משימה בלתי אפשרית
הסיפור, שהתפרסם אתמול בתקשורת הזרה, לא אושר על ידי גורמים ישראליים כלשהם. ישראל לא מגיבה ולא נוטלת אחריות, ולא מכחישה או מאשרת את הפרטים שומטי הלסתות שמתפרסמים בשתי היממות האחרונות בסוריה ובמערב.
על פי הדיווחים הללו, התקיפות הנרחבות שתקף חיל האוויר הישראלי בסוריה על פני גזרה רחבה בתחילת השבוע, היו בעצם מסך עשן שכיסה על פעולה חשאית, נועזת וממוקדת: על פי הפרסומים הזרים הללו, יחידות עילית של צה"ל פשטו על בסיס שהקימה איראן במערב סוריה סמוך למסיאף ובו הייתה התמקדות בפרויקט דיוק הטילים ו/או בנשק כימי. מדובר בפעולה קרקעית מורכבת מאוד בעומק סוריה, שהוכנה, על פי הדיווחים, לאורך תקופה ארוכה.
היכולות הצבאיות של חמאס אינן קיימות - אבל זה לא מה שמעניין אותו
שחרור חטופים או השמדת חמאס? כך ישראל תשיג את שניהם
על פי פרסומים זרים, הפשיטה הקרקעית נדרשה מכיוון שהבסיס נבנה בעומק האדמה, על צלע הר, בדרך שהעניקה לו חסינות מתקיפות אוויריות. על פי הדיווחים הללו מדובר בלוחמי עילית רבים שהגיעו למקום בדרכים כאלה או אחרות (הנחתה במסוקים, השתלשלות ממסוקים), פשטו על הבסיס, הרגו את השומרים, מלכדו את המקום כולו ופוצצו אותו, לא לפני שנטלו איתם ראיות, מסמכים, מחשבים ואולי גם מומחים זרים שהיו בו.
לצורך ביצוע מבצע מהסוג הזה נדרש מודיעין מדויק, מסמר שיער ממש. כל זה, כאמור, מתפרסם בתקשורת הזרה. חיל האוויר, באותו זמן, מנע מכוחות צבא סוריה להחיש למקום תגבורות ו"בודד" את האזור כולו. האירוע כולו נמשך כשעתיים. אחריהן, נעלמו הכוחות כלעומת שבאו, והבסיס המדובר נמחק מעל פני האדמה.
בטור הזה התפרסמו לפני כמה שבועות פרטים על "חגורת האש" שאיראן ממשיכה להדק סביב ישראל. אביגדור ליברמן דיבר על השתלטות איראנית/חיזבאללית על מפעל ה"סארס" (CERS), שהוא בעצם הרפאל של סוריה. מתקני מחקר ותעשייה צבאית סוריים שמרכזים את הידע וכושר הייצור של הנשק הכימי, דיוק הטילים, הכטב"מים והאמצעים הנוספים שעוברים מאיראן דרך סוריה לחסן נסראללה.
על פי הדיווחים השבוע, שכללו עדי ראייה, מומחים ונתונים נוספים, הפעולה המיוחסת לישראל חיסלה, בעצם, את אחד ממרכזי הייצור והידע החשובים שבנו משמרות המהפכה של איראן על אדמת סוריה, כדי להמשיך לצייד, לחזק ולשכלל את יכולותיה של טבעת האש ההולכת ונבנית סביבנו. ובכן, לפחות על פי הדיווחים הללו, המאמץ הזה ספג השבוע מכה לא פשוטה.
להגן על האחראי העליון
ומה עשתה מכונת הרעל באותו זמן? המשיכה את מסע הגידופים, הטינופים והלכלוכים על צה"ל ומפקדיו. להלן מקבץ מייצג: איתמר פליישמן, אדם שפסגת הישגיו הייתה היותו הדובר של ח"כ ינון מגל בתשעת חודשי כהונתו בכנסת, ישב באולפן 14 ואמר את הדברים האלה: "הרצי הלוי חייב ללכת הביתה, ואם הוא לא ילך הביתה, חייבים להעיף אותו על טיל".
"הממשלה חייבת לבעוט אותו, ואיתו את כל הקצינים שהוא קידם... כדי לסדר לעצמם את העתיד ואת כל הכסף שלהם... צריך להבין פה משהו, הרצי הלוי במקום להתעסק במלחמה, הוא מתעסק בפוליטיקה, רק בפוליטיקה, רק בלהציל את עצמו... אתם חושבים שחבורת הכושלים הפוליטית הזו עלולה לעזור לנו לנצח במלחמה? יש לי חדשות בשבילכם, אנחנו נפסיד במלחמה, הם מתנכלים לחצי מהעם על רקע פוליטי...".
