אחרי מספר סבבי משא ומתן, שלא הניבו פרי ולא הביאו עסקה, אחרי שחמאס דחה על הסף את מתווה הגישור של האמריקאים, ובעיקר - לאור ההתעקשות של ראש הממשלה בנימין נתניהו להישאר בציר פילדלפי, גם כשכל ראשי מערכת הביטחון, בדימוס ובתפקיד, צועקים בקול כי סוגיית פילדלפי פתירה וכי אין מה להתעקש עליה – נראה כי ברור לגמרי כי נתניהו לא רוצה עסקת חטופים. זו לפחות הדעה הרווחת. בתקשורת, במערכת הביטחון (לפחות אם לשפוט לפי ראיונות והדלפות) ובחלקים נרחבים בציבור. לחשוב היום שנתניהו מעוניין להגיע לעסקה לשחרור החטופים ולהפסקת הלחימה בעזה - זה כתם על המוניטין המקצועי, לכל הפחות. 

הרי הפרשנים השתכנעו ושכנעו את הציבור כי ראש הממשלה מטרפד כל עסקה שמגיעה לידיו. שכן הוא לא מעוניין בה, וכל מה שמעניין אותו זה להמשיך במלחמה אינסופית. ליתר דיוק, עד הבחירות, ומשם ישנם שני תסריטים: או שנתניהו מנצח שוב, או שהוא מפסיד - ואז תעשו מה שבא לכם עם המדינה ועם החטופים. אסתכן ואציג טענה לא פופולרית, על סף כפירה. זאת, מתוך תקווה שהמציאות רק תחזק אותה - ולא תפריך - בהמשך הדרך.

טענתי היא כי חרף כל הנאמר, יש בסיס להניח כי נתניהו כן רוצה עסקת חטופים. דווקא התעקשותו, ודווקא על סעיף ציר פילדלפי, הסעיף שלדעת מערכת הביטחון אינו קריטי ואינו מהותי עד כדי כך שעליו תקום או תיפול העסקה - דווקא מההתנהלות הזאת ניתן ללמוד כי הוא מנסה להביא עסקה. נתניהו צוטט יותר מפעם אחת מטיח בחברי צוות המו"מ: "אתם לא יודעים לנהל משא ומתן קשוח כמוני".

"מודאג וחש לחץ": זה היה קרוב לעסקה, אבל אז נתניהו התקפל וסתר את עצמו

נתניהו התעקש קודם לשלב במתווה את הסעיפים המתייחסים לציר פילדלפי, ציר נצרים ומעבר רפיח, ולאחר מכן - לא לוותר עליהם, גם כאשר חמאס אומר בבירור כי רק בגללם העסקה עוד לא קרתה. לזה בדיוק, לפחות מבחינת נתניהו, קוראים "לדעת לנהל מו"מ קשוח". התזה בהרחבה אומרת כי מי שנוטה לוותר מראש תוך כדי מיקוח - לעולם לא יגיע להסכמות עם הצד השני. זאת משום שבמשא ומתן, כשמולך לא ניצבים צדיקים גדולים, אלא מחבלים אכזריים - ויתור שלך לא מצמצם פערים, אלא מפתח תיאבון אצל הצד השני לדרוש עוד ועוד ויתורים.

ישיבת ממשלה, בנימין נתניהו (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)
ישיבת ממשלה, בנימין נתניהו (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)

לפי ההיגיון הזה, ההתעקשות של נתניהו על נוכחות צה"ל בציר פילדלפי היא לא פצצה שמושלחת על ידו כדי לפוצץ את המגעים, אלא קלף מיקוח שישראל מעניקה למתווכות. יש תרגיל מו"מ ידוע, שאפשר להניח כי גם בו נתניהו משתמש: התעקשות על דבר מסוים, במטרה לוותר עליו בסוף תמורת דברים אחרים - הדברים שאותם בעצם רצית להשיג. 

ברוב ההצהרות האחרונות של נתניהו בנושא העסקה והמו"מ, הוא מדגיש כי ישראל מעוניינת למקסם את מספר החטופים החיים שיחזרו הביתה כבר בשלב הראשון. זאת, לצד דרישה ישראלית נוספת, לקבל זכות וטו לפחות על חלק מהמחבלים הכבדים שחמאס דורש לשחרר תמורת החטופים הישראלים. אם בסופו של דבר נראה (הלוואי, אמן) את שתי הדרישות הישראליות הללו מתקבלות ומתקיימות - אזי יתברר בדיעבד כי התעקשותו של נתניהו על הישארות צה"ל בציר פילדלפי השתלמה. 

נתניהו מעוניין לדעתי בעסקה. לא רק מהטעם הברור, שיש צורך חיוני בהחזרת אזרחי המדינה שהופקרו ונחטפו על ידי האויב. לנתניהו יש עוד סיבה משמעותית לרצות את עסקת החטופים. היא נובעת מהעובדה כי עסקה והפסקת הלחימה ברצועת עזה קיבלו מזמן משמעות נוספת. עבור ישראל הן הפכו למשימה אסטרטגית אזורית רחבה, לשלב הכרחי בדרך למטרה גדולה. 

המטרה האסטרטגית של נתניהו היא להגיע לעימות אזורי, כדי להסיר את האיום האיראני. אלא שהמטרה הזאת אינה ישימה במצב של היום, כאשר האמריקאים לא איתנו וכל עוד המלחמה בעזה נמשכת ומדינות ערב הסוניות יושבות על הגדר ומחכות לראות, עד כמה אפשר לסמוך על המילה ועל התמיכה של וושינגטון.  במילים אחרות: נתניהו מעוניין לעלות שוב על המסלול של הסדר אזורי. המסלול שממנו ישראל נאלצה לסטות - או, ליתר דיוק, לשים על סטנד־ביי - בעקבות מתקפת חמאס ב־7 באוקטובר.

היום הדרך חזרה להסדר האזורי עוברת דרך תחנת העסקה והפסקת הלחימה בעזה. את הצעד ההכרחי הזה נתניהו מעוניין לבצע. אם לא לשם העסקה עצמה, אז בוודאי - למען היעד האסטרטגי הגדול, שעליו ניתן יהיה לחזור ולדון עם האמריקאים כבר בנובמבר, אחרי הבחירות לנשיאות.