נאום הפרידה של ראש אגף המודיעין היוצא, אלוף אהרון חליוה, בטקס החילופים השבוע החזיר לרגע מילה שנכחדה כליל מהשיח הציבורי שלנו: "סליחה". מילה אחת, בלי תוספת "אבל" ובלי התניה או הסתייגות. מילה אחת פשוטה וברורה שאומרת את כל מה שאנחנו צריכים לשמוע מכל האחראים לאסון 7 באוקטובר.
זה היה טקס עגום, ונאומו רווי הכאב של חליוה הלם את המעמד. הוא נשמע כמי שיודע שהוא צפוי להתייסר עד אחרון ימיו ויודע היטב גם שיש לו על מה. יותר מפעם אחת השתנק בדמעות והתקשה לדבר, ומי שמכיר את חליוה, יודע שהוא לא אדם שנוטה לאבד את יכולת הדיבור.
נזכרתי בפגישה הראשונה שלי איתו, לפני יותר מ־30 שנה בעישייה, לבנון. כמו צנחן טיפוסי, הוא עמד עם הידיים על המותניים, אבל השמיע ניתוח אסטרטגי שעלה בכמה רמות על זה של הצנחן הממוצע. כשחזרתי לירושלים, קראתי לעורך שלי, ישראל סגל עליו השלום, ואמרתי לו: "בוא תראה מ"פ שעוד יהיה רמטכ"ל".
רמטכ"ל הוא לא נהיה, אבל לאורך השנים פגשתי אותו לא פעם בקו הקדמי בלבנון, בהר דב וביהודה ושומרון, לוחם באומץ מול פני אויב ובלא מעט ביטחון עצמי. יוהרה היא תכונה שאף פעם לא הייתה זרה לו, ואולי גם התפתחה עם השנים ותרמה את חלקה לכישלון הנורא שנחרט כאות על מצחו. אבל מה שהוכיח בהחלטתו לפרוש ובדבריו הנכוחים שהשמיע הוא שגם האומץ לא אבד לו.
הוא הישיר מבט אל הנורא שבכישלונות, הכיר בחלקו המרכזי בכישלון הזה, והעמיס על גבו את הנטל הכבד מנשוא של האחריות. בקהל ישבו רבים שחולקים איתו את האחריות. חלקם ממתינים בשקט לסיום התחקירים, אחרים מתדרכים עיתונאים ומנסים להעביר את האשמה למפקדיהם או לפקודיהם. מביניהם, חליוה הוא הראשון שהוכיח שהוא יודע מהי אחריות מפקדים ומה משקל הדרגות שהוא נושא על כתפיו.
טקס החילופים כולו התנהל תחת עננה שחורה כבדה, לא רק בשל אחריותו של חליוה. גם הממנה, הרמטכ"ל הרצי הלוי, מסתובב תחת צל מתמיד של האחריות לאסון, וגם ראש אמ"ן הנכנס, אלוף שלומי בינדר, מתחיל את תפקידו החדש עם ספקות, לפחות ברמה הציבורית, על תפקודו כראש חטיבת המבצעים ב־7 באוקטובר.
"בדקנו את עשייתך לאורך ולרוחב, ומצאנו בה תבונה ואחריות, יושרה ובחינה עצמית", אמר לו הרמטכ"ל בטקס החילופים. זה לא מספיק. אחרי אסון שבו הופקרו לראשונה אלפי אזרחים ישראלים לכיבוש של צבא זר, ובמשך כמעט יממה צה"ל לא היה שם כדי להציל אותם, צה"ל חייב להציג את התחקיר על פעולת אגף המבצעים.
אי אפשר למנות את ראש חטיבת המבצעים לתפקיד הכל כך רגיש של ראש אמ"ן בעיצומה של מלחמה, על בסיס אמירה של הרמטכ"ל: "בדקתי. תסמכו עליי". זה לא נכון ציבורית, וזה גם עושה עוול לבינדר. הוא קצין מצטיין ונבון לכל הדעות, הוביל לא מעט מבצעים נועזים בעומק שטח האויב, ומגיע לו להיכנס לתפקיד כשהוא נקי מכל רבב, הן ציבורית והן בצבא פנימה.
תוך כדי תנועה
בינדר נכנס לפקד על ארגון ששדרת הפיקוד שלו מרוסקת. את רובה הוא יצטרך להחליף בחודשים הקרובים, אבל על רצפת הייצור יש הרבה ידיים מוכשרות שעובדות. אלפי אנשי מילואים שגויסו עוד בתחילת המלחמה הפעילו מחדש את המכונה החבולה של אמ"ן, והתוצאות ניכרות: גם בעזה, גם בלבנון וגם בגזרות אחרות.
בינדר מכיר את אמ"ן בעיקר מהצד של המבצעים המיוחדים, כאיש סיירת מטכ"ל. ייקח לו זמן ושכר לימוד להכיר את כל אורכה של מוטת השליטה של הארגון. אמ"ן צריך היום שיקום מן היסוד ואימון הקמה, אבל לא יהיה לו זמן לזה. אנחנו רגע לפני התרחבות המלחמה בצפון ואולי גם מול איראן, והוא יצטרך ללמוד תוך כדי תנועה.
הוא יידרש גם לשנות את המזג הפיקודי שלו. שלא כמו בעולם המבצעים המיוחדים, ששואפים למקסימום ודאות בטרם ביצוע, עבודת המודיעין היא דיאלקטיקה מתמדת בין אישוש והפרכה. היא דורשת הטלת ספק מתמדת והצבת סימני שאלה רבים לפני שמציבים סימן קריאה. היא דורשת גם אומץ לב מסוג אחר מזה שנדרש לו עד היום: להציג בפני מקבל ההחלטות תמונת מציאות, גם אם היא לא נעימה לאוזניו.
במעט שנותר מהדמוקרטיה הישראלית, שכפסע בינה לבין אוטוקרטיה, תפקידו של ראש אמ"ן יהיה מאתגר במיוחד. הוא יצטרך להציג תמונת מצב אמיתית מול חצר מלוכה שמתגמלת רק חנופה וצייתנות, וישלם מחיר אם יבחר בהצגת האמת.
בתוך המציאות הזאת, אמירת הסליחה של האלוף חליוה היא כמו בת קול שיוצאת מהשמיים. בישראל של 2024, רוויית הצער ושטופת המשטמה, איש כאן כבר לא מבקש סליחה. אף אחד כאן כבר לא טועה, ואם הייתה טעות – היא של מישהו אחר.
רה"מ מדבר על האזרחים והחיילים שנחטפו לעזה, שמדינת ישראל מחויבת להחזיר אותם עוד היום, כעל סחורה שהוא לא מתכוון לשלם עליה מחיר שלא ישרת את עתידו. הוא דרש השבוע שהמדינה תשלם 600 אלף שקל לאיטום מחדש של ביתו בקיסריה, מה שמעלה את השאלה אם ניתן בכלל לאטום אותו עוד יותר.
הכותב הוא הפרשן הצבאי של חדשות 13