תקישו "רמטכ"ל כושל" בגוגל, תגיעו אליהם. כל הבוטים, רובוטים, פטרידיוטים, כל המוטציות האנושיות, החלאות שמכרו את נפשם לשטן, האנשים שברגע אחד יכולים להתעטף במתק שפתיהם ולדבר על "אחדות" כצו השעה, וכחלוף כמה שניות להסתער שוב על דובר צה"ל, מפקד חיל האוויר, הרמטכ"ל או קצינים אחרים שמאז 7 באוקטובר עוד לא ידעו רגע אחד של מנוחה בתוך המלחמה הנוראה הזו.
למה הם עושים את זה? מסיבה פשוטה: כדי להגן על האחראי העליון, האמיתי, שמתכחש לאחריותו. כדי לטהר את השרץ. ובעיקר כדי להמשיך להתפרנס ממדורת הארס וההרס שהם מדליקים כל יום בחדווה מחודשת על הריסות ביתנו. הם ממציאים עלילות דם מסמרות שיער, הם מדברים על "תרבות שקר" בצה"ל בלשון אחת, ובלשון השנייה, שזה עתה עוד ליחכה את הרקטום הביביסטי, הם מטנפים את דו"צ דניאל הגרי, מפקד שייטת 13 בעברו, רק כי העז לרדת למנהרה שבה נרצחו שישה אחינו ואחיותינו ולהראות לציבור, ולעולם כולו, את גודל הזוועה החמאסית.
הם הפכו את הגרי, בן לילה, לסייען של יחיא סנוואר. "כיצד מתכוון דובר צה"ל לעזור לחמאס היום, לדעתכם?", צייץ השבוע אחד השפלים שבהם, שמעון ריקלין, ולא היה מי שיענה לו שהגרי שקל לשחרר את סנוואר מהכלא הישראלי, אבל אז התברר לו שהוא כבר שוחרר, ואחר כך הוא שקל להעביר לסנוואר 30 מיליון דולר בחודש למימון מפלצת הרצח שהוקמה כאן, אבל התברר לו שזה כבר נעשה, ואחר כך הגרי תכנן להתכתב עם סנוואר ולנהל איתו רומן בהמשכים דרך היועץ לביטחון לאומי, אבל גם זה כבר נעשה ("קח סיכון מחושב").
ואין שם אף ילד קטן שיקום ויגיד או יצעק על חבורת האשפה הזו שכל הדברים הללו נעשו על ידי השרלטן החלול שלו הם סוגדים, האיש שניהל את המדינה הזו 17 שנים ארוכות שבהן כל זה התבשל, תוכנן ואחר כך גם התפוצץ על כולנו, ואין מי שיסביר להם שמכיוון שאין לנו מערך הסברה לאומי מתפקד, מי שמנסה להגן על הלגיטימציה של ישראל לפעול בזירה הבינלאומית הוא הגרי, וסרטון מנהרת הזוועות פתח לא מעט מהדורות בעולם, וזה קצת יותר חשוב מפסטיבל הטינוף הביביסטי שלהם.
אחד, יונתן אוריך, ראשן־ארס בכיר בפנכה, הצליח להתנפל השבוע על ועדת החקירה האזרחית שהקימו משפחות שכולות ומשפחות חטופים וכינה אותה "ועדת חקירה מעלי אקספרס". אחר, המכהן כ"פרשן צבאי" של ערוץ התרעלה, מתחרה בכל יום בגידופי יום האתמול שמרח על צמרת צה"ל ומפקדיו, בסגנון ירוד במיוחד.
מזילי הריר והפייק המקצועיים המכונים גם "ריקלין וסג"ל" סיפרו השבוע שהשב"כ עצר במאי שעושה סרט על הארגון (פייק) וכדי להגדיל את סאת הגועל התייצב סגן ניצב (!!!) בדימוס בשם פרץ רצון באותו אולפן והעליל על האלוף (במיל') ישראל זיו כאילו הוא ידע על מזימת חמאס ב־7 באוקטובר כבר בשעה 4 וחצי בבוקר (!!!) אבל לא טרח לגלות לנו.
כלומר, המסקנה המתבקשת היא שגם זיו, שירד להילחם בעוטף ב־7 באוקטובר, הוא סייען של סנוואר. עד עכשיו חשבנו שהיו אלה רק הבעל של שקמה ברסלר, אהוד ברק, אהרון חליוה, זהבה גלאון ושלושת הדובים. אתה שואל את עצמך אם מדובר בחבורה ירודה במיוחד של נמוכי מצח עילגים וחסרי כישורים, או שמא יש לנו עסק עם מכונה ערמומית, מתוחכמת ויעילה שיודעת איך לחדור ללבבות ואיך להפיץ תרעלה בדרכים מתוחכמות.
