פשוטה ונראתה הגיונית. המילואימניקים חוזרים מעזה ומיד יוצאים בהמוניהם לרחובות. המחאה נגד הרפורמה המשפטית הוכיחה כי אומנם המונים ברחובות ובכיכרות לא גורמים לממשלה ליפול, אך בוודאי גורמים לה לאובדן לגיטימציה ולחישוב מסלול מחדש.
"המחאה תהיה כה רחבה ואלימה, שגנץ יעוף מהממשלה. ברגע שגנץ בחוץ, המחאה תכריע את הממשלה. הלחץ על המתנדנדים יהיה חזק מדי". את הניתוח הזה אפשר היה לשמוע לא רק מאנשי האופוזיציה, שאצלם זה היה הרצוי שהתערבב עם המצוי, אלא גם מחברי הקואליציה שסברו כי זמנם קצוב ודרכם לאופוזיציה או הביתה תהיה קצרה.
אבל המציאות הייתה שונה מההערכות. בני גנץ התמהמה לעזוב, המחאה התעכבה בהתאם עד שמשהו התקלקל שם, במנוע. עד היום אנשי האופוזיציה לא מסוגלים לתת הסבר הגיוני לעובדה שבמדינה שעברה את המתקפה הרצחנית הכי קשה בתולדותיה ראש הממשלה לא התפטר, לא לקח אחריות, לא הקים ועדת חקירה – והשמיים לא נפלו. יתרה מכך, המחאה לא רק שלא התעצמה ולא הקריסה את הממשלה, אלא נחלשה ואיבדה גובה ועוצמה.
הממשלה שרדה, הקואליציה הידקה שורות, וכלום לא הצליח לערער את יציבותה. לא המלחמה, לא המשך גלותן של רבבות תושבי הצפון, לא הגיוס ולא המריבות הפנימיות בין בכיריה. נס או מזל יוצא דופן? גם זה לא הכל. הליכוד התחילה להתאושש בסקרים ביתר שאת לאחר שהתברר כי האיחוד המיוחל בימין המתון בינתיים לא קורה וספק אם יקרה בהמשך. מצביעי הימין המאוכזבים המתינו לבשורה, ומשלא קיבלו אותה התחילו לחזור לליכוד.
אותם שרי הליכוד שבחורף השמיעו אנחות כבדות וקולות שבר וניבאו בחירות עד סוף השנה נשמעים אחרת לגמרי. הם שוב מלאי אופטימיות, חדורי מוטיבציה ובטוחים כי הממשלה תמלא את ימיה – עד 2026. "אין אף אחד בקואליציה שרוצה בחירות", הם אומרים, "לאיש מאיתנו אין מה לחפש בחוץ או בצד השני. ואם כך המצב, על איזו הקדמת בחירות יש לדבר?". ככה פשוט.
הערכה נוספת שעליה מתבססת הקביעה האולטימטיבית כי נתניהו לא רוצה עסקה משיקולים פוליטיים נובעת מההצהרות הנחרצות של נִצי הממשלה, השרים בן גביר וסמוטריץ', נגד העסקה המתגבשת. השניים, במיוחד השר לביטחון לאומי, מסבירים בקולם כי העסקה המסתמנת היא מופקרת ותפגע אנושות במאמץ המלחמתי, ועל כן יעשו הכל כדי למנוע אותה, ואם העניין יגיע לאישור הממשלה – יפרשו.
אולם לאחרונה גם נקודת ההנחה הזאת מסתמנת כלא לגמרי חד־משמעית. גורמים בקואליציה, כולל בליכוד וגם בסביבת נתניהו, מעריכים כי העסקה – אם תבשיל – לא תפיל את הממשלה. ייתכן שבן גביר וסמוטריץ' אכן יעזבו, אך ימשיכו לתמוך מבחוץ, בטח לא יצטרפו להקדמת הבחירות. ייתכן גם שיתנגדו לעסקה, אך לא יפרשו – בדיוק כמו שקרה בנובמבר אשתקד. יש גם הערכה כי יפרשו זמנית ויחזרו בהמשך הדרך, והמכנה המשותף של כל ההערכות הוא כי לדרך הזאת יהיה המשך.
האופטימיות הזאת מתבססת, בין היתר, על תנאי שהציב נתניהו בפני המתווכות, ליתר דיוק – בפני האמריקאים. ישראל צריכה לקבל הבטחה כי אחרי השלב הראשון של העסקה ישראל תוכל לחזור ללחימה בלי שזה ייחשב להפרת מתווה ביידן. לטענת הגורמים, הצד הישראלי שמע את ההבטחה הזאת מהדרג האמריקאי הכי בכיר, אך שואף גם לקבל אישור בכתב. אם כך המצב ואם אלה ההערכות, הרי לנתניהו אין מה לחשוש מאובדן השלטון כתוצאה מהעסקה. לפחות בשלב הראשון שלה, שלא יהיה שונה מהעסקה הקודמת, שאחריה חזרה ישראל למלחמה.
קשה עד בלתי אפשרי, וגם לא רצוי, לחזות עתידות בגזרת העסקה, גם אחרי כל הנאמר. ההערכה שבשלב הנוכחי של המלחמה, של מצב הקואליציה ושל הסקרים נתניהו אכן מעוניין בעסקה, לפחות בעסקה חלקית – היא לא יותר מהערכה שלא צריכה להטעות לכאן או לכאן. הצלחה או כישלון של כל משא ומתן הרי הם תוצאה של שילוב מסובך של נסיבות ושיקולים של שני הצדדים.
ייתכן שסנוואר ופטרוניו האיראניים מעוניינים אף הם בעסקה, כי היא תשאיר את חמאס בעזה ואת סנוואר בחיים.
אין לדעת אם אנחנו עומדים לקראת פיצוץ או לקראת פריצת דרך מיוחלת. צריך רק לזכור כי קביעת עובדות בתוך ערפל סמיך היא עסק מסוכן שעלול לעלות ביוקר גם לכותב, כל שכן – לקורא. בתחום שהוא דיני נפשות עדיף לא להיות המפרסם הראשון, אלא המפרסם הקרוב ביותר לאמת, ואם האמת לא ברורה – לפחות המפרסם האחראי.