אני אשכנזי. אם הדבר לא היה ברור, אז בדיקת דנ"א שעשיתי לא מזמן ובודקת את השורשים אלפי שנים אחורה, חזרה עם בשורה נחרצת: ״הנך 98 אחוז יהודי אשכנזי״. שני האחוזים הנותרים, למקרה שתהיתם, הם בקווקז, מזרח גיאורגיה על הגבול עם אזרבייג'ן, מה שאולי מסביר את זה שאני יחסית מחבב את תנועות הריקוד הקווקזיות שעומר אדם מפליא בהן מדי פעם. אם היו בי יותר משני אחוזים קווקזיים, אולי הייתי חותם על הטור הזה מעתה ואילך בתור ״ליאור דיינוב״, אבל שני אחוזים אינם מספיק בשביל להעניק לגיטימציה למהלך רדיקלי שכזה.
האמת היא שעד גיל 12 לא היה לי מושג שאני אשכנזי ומה ההשלכות של זה. אני זוכר היטב את הפעם הראשונה שהבנתי את זה. זה היה כשהגעתי בפעם הראשונה למשחק של בני יהודה-ת״א, קבוצת הכדורגל שהחלטתי לאהוד - בלי שאדע אילו השלכות יש למהלך כזה - ונכנסתי לאצטדיון הכדורגל בשכונת התקווה, מצאתי מקום פנוי, והאוהד שלידי, שישב עם שקית מלאה בעלי גת ולעס, שאל אותי: ״מה אתה עושה פה?״. לא הבנתי למה הוא התכוון. ״אתה סמוי של הפועל?״. ״הפועל? הכי לא. אני בני יהודה״, השבתי. ״אתה לבן מדי בשביל בני יהודה״, הוא אמר, ואני הסתכלתי סביב וראיתי שאני באמת הדבר הכי לבן ביציע. ״איך אשכנזי כמוך הגיע לבני יהודה?״, הוא שאל.
כשחזרתי הביתה, שאלתי את הוריי מה זה בעצם אשכנזי. הם הסבירו לי שזה עניין גיאוגרפי, המקום שממנו אבות אבותיך מגיעים (ובמקרה שלי זה מהאמא של החבל האשכנזי, שמצוי על הגבול בין אוקראינה לפולין). ככל שגדלתי הבנתי שהם שיקרו לי, או יותר נכון לא גילו לי את כל האמת. להיות אשכנזי זה יותר מעניין גיאוגרפי. להיות אשכנזי זה אופי. להיות אשכנזי זה להיות על סף חולי כל הזמן. תמיד משהו כואב לך. אתה קם בבוקר, מביט במראה ומחפש מה לא בסדר. ותמיד יש משהו. אם צריך, אתה גם ממציא. להיות אשכנזי זה להתלונן. על הכל. כל הזמן. בפני כולם. לא רק בפני מכרים ובני משפחה. גם בפני הטכנאי של המזגן או של המדיח שמגיע לתקן. גם בתור בקופת חולים (בהתאם לנאמר כאן קודם, להיות אשכנזי זה לבקר לעתים תכופות בקופת חולים, וכשהרופא רואה אותך, הוא אפילו לא מברך אותך בברכת בוקר טוב אלא אומר ״מה הפעם, ליאור?״). אפילו כשאני נכנס לפיצוצייה אני מתלונן.
הנה רק אתמול מצאתי את עצמי מתלונן בפני המוכר בפיצוצייה. חניתי ליד הפיצוצייה והמוכר שאל אותי אם הרכב שלי זה הדגם החדש. אמרתי לו שכן, הוא יחסית חדש אבל כשקניתי אותו לא נתתי את דעתי על היותו גיר רובוטי ולא ידעתי כמה זה מעצבן הדבר הזה, האוטו כל הזמן נתקע ויש תחושה של מעין מכה קלה כל פעם שהוא מעלה הילוך. זה שונה מגיר אוטומטי רגיל שאני מכיר. ״וזה מטריף אותי״, אמרתי לו, ״מתסכל״. טווח התסכול שלי בתור אשכנזי הוא רחב ומגוון. "חוץ מזה שיש עכשיו בעיות עם הייבוא מטורקיה בגלל המצב", הוספתי, "ואם משהו קורה וצריך חלקי חילוף וזה, זה לא פשוט״. כאן כבר דפקתי תלונה על משהו שבכלל לא התרחש. שזה מרשים יש לומר.
בכלל, אשכנזים מומחים במיוחד בתלונות מתחום הרכב והתעבורה (והחניות כמובן. באופן כללי אין מספיק חניה בעולם בשביל לספק את המגזר האשכנזי). בתור אחד כזה לא מזמן אפילו הרגשתי צורך להרחיב את התסכול ולעמוד על זכות העלאת ההתלוננות על הכתב. נהגתי באזור גני התערוכה בתל אביב ונחשפתי למשהו שהטריד אותי. מיד ישבתי וכתבתי מכתב לאגף התנועה של משטרת ישראל. ואני רוצה לחלוק איתכם את מה שכתבתי להם:
"לכבוד: משטרת ישראל, אגף התנועה,
שלום רב,
אינני עורך דין לענייני תעבורה, אך בכל זאת אני יודע שישנו חוק בישראל שאומר שמשך הזמן המקסימלי של האור האדום ברמזור הוא שתי דקות בלבד.
למרות זאת אני רוצה להביא לידיעתכם שאמש, בשעת ערב, עמדתי ברמזור תנועה שהתארך עד לשתי דקות ו־13 שניות!
הרמזור המדובר (והסורר, אם יורשה לי להוסיף) נמצא בתל אביב בהצטלבות שבין שדרות רוקח לרחוב אייזיק רמבה לכיוון מזרח (מדובר ברמזור של פנייה שמאלה).
באופן אישי אני חייב לומר שהדבר גורם לי לאבד אמון במערכת.
ולכן הייתי שמח לשמוע מכם שהדבר יטופל ושהרמזור ישוב לציית לכללים הנהוגים בארצנו הקטנה. שתי דקות גם ככה זהו זמן רב, לא כל שכן 2 דקות ו־13 שניות.
מצפה לשמוע מכם בהקדם,
האזרח ל. דיין"
בינתיים עוד לא שמעתי מהם, אבל אני לא אתפלא אם אקבל מהם מכתב עם התשובה ״מר דיין, אתה פשוט אשכנזי ותמיד יהיו לך תלונות, גם אם נטפל ספציפית בזה, אתה תמצא משהו חדש להתלונן עליו, לכן זה בכלל לא משנה. אנחנו מאחלים לך שיבואו עליך הברכה והשלווה״. לא אפול מהכיסא אם אקבל מכתב תשובה כזה. וגם אם אפול, ישר אלך לקופת חולים להתלונן על זה.