מה חוקי, מה חכם, מה ראוי. אלה שלושה דברים שונים, שהולכים לאיבוד בערפל הוויכוחים ובלהט המחנאות. האם חוקי לומר שצריך "למחוק את עזה"? זו שאלה אחת, שעליה ישיבו הפרקליטים. והאם זה חכם, זו שאלה אחרת, שעליה צריכים להשיב גם אנשים שמקצועם דיפלומטיה ציבורית, או סוציולוגיה. והאם ראוי? עוד שאלה. אולי לאתיקנים, או לפילוסופים, או לרבנים. אולי אפשר להוסיף עוד כמה שאלות, אבל העיקרון ברור. אייל גולן כבר הוכיח בעבר שאפשר להתנהל באופן חוקי, אבל לא ראוי. יש גם מקרים אחרים שמערבבים קטגוריות. נניח, התנהלות חכמה, גם אם לא חוקית. או ראויה אבל לא חכמה.
שאלת "מה מותר לומר על עזה?" הולכת לאיבוד בין הקטגוריות. וכמותה גם שאלת "איך נכון לקיים את טקס הזיכרון ל־7 באוקטובר?". ברור שלממשלה מותר למנות שרה שתפיק טקסי זיכרון ל־7 באוקטובר. האם זה גם ראוי? כאן יש שתי שאלות: האם ראוי שיהיה טקס? והאם ראוי שהממשלה תהיה ממונה עליו? ובעצם, יש עוד שאלה: אם הממשלה - מי מהממשלה? מי ראוי שיהיה ממונה עליו? והאם זה חכם שיהיה טקס, ושהממשלה תהיה ממונה עליו, וששרה מסוימת מטעם הממשלה תהיה ממונה עליו?
"פועלים מעזה ועד איראן": למה התכוון מפקד חיל האוויר?
בניסיון להשתלט מחדש על עזה: אבו מאזן בצעד מפתיע במיוחד | דיווח
נגיד שממנים את מירי רגב לאחראית על טקס זיכרון. האם זה מותר? (נראה שכן). האם זה ראוי? (יהיו שיאמרו כן, ויהיו שיאמרו לא). האם זה חכם? (עוד פחות יאמרו כן). עכשיו שאלת המשך: האם הממשלה רוצה לעשות מה שמותר, מה שראוי או מה שחכם? והאם אתם רוצים ממשלה שתעשה מה שמותר, מה שראוי או מה שחכם?
אל תגידו לא ידענו - הטבה מיוחדת למי שרוצה ללמוד אנגלית. לחצו כאן לשיעור ניסיון מתנה וללא התחייבות>>
היהודים באים (והולכים)
תמונת ההגירה של יהודים מישראל, כפי שהיא מצטיירת בדוח חדש ורחב ממדים של מכון המחקר האמריקאי פיו, אמורה לרתק וקצת להפתיע את כל מי שמתעניין בישראל, או בהגירה, או בשני הדברים. להפתיע – כי המספרים נמוכים. לרגעים הם נראים כמעט חשודים מהבחינה הזאת שהם נמוכים.
לפי החישובים של פיו, 270 אלף יהודים ילידי ישראל, כולל ילדים, מתגוררים היום במדינות אחרות. זה הכל. מהם, כ־110 אלף בארצות הברית. זה הכל. כל מי שדיברו על מאות אלפי מהגרים שעזבו את ישראל, או על מאות אלפי ישראלים שחיים בארה"ב (היו כמה שהגיעו עד "מיליון"), צריכים לחשב מסלול מחדש. או להוכיח שהנתונים של פיו מופרכים – וזה מכון מחקר רב־מוניטין. או להבין שהנתונים שנזרקים לאוויר בישראל מעת לעת מופרכים – וזה יהיה כמובן משמח.
הדוח של פיו עוסק בהגירה בכלל העולם של בני כלל הדתות. היהודים מתייחדים בדוח הזה ביותר מסעיף אחד. החשוב ביותר מביניהם: יהודים מהגרים יותר מבני כל דת אחרת, לעומת שיעורם באוכלוסייה, ובפער גדול. כ־6% מהנוצרים מהגרים – אבל כ־20% מהיהודים. אחד מכל חמישה יהודים איננו מתגורר במדינה שבה נולד. יהודים עזבו את אוקראינה, את רוסיה, את מרוקו, את רומניה, את בריטניה, את פולין. יש מספרים: 200 אלף יהודים שנולדו במרוקו חיים היום במקומות אחרים. 130 אלף יהודים מרומניה. 240 אלף מרוסיה. מספר זהה מאוקראינה. וכאמור, גם 270 אלף מישראל כבר לא חיים בישראל. זה מספר קטן. יחסית למה שהיה נדמה לנו.
