השבוע הוסרו סופית המסיכות, ומה שעד עכשיו היה רק תחושה עמומה הפך למדיניות מוצהרת: ראש הממשלה לא נלחם מול חמאס או חיזבאללה, אלא "עומד לבד מול ראשי הצבא", כפי שטרחה להבהיר ולחדד מקבלת ההחלטות שלצדו.
צה"ל הוא האויב של רה"מ. מהרגע שנתנה את האות לעבור למערכה גלויה, פתחו כל השופרות והצייצנים במתקפה מתואמת נגד אויבי ישראל האמיתיים: הרמטכ"ל, דובר צה"ל וצמרת הצבא. הדברים שיצאו מפיהם ותחת ידיהם השבוע הם לא פחות מניסיון המרדה של חיילי הצבא נגד המפקדים שלהם, ושל אזרחי ישראל נגד בכירי הצבא שלהם. וכל זה נעשה בזמן מלחמה, הקשה בתולדותינו.
למרות הכל: כך הגעתי למסקנה שרק טראמפ יוביל אותנו לסיום המלחמה | אלון בן דוד
המדינה דוהרת לעבר התהום - ואנו מתנהגים כמו צופים מהצד | אלון בן דוד
מה הפלא שלרה"מ אין פנאי לטפל בצפון הבוער? הוא עסוק במלחמה נגד האויב המסוכן יותר: צה"ל. לשווא ניסה שר הביטחון לקרוא יום אחר יום להעתקת מרכז הכובד של הלחימה מהדרום לצפון. זו לא הייתה החלטה או הנחיה, אלא יותר תחינה של השר יואב גלנט בפני רה"מ לזכור שגם בצפון יש מלחמה ושהאתגר שם גדול יותר מהאתגר בעזה. ספק אם זה יעזור: רה"מ נחוש להמשיך במרדף נצחי אחרי "הניצחון המוחלט" בעזה. בכישרון רב הוא מוכר חרוזים חלולים ומדליף קטעי מסמכים מעוותים לחסידיו, ויש גם עיתונאים שוטים שקונים את זה. הכל כדי להוכיח שתקומת עם ישראל תלויה בציר פילדלפי.
לדוגמה הספין הרדוד "אם נצא מפילדלפי – חמאס יבריח חטופים לאיראן דרך מצרים". בואו נלך עם הרעיון המופרך הזה בדמיון מודרך: אנשי חמאס יוצאים עם חטוף במנהרה מרפיח למצרים (שספק אם קיימת), ובצד השני הם פוגשים את הצבא המצרי, שדורש שיעבירו לידיהם את החטוף. מה עושים אנשי חמאס? מכריזים מלחמה על הצבא המצרי? לאנשי חמאס אין שום יכולת להתגונן ברגע שהם חוצים לטריטוריה המצרית. אחרת כבר היו עושים את זה בשבעת החודשים שבהם היסס רה"מ לפעול ברפיח.
אחרי הדלפת קטעי מסמכים מוטים לעיתונים כמו "בילד" הגרמני ו"ג'ואיש כרוניקל" הבריטי, ניסה שר הביטחון לענות במסמך משלו. הוא חשף איך מפקד חטיבת ח'אן יונס של חמאס, ראפע סלאמה, מספר לאחים סנוואר שהחטיבה שלו הושמדה. המסמך נכתב לפני שסלאמה חוסל בחודש יולי. מאז כבר הושמדה גם חטיבת רפיח.
גלנט, המנומס עדיין, ניסה להבהיר לציבור שעיקר ההישג הצבאי בעזה כבר בידינו ואפשר להתחיל לפעול להשבת תושבי הצפון. אבל כל עוד רה"מ מתעקש על מלחמה נצחית בעזה, ושתיים משלוש אוגדות ההכרעה של צה"ל מושקעות ברצועה – צה"ל לא ערוך להתחיל מהלך התקפי רחב בצפון. כשתשמעו שאוגדה 162 יצאה מעזה והחלה באימונים למתאר צפוני – זה יהיה סימן שמישהו נזכר שגם בצפון יש לנו בעיה.
מים רותחים בשטחים
המערכה בצפון תגיע, אבל לא במועד שאנחנו נבחר, אלא ניגרר אליה שלא בטובתנו. מדי יום יש הסלמה זוחלת במלחמת ההתשה שם: אנחנו מעמיקים את טווחי התקיפה, וגם חיזבאללה מרחיב את אזור הביטחון שמיסד בצפון המדינה. השבוע נכנסו באופן מלא ראש פינה ונהריה לטווח המלחמה, וזה ימשיך ויירד דרומה - עד שיקרה משהו רע מלהכיל.
בצומת ה־T שהיינו בו, בין עסקת חטופים למלחמה אזורית – ישראל לקחה כבר את הפנייה לעבר מלחמה. לא הסרטון המזעזע ממנהרת המוות של ששת החטופים, וספק רב גם אם דבריו הנכוחים של הרב אלחנן דנינו, חדרו את חומת האטימות של מי שהתעסק בחודשים האחרונים באיטום הבריכה של הווילה שלו בקיסריה.
אבל עכשיו, כשאנחנו בדרך למלחמה בצפון ואולי גם עם איראן, נפתחה עוד הסתעפות שיכולה לשנות את התמונה. אזור יהודה ושומרון מתקרב לנקודת רתיחה. ראשי מערכת הביטחון הציגו לקבינט שורה של 15 צעדים שיכולים לצנן במשהו את המים הרותחים בשטחים, בהם: החזרת כניסת הפועלים הפלסטינים לישראל, העברת כספי המסים לרשות הפלסטינית, חיזוק הרשות וקיבוע הסטטוס קוו בהר הבית בהחלטת ממשלה.
אולי למותר לציין שההמלצות שלהם נפלו על אוזניים ערלות. נציגי הטרור היהודי בממשלה מייחלים לתבערה בשטחים. אבל ראשי המערכת גם הבהירו את המשמעויות: התלקחות ביו"ש תשאב מיידית את רוב כוחות היבשה של צה"ל אליה ותשלול ממנו את היכולת לקיים מאמצים התקפיים בעזה או בצפון. היא תדרוש מצה"ל לדלל את כוחותיו בעזה ובצפון ולחשוף אותנו יותר לאיום משם.
האריס לא מחויבת
המשתנה היחיד שיכול להשפיע דרמטית על התמונה הוא הנשיא האמריקאי. מעכשיו, סקרי הבחירות באמריקה יהיו חלק בלתי נפרד מהשיקולים של בנימין נתניהו, של עלי חמנאי וגם של יחיא סנוואר. נתניהו, כדרכו, כבר שם את כל יהבו על דונלד טראמפ ומהמר עם כל עתידנו על כך שקמלה האריס לא תיבחר. הוא כבר עשה את זה עם ברק אובמה, וכולנו שילמנו את המחיר.
היו ישראלים שעלצו למראה ביצועיה הלא־כה־מרשימים של האריס בעימות. להם אני ממליץ להסתכל על חברותיה לקצה הפרוגרסיבי של המפלגה הדמוקרטית ולהבין שאלה יהיו פני הממשל האמריקאי אם היא תיבחר. האריס לא באמת מחויבת לנו, והמפלגה שלה עוד פחות. כנשיאה היא עשויה לגרום לנו להתגעגע לאובמה.
לעומתה טראמפ, אדם שאין מספיק סופרלטיבים שליליים לתאר את אישיותו, נתמך על ידי רבים שהם תומכי ישראל (ובצדם גם כמה אנטישמיים מובהקים). אפשר בקלות לדמיין אותו מוכר את אוקראינה לוולדימיר פוטין. גם את טייוואן לשי ג'ינפינג. אבל עד כמה שהוא בלתי צפוי, קשה לראות אותו מוכר את ישראל.
מבין שניהם הוא היחיד שירצה וגם יוכל לאכוף מחדש משטר פיקוח קשוח על איראן שיעצור את ההתקדמות שלה לפצצה. וכמו שרה, יאיר, איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ', אין לו שום עכבות בכל מה שנוגע לכיפוף זרועו של נתניהו. כנשיא בקדנציה אחרונה, משוחרר משיקולי בחירה מחדש, הוא יכול להוביל אותנו להסדרה אזורית וליחסים עם סעודיה. הוא גם יכול להוביל אותנו לסיום המלחמה, ובערוץ של רה"מ אפילו ידפיסו כובעים בשביל זה.