אם ניקח לדוגמה את ח"כ אלמוג כהן, מסופח שלא בטובתנו לחבורת הרעל, שאמר השבוע ש"צה"ל הוא צבא של אריות ולביאות שמונהג בידי כבשים", ונצרף אותו לסנ"צ רצון, שהאשים את האלוף ישראל זיו בסוג של בגידה, נאמין שמדובר בחומר ירוד. ח"כ כהן יודע שהמבצעים היזומים המדהימים בעורף האויב, בסגנון התיאורים שהגיעו השבוע מסוריה, מתוכננים על ידי אותם "כבשים", ששולחים את לוחמיהם כמעט כל לילה למשימות דומות, לאחר שהשתתפו במשימות כאלה בעצמם עשרות שנים.
אני מניח שסנ"צ רצון כבר עלה על זה שישראל זיו דיבר על שעה 4 וחצי בצהריים ב־7 באוקטובר, ולא 4 וחצי בבוקר. אבל זה לא באמת משנה. הדברים נאמרו, שודרו ופומפמו מתוך אולפנים עם "לוק" של טלוויזיה מהוגנת ומקצועית. כל השאר, קצף על פני המים. בעצם, קצף על פני הדם.
זה שתמך, זה שברח
זהו מסע ג'יהאד מטורף, מופרך, מחריש אוזניים, מדהים בגסותו, רדידותו, בוטותו ואכזריותו, נגד כל מי שלא בא למשפחת נתניהו טוב בעיניים. מטרת האירוע פשוטה: להטיח כמה שיותר בוץ ורפש בכמה שיותר אנשים שאינם בנימין נתניהו. הם לא נותנים לעובדות לקלקל להם את הסיפור. הם מתכחשים לדברים שנתניהו עצמו אמר פעם אחר פעם. הכל מצולם, מוקלט, ממוסמך לעייפה.
בשני העשורים האחרונים הוא שינן לנו ש"היחיד שאחראי לביטחון המדינה הוא ראש הממשלה". הוא הסביר לוועדת וינוגרד שאחריותו של ראש הממשלה היא אחריות כוללת וכי שר הביטחון לא רלוונטי, גם בענייני ביטחון. הוא אמר מאה פעם ש"בישראל הדרג המקצועי ממליץ, אבל רק הדרג המדיני מחליט". הוא הודיע, כשחזר לשלטון, ש"עכשיו זו המשמרת שלי. זו המשמרת שלנו. האחריות שלנו".
וכמובן, ההסבר המלומד שנתן על כבש המטוס בדרך לפריז, כששיגר את יוסי כהן לקטאר לשכנע את הקטארים להחליף את הכסף שהרשות הפלסטינית הפסיקה להעביר לעזה מדי חודש, במזומנים במזוודות. זו האחריות שלי, אמר, מנהיג צריך לדעת לקבל החלטות קשות ולעמוד בתוצאותיהן.
ובכן, אנחנו עומדים עכשיו בתוצאות ההחלטות של נתניהו, אבל אנחנו עומדים לבד. הוא וסייעניו עברו צד. פתאום הם גילו שלהחלטותיו של נתניהו אחראים כולם, חוץ ממנו. על המזבח הרעיל הזה הם מקריבים את צה"ל, את הביטחון, את המדינה, את הלכידות, את האמת, את המוסר, את צלם האנוש שלהם. ואין עם מי לדבר.
אתה מראה להם ציוץ של ניר דבורי משנת 2018, עם צילומים טריים של המשלוח הראשון של הדולרים, "במזוודת טרולי היישר מקטאר נכנסו היום לרצועה 15 מיליון דולר, היישר לידיים של סנוואר, באישור ישראל". אתה מראה להם ציוץ תגובה של האלוף יומטוב סמיה, לשעבר מפקד פיקוד הדרום, בזו הלשון: "צורת קרב מעניינת שלא לימדו בתקופתי בבה"ד 1".
אז מה? עובדות זה לחלשים. לא אמרו לו, הוא לא ידע, זה גדי איזנקוט, זה הרצי, זה בני גנץ, זה ליברמן (שהתפטר בדיוק בגלל זה), זה מי שאתם רוצים, חוץ ממי שזה באמת. אבל זה לא רק בכל מה שקשור לעבר. זה ממשיך גם בהווה. הם מתגוללים על רפיסותו של צה"ל מול חיזבאללה תוך התעלמות מכך שמפקד פיקוד הצפון האלוף אורי גורדין ורב־אלוף הלוי מתחננים בפני הדרג המדיני לשחרר את הנצרה ולהיכנס באימא של נסראללה, אבל הדרג המדיני, כלומר נתניהו, מהסס.
