אני אוהבת את עכו. זו אחת הערים המועדפות עלינו, ואנחנו משתדלים להגיע אליה שוב ושוב כמה פעמים בשנה בהרכב משפחתי. אני מרגישה שיש לי אוויר בעכו. הים, העיר העתיקה. פשוט כיף. אבל לא הקיץ.
לא לוקחים סיכון: כך נערכים בצה"ל לאפשרות שחיזבאללה ינסה לשבש את פתיחת שנה"ל
"לא בוכים על כטב״ם ביפתח": מה עומד מאחורי כתובות הגרפיטי בגליל?
הקיץ עכו היא עיר עצובה, מוכה ועייפה. תמונת ראי הפוכה של קיצים קודמים. חוף הארגמן הנהדר הרבה פחות שוקק. משני הקיוסקים העמוסים באוגוסט נותר אחד פעיל, והמוכר בו הסביר לבחור שעמד איתי אחר הצהריים בתור לשלם על ארטיק, שלא יתפעל יותר מדי ממספר האנשים בתור לקופה.
כי כשיורים בבוקר על הצפון, לא מגיע אליו כמעט איש, ולמעשה אנחנו הראשונים לקנות היום. אפקט הפרפר. הילדים בשכונה, ובהם ילדים שפונו מקריית שמונה והתמקמו בעכו, הסבירו לבן שלי, שהפציר בהם לרדת לשחק כדורגל, שהם "יוצאים הרבה פחות גם בעיר שאליה הגענו, כי מסוכן".
השוק בעיר העתיקה ריק למדי, וחלק מהדוכנים והחנויות בכלל לא נפתחים. אורי ירמיאס, הלא הוא "אורי בורי", סיפר לנו ש־30% תפוסה במסעדתו נחשבים ליום טוב. מי בכל זאת מגיע? שאלתי. "אין תיירים מחו"ל כבר עשרה חודשים", השיב. "קצת תיירות פנים וכאלה שבאים לחזק מתל אביב. אבל את תראי שכשהכל ייגמר, אנחנו נתאושש ראשונים. בינתיים מחזיקים את הראש מעל המים בכל הכוח".
כך אמר באופטימיות בלתי נגמרת האיש המנוסה בפרעות. האיש שמסעדתו והמלון שלו הועלו באש בידי פורעים ערבים בשומר החומות. אבי הר־אבן ז"ל נרצח אז בהצתת המלון. עכשיו המלון ריק. בחניה ליד המגדלור, שבדרך כלל קשה מאוד למצוא בה מקום פנוי, אפשר היום לבחור איפה לחנות.
האזעקה של יום ראשון, מוקדם בבוקר, תפסה אותנו עדיין בעכו. נכנסנו לממ"ד. בעיר לא היו הפעם אבידות בנפש. פצועה באורח קל מרסיסים ומשפחת סעדה, שניצלה בזכות תושיית האם כשחטפו פגיעה ישירה. בניינים נוספים ניזוקו.
תיאטרון האבסורד
בתוך חודשים ספגה העיר מכת מוות כלכלית, וזו העיר שעליה כמעט לא יורים והכל מתנהל בה כאילו בשגרה סבירה. מה עם אלה שזו שגרת יומם בצפון העוד יותר צפוני כבר 11 חודשים? נגיד, יישובים ברמת הגולן.
למה שהורה ביישוב קלע שבצפון רמת הגולן יסכים לשלוח את ילדיו בהסעות בכבישי הרמה? הרי הכבישים נחשבים ל"שטחים פתוחים", ואין כיפת ברזל שמגינה עליהם בנסיעה. ונניח שתופעל כיפת ברזל בדרכים בשעות ההסעה בבוקר ובצהריים, האם שר החינוך יכול לערוב לשלומם?
רק השבוע נהרג סמ"ר דוד משה בן שטרית ז"ל מפגיעת מיירט כיפת ברזל. בתחילת החודש מת מפצעיו מיכאל סמארה, שנפגע ממיירט של כיפת ברזל בכביש 4. האם באמת ניתן לערוב לשלום הילדים? איזו אמא, איזה אבא, יאמינו לפיקוד העורף ש"יהיה בסדר"?
או במילותיו של מפקד פיקוד העורף האלוף רפי מילוא: "אנו נוקטים את כל הצעדים על מנת למלא את חובתנו ולייצר מעטפת ביטחונית מיטבית שתאפשר לילדי הצפון לפתוח את שנת הלימודים ב־1 בספטמבר, יחד עם כל ילדי מדינת ישראל".
בצפון כבר מזמן לא מאמינים להבטחות הממשלה. זו הפקירה את תושבי הדרום ב־7 באוקטובר ומפקירה את תושבי הצפון מאז. לא יעזור שהרמטכ"ל מסביר שרוב הרקטות של חיזבאללה שהושמדו ביום ראשון בבוקר היו מכוונות ליישובי הצפון.
כאילו אמר שהטענות שלפיהן צה"ל, בהוראת הדרג המדיני, שיגר מאה מטוסי קרב להפציץ מטרות בלבנון רק משום שעל הכוונת של חיזבאללה היו מתקנים אסטרטגיים בגלילות – אינן נכונות. אבל לגיטימי לתהות: האם היו שולחים מאה מטוסי קרב אם לא היו מכוונים משגרים למרכז?
תושבי הצפון חשים, בצדק, שדמם הפקר ושהתקיפה הטקטית האווירית המוצלחת לא שינתה במאום את תמונת המצב האסטרטגית בצפון, ולא שינתה במאום את שגרת חייהם הקשה.
המפונים לא שבים לבתיהם, חיזבאללה ממשיך לירות יום־יום, וחברי הממשלה הזו ימשיכו להשתדל להגיע להצטלם בצפון כשהם מאיימים על חיזבאללה, אבל אינם עושים כלום. ליישובי הדרום השרופים הם לא בדיוק מיהרו להגיע בהמוניהם, וביישובי הצפון כבר לא רוצים בהם.
ראשי היישובים בצפון ניתקו מגע. נשבעו לא לאפשר לשרים את הלוקסוס הזה של העלאת צילום קרבי מביקור ביישוב הנטוש לרשתות ולא לעשות כלום. ניתקו מגע, והם צודקים. אין סיבה לקחת חלק בתיאטרון האבסורד.