זה כמובן לא המספר הכולל של מהגרים יהודים מישראל. הרבה מאוד מהגרים מישראל פשוט לא נולדו בישראל. דוגמה: יהודי שנולד בסלובקיה, היגר לישראל, וממנה עזב לקנדה. הוא לא מהגר ישראלי – הוא מהגר סלובקי, שעבר פעמיים. לפחות לפי התחשיב של פיו. תאמרו: נו, אז מה החוכמה? נאמר: חוכמה בהחלט. יש כלל ידוע ביחס למהגרים, שמי שמהגרים פעם אחת עשויים להגר שוב בסבירות גבוהה יותר. לכן יש חשיבות מיוחדת לספירה נפרדת של ילידי ישראל שהיגרו, לעומת מי שישראל הייתה אצלם תחנה בדרך, חניית ביניים בין יעד אחד לבין יעד אחר (ארבעה מכל חמישה יהודים בישראל הם ילידי הארץ).
וכאמור, ילידי ישראל שהיגרו יש פחות מכפי שאפשר להתרשם מדיווחים צעקניים (וכדי שיהיה ברור: אני לא מרגיש צורך לחנך אף אחד לגור דווקא בישראל. המדינה צריכה להיות טובה מספיק כדי שאזרחים ירצו לגור בה, ולא לדרוש מאזרחים להמשיך לגור בה גם אם היא לא טובה מספיק).
שלושה מיליון מהגרים יהודים חיים היום בעולם. כחמישית מאיתנו. זו תוצאה של טרגדיות ושל הצלחות. מצד אחד, יהודים נאלצו לעזוב, לברוח, להיפלט, ממקומות שבהם אי אפשר היה, או קשה מאוד היה, לחיות. מצד שני, יהודים התקבלו בברכה במקומות רבים, בראשם ישראל הצעירה והמתפתחת, אבל גם במדינות אחרות במערב.
מתוך עשרת המסלולים שיהודים עשו מיעד המוצא ליעד הנוכחי, היכן שהם מתגוררים כיום, שמונה מובילים לישראל: אוקראינה, מרוקו, רוסיה, רומניה, ארה"ב, אתיופיה, עיראק, פולין. שני מסלולים מהעשרה העיקריים מובילים לארה"ב – מישראל ומרוסיה. אבל ראו את ההבדל: מצד אחד, 50 אלף ילידי רוסיה מתגוררים בארה"ב. 150 אלף בישראל. מצד שני, 70 אלף יהודים עברו מארה"ב לישראל, ומצד שני, 110 אלף מישראל לארה"ב. כלומר, המסלול הזה מגלם מאזן הגירה שלילי.
וכל זה לא בא לומר שישראל איננה מתמודדת עם קושי של הגירה החוצה. שימו לב לשני דברים. הראשון, יהודים מהגרים יותר, והשני, מהגרים מהגרים יותר. ישראל היא מדינה של יהודים ושל מהגרים. משמע, פוטנציאל המהגרים שמתגורר בה גדול מאוד. ולא פחות חשוב, אם כי זה כבר לא נמצא בדוח של פיו: הגירה לא נמדדת רק במספרים, היא נמדדת גם באיכות. וכשאני אומר "איכות", הכוונה איננה לאנשים טובים או רעים, אלא לאנשים שיש להם תרומה משמעותית יותר או פחות ליכולת של מדינה לשגשג כלכלית. אם יעזבו את ישראל רק מאה אלף – אבל אלה יהיו המאה אלף שהכישורים שלהם חיוניים לכלכלה – לא נוכל להתנחם במספרים הנמוכים. להפך, ישראל תהיה מדינה שבה אוכלוסייה ענייה ופחות משגשגת היא זו שגדלה, ואוכלוסייה יצרנית ויותר משגשגת היא זו שעוזבת.
היהודיות מתחזקת (ונחלשת)
זהות יהודית היא עניין מורכב, ומשונה. ולא תמיד ברור מה היא בכלל. האם זהות יהודית זה דבר שאנשים מרגישים, או משהו שהם עושים? האם זה דבר שקשור לרגש לאומי או לאמונה דתית? כל אחד ואחת מפרשים את המושג הזה קצת אחרת, ובמקרה של כל אחד ואחת הפרשנות משפיעה על המגמה.
נניח: להרגיש קצת יותר יהודי. נניח: להרגיש קצת פחות יהודי. ויכול להיות שה"יותר" וה"פחות" מתייחסים לדברים אחרים לגמרי. אחת תאמר: אני מרגישה קצת פחות יהודייה – כי החליטה שנמאס לה להדליק נרות שבת. אחד יאמר, אני מרגיש קצת יותר יהודי – כי שירת השנה הרבה חודשים במילואים.
מה עשתה המלחמה לזהות היהודית של יהודים בישראל? התשובה היא "תלוי לזהות של מי". לכן נתחיל מהתשובה הקלה, ונעבור למורכבת. בחלק הקל: הישראלים המסורתיים והדתיים נהיו יותר מסורתיים ויותר דתיים. המלחמה העלתה אצלם את גובה הלהבה היהודית, מה שמתבטא, לעתים קרובות, בפעולות מהזירה הדתית והחברתית. הם אומרים תהילים יותר מבעבר, או מניחים תפילין יותר, או מבקרים פצועים ואבלים. כמה סקרים שערכנו זיהו את המגמה הזאת. היא לא השפיעה באופן דרמטי על המציאות, בעיקר משום שהדתיים היו דתיים כבר קודם, ואם עכשיו הם דתיים שקצת יותר מקפידים, השינוי הוא במידה ולא במהות.
לכן נעבור לחילונים. הם הקבוצה שנסקרה החודש על ידי המכון למדיניות העם היהודי JPPI, והממצאים מעניינים למדי. בעיקר, הם מחדדים תובנה שכבר הוסברה בעבר אבל נצפית גם כעת בבהירות: אין בישראל קבוצה אחת של חילונים, יש שתי קבוצות של חילונים. לאחת אנחנו קוראים "חילונים לחלוטין", ולשנייה "חילונים קצת מסורתיים", ואלה שתי קבוצות שתוארו במפורט בספר "#יהדותישראלית", המבוסס על מחקר משותף עם פרופ׳ קמיל פוקס ז"ל, משנת 2018.
על כמה משאלות המחקר ההוא חזרנו עכשיו בסקר של JPPI. מה שמאפשר שתי השוואות: גם בין ממצאי 2018 לממצאי 2024, וגם – שוב – בין חילונים משתי הקבוצות. וההשוואה מולידה תוצאה מעניינת כבר בשאלת המוצא: האם האירועים של 7 באוקטובר והמלחמה השפיעו על רמת הקרבה שלך או הריחוק שלך מהיהדות?
התשובה: כן ולא. או: גם וגם. תלוי לאיזו קבוצה מתייחסים. החילונים לחלוטין יותר התרחקו מהתקרבו, החילונים הקצת מסורתיים יותר התקרבו מהתרחקו. כמובן, בשתי הקבוצות יש רוב שדיווח שלא חל שינוי. אבל בקרב מי שדיווחו שכן חל שינוי, כיוון השינוי היה הפוך. ההשפעה של המלחמה מקטבת לא רק מבחינה "פוליטית" אלא גם מבחינה "יהודית". קרוב לרבע מהחילונים הקצת מסורתיים אומרים שהתקרבו ליהדות, קרוב לחמישית מהחילונים לחלוטין אומרים שהתרחקו מהיהדות.
עכשיו תשאלו, בצדק, מה זה אומר "התרחקו" או "התקרבו"? שאלה טובה. בהקשר שלה יש טעם להזכיר שהפער בין שתי קבוצות החילונים לא נובע בהכרח, או רק, מרמת החילוניות, אלא הוא כרוך במובהק גם בעמדות פוליטיות. נטייה לכיוון יותר שמאלי משמעותה גם הסתברות שישראלי יהיה "חילוני לחלוטין" וגם הסתברות להתרחקות מהיהדות.
השוואה בין תשובות כלל הנסקרים על פי הצבעה לשתי מפלגות שרוב המצביעים שלהן משתייכים לשתי הקבוצות החילוניות, מלמדת על הפער הזה. חילונים מצביעי המחנה הממלכתי יותר "התקרבו" ליהדות, חילונים מצביעי יש עתיד יותר "התרחקו" מהיהדות. כך שייתכן שלתחושת ההתרחקות יש קשר גם לאופייה של הממשלה, ולצבע שבו נצבעת היהדות בגלל אופייה של הממשלה (וזו אמירה עובדתית, לא אמירה שיפוטית על הממשלה).
נחזור ונשאל, מהי אותה "יהדות" שישראלים מתקרבים או מתרחקים ממנה? לכל קבוצה יש פרשנות משלה. נבחן אחת, ביחס לחילונים. האם יהדות משמעה קיום טקסי חגים? בסקר אנחנו שואלים את השאלה הזאת בצורה קצת יותר בוטה (וחלק מהמשיבים לא לגמרי אוהבים את זה – קראו את המאמר באתר המדד). אנחנו שואלים מה צריך אדם לעשות כדי להיות "יהודי טוב". ובאחת מהשאלות אנחנו שואלים אם כדי להיות "יהודי טוב" אדם צריך לקיים במסגרת הביתית "חגים, טקסים ומנהגים".
נו, ומה התשובה? שוב, כן ולא, או: גם וגם. רוב החילונים "לחלוטין" סבורים שהתשובה היא: לא – וזה דומה לממצאים מאותה שאלה בשנת 2018 – ורוב החילונים ה"קצת מסורתיים" סבורים שהתשובה היא: כן – וגם זה דומה לממצאי 2018. המחקר של לפני שש שנים זיהה שישנו הבדל ניכר בקיום טקסים ומנהגים בין חילונים משתי הקבוצות, החילונים "לחלוטין" והחילונים ה"קצת מסורתיים". המחקר השנה מלמד שהפער נותר על כנו. כלומר, להגדרה העצמית של ישראלי כסוג מסוים של "חילוני" (זה מי שאני) יש ביטוי גם בעולם העמדות (זה מה שאני חושב) ויש ביטוי גם בעולם המנהגים (זה מה שאני עושה).
ממצאי 2024 מלמדים על ירידה קלה בשיעור ה"חילונים לחלוטין" שסבורים שקיום טקסים הוא המפתח ל"יהודיות טובה". לעומת זאת, חלה עלייה בשיעור ה"חילונים הקצת מסורתיים" הסבורים שקיום טקסים מלמד על "יהודיות טובה". משמע, לא רק שהפער בין הקבוצות נותר על כנו, אלא שהוא אפילו קצת התרחב.
האריס ממריאה
כן, כן, היא מובילה. בסקרים. כלומר, בסקרים הארציים. מובילה באחוז אחד (לפי הממוצע של RealClearPolitics). אחוז אחד זה כלום. זה במסגרת טעות דגימה. זה במסגרת הובלה שיכולה לקחת את קמלה האריס לגורל של הילרי קלינטון – יותר קולות ופחות אלקטורים. כי באמריקה לא סופרים קולות. סופרים אלקטורים. ולא סופרים סקרים ארציים. סופרים סקרים במדינות, שמהן יוצאים אלקטורים.
ונכון, המומנטום לצדה. עליה מדברים, היא זאת שעולה, היא זאת שנראית מחייכת, מול דונלד טראמפ, שנראה פתאום קצת פחות בטוח, כמעט מבוהל. באתרי ההימורים הנטייה כבר לצד שלה. ייתכן שהוועידה, השבוע, תיתן לה עוד דחיפה קטנה למעלה. אבל קמלה האריס עוד לא ניצחה בבחירות, ולא בטוח שתנצח. מוקדם לפתוח שמפניה, או לפרוץ בבכי, כל אחד וטעמו.
וכדי להבין מדוע, אין מנוס מכניסה לפרטים: נניח את הסקרים הארציים, את התנופה, את הכסף, את החיוך – את כל אלה בצד. ונתבונן במפת אמריקה. ונניח שכל מדינה שהפער שיש בה כרגע הוא פחות מ־5% לטובת אחד הצדדים, היא מדינה מתנדנדת. יש תשע כאלה: ג׳ורג׳יה, נבדה, אריזונה, קרוליינה הצפונית, וירג׳יניה, פנסילבניה, ניו המפשייר, מישיגן, ויסקונסין. ואם אתם רוצים לדקדק, הוסיפו את המחוז ה־1 בנברסקה. זו מדינה שלא מחלקת אלקטורים בשיטת המנצח לוקח הכל. אז גם המחוז הזה בנברסקה מתנדנד (שאר נברסקה רפובליקנית).
בסך הכל, 111 אלקטורים במדינות או מחוזות שהפער בהן פחות מ־5%. רוב מומחי הבחירות מתייחסים לחלק מהמדינות האלה כסגורות. הרשימה של המומחים הגדולים, כמו צ׳רלי קוק או לארי סבתו או האתר 538, כוללת שש מדינות מפתח: פנסילבניה, מישיגן, וויסקונסין בצפון, ג׳ורג׳יה בדרום, אריזונה ונבדה בדרום מערב. זה מוריד את מספר האלקטורים המתנדנדים ל־77. ובעצם מייצר את המצב הבא: 235 בטוחים (יחסית) לרפובליקנים, 226 בטוחים (יחסית) לדמוקרטים. ומתוך ה־77 שבאמצע כל אחד מהמועמדים צריך לזכות במספיק אלקטורים כדי לנצח. כמה זה מספיק? מספיק כדי להגיע ל־270 אלקטורים.
איך קמלה האריס יכולה לעשות את זה? יש אתרים שמציגים את כל הקומבינציות שיאפשרו לה דבר כזה. והכוונה היא כמובן לקומבינציות מינימליות. כלומר, מה המינימום שהיא צריכה לנצח בו כדי להגיע ל־270. ניתן דוגמה: אם להאריס יש כרגע 226 אלקטורים בטוחים, והיא תנצח בפנסילבניה (19 אלקטורים), במישיגן (15) ובוויסקונסין (10), היא תגיע בדיוק בדיוק ל־270. אם תעשו את החשבון, תראו שזה עובד. וכמה קומבינציות כאלה יש לה? התשובה היא תשע.
יש 12 קומבינציות של ניצחון במדינות המתנדנדות שיובילו את דונלד טראמפ לזכייה. אחת, מפתה במיוחד, כוללת רק שתי מדינות – פנסילבניה וג׳ורג׳יה. אלה מדינות במזרח, שהתוצאות מהן יכולות לבשר כבר בשלב מוקדם של הערב שטראמפ ניצח בבחירות. אם ינצח בשתיהן. אלא שנכון לעכשיו, מכלל המדינות המתנדנדות, טראמפ נמצא בפיגור דווקא בפנסילבניה (לפי ממוצע המתנדנדות של "וושינגטון פוסט", שכולל שבע מדינות, גם את קרוליינה הצפונית). אז אולי יצטרך קומבינציה ללא פנסילבניה. לדוגמה, ג׳ורג׳יה, אריזונה ומישיגן. אלה יביאו אותו ל־277 אלקטורים. אבל שוב, צריך זהירות. לפי הממוצע ההובלה של טראמפ במישיגן היא של פחות מאחוז. ולפי ממוצעים אחרים (כמו RCP) האריס מובילה במישיגן (אבל טראמפ בפנסילבניה). מתוך שש המתנדנדות, טראמפ מוביל בארבע. ואם תתעקשו על שבע, הוא מוביל בחמש.
משום כך, נכון לעכשיו (זמן כתיבה: שלישי בערב), יש לו עדיין יותר נתיבים לניצחון. אבל הם נסגרים. כל יום, כל סקר, מביא איתו עוד חדשות על סגירה של הפער. אם האריס באמת מובילה בפנסילבניה, 7 מתוך 12 הקומבינציות המנצחות של טראמפ הולכות לאיבוד.
כך שהבחירות צמודות. וכנראה יישארו כאלה. וכנראה יבטיחו לנו לילה מרתק בתחילת נובמבר. וכנראה מאלצות אותנו להימנע מתחזיות נחרצות שיש להן שיעור הסתברות של כ־%50. כלומר – רוצים להמר? יש סיכוי טוב שתהיו צודקים, וסיכוי זהה שתהיו טועים. אה – ויש גם סיכוי שתהיו לא צודקים ולא טועים. אם טראמפ ינצח בפנסילבניה ומישיגן, והאריס בג׳ורג׳יה, אריזונה, וויסקונסין ונבדה – התוצאה תהיה 269-269. אין מנצח/ת, יש שוויון. מה שמבטיח מעבר להליך מרתק, שעוד יהיה זמן לדון בו. אם זה יקרה, יהיה בזה ממד סמלי מרגש: לפני בדיוק 200 שנה – 1824 – אף מועמד לא זכה ברוב של אלקטורים. בית הנבחרים בחר את הנשיא, והסקנדל טלטל את אמריקה ללא מעט שנים קדימה.
השבוע השתמשנו בנתונים ובמידע מאתר המדד, המכון למדיניות העם היהודי, מכון המחקר PEW על הגירת בני דתות שונות, הספר "יהדות ישראלית", הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, RealClearPolitics, 270towin, New York Times, Washington Post.