הם אפילו מתעלמים מהעובדה שב־11 באוקטובר הצבא הביא תוכנית מבצעית מוכנה למכה עוצמתית מהדהדת בלבנון. שר הביטחון יואב גלנט תמך. הרמטכ"ל הלוי תמך. נתניהו ברח. וזה לא מפריע להם להמשיך. אני מביט בחבורה הזו ושואל את עצמי: מי מהם מאמין בנרטיב הזה ומי לא? מי מתבייש ומי לא? מי מבין שהוא הורס מדינה שלה חיכינו אלפיים שנה בשביל עוד חודש משכורת מערוץ 14, ומי לא? ואני לא יודע לענות על זה.
ופתאום, בתוך קקופוניית הארס והלעג לקצונה הבכירה של צה"ל ומערכת הביטחון, התגנבה לה באותו ערוץ ממש ידיעה צנועה שבישרה על 500 מאנשי מנגנוני הביטחון של הרשות הפלסטינית שהחלו לפעול בצפון השומרון בתיאום עם כוחותינו. פוף. מה קרה בעקבות הידיעה הזו? כלום. דממה דקה.
לאן נעלמו גיבורי המקלדת ומתלהמי האולפנים? הרי מדובר ברשות תומכת טרור, לא? הרי מהלך דומה, בממשלה אחרת, היה מתואר כסכין בגב הציונות, בגידה במולדת והסגרת יהודים לצורר ימ"ש. הוכחה נוספת לזה שרונן בר אוהב ערבים ויהודה פוקס משת"פ של גדודי חללי אל־אקצא. אה, רגע. זה כבר לא יהודה פוקס, עכשיו זה אבי בלוט, שיגמור, אני מניח, כמו יהודה פוקס. כך או אחרת, שקט מוחלט. כשזה מהלך שלהם, הם מחרישים.
אחרי המונולוג הרעיל של פליישמן שמצוטט למעלה, ניסה דווקא ינון מגל למלמל כמה מילים בזכותו של הרמטכ"ל, ש"עושה עבודה טובה בעזה". אפס, זה לא הרשים את פליישמנו: "כל הקווים נחצו", ענה, "הרצי הלוי פוגע במאמץ המלחמתי, הוא מפקיר את חייליו, הוא משליך אותם לכלבים...".
רא"ל הלוי הואשם בשבוע שעבר בכך שהוא עוסק רק במינויים, דואג לאנשי שלומו, מנסה להוביל השתלטות של כומתות אדומות על המטכ"ל ומתכוון להחליף את סגן הרמטכ"ל האלוף אמיר ברעם ואת האלוף גורדין. כתב האישום מעניין, אבל מופרך. הלוי לא מתכוון למנות סגן רמטכ"ל וגם מפקד פיקוד הצפון במקומו מונח והוא עושה עבודה אדירה. האלוף היחיד שיוחלף בקרוב הוא מפקד זרוע היבשה, לבקשתו, ובגלל נסיבות אישיות מיוחדות.
הלוי לא עסק בשבוע שעבר במינויים ולא ישב במשרד כשהלוחמים נלחמים. הוא עשה את ההפך הגמור: הוא היה כל יום, כל היום, וגם הלילה, בשטח עם הלוחמים. באותו שבוע מדובר היה הלוי בכל גזרות הלחימה: בשבת הוא היה עם הכוחות בג'נין. במהלך השבוע הוא היה פעמיים בעזה: פעם בתל סולטאן, אחרי מציאת גופותיהם של ששת החטופים במנהרה, ופעם במסדרון נצרים. הוא מגיע בדרך כלל למקומות הקשים. אחרי אירועים קשים. אחד הקשים שבהם היה איתור ששת גופות החטופים.
הלוי בילה שם אחר כך עם מפקד הפיקוד, מפקד האוגדה, המח"טים ומפקדי הכוחות המיוחדים, וחזר נסער. האכזבה והיגון של הלוחמים שרצו כל כך למצוא חטופים בחיים ונאלצו לחלץ גופות, היו מרטיטי לב. הרמטכ"ל משתדל להיות שם ברגעים מהסוג הזה, ולא לרוץ לגזור קופונים ברגעי הצלחה. והוא היה, כמובן, גם בצפון. יום שלם. וערך סיור נפרד ברמת הגולן. ואני מניח שאם הפרסום בסוריה נכון, חלק ניכר מאותו שבוע עבר עליו באישורי תוכניות מורכבות מאוד, שבקצה שלהן נשלחים עשרות או מאות לוחמים וקצינים למסע שיכול להיות מסעם האחרון.
הבעיה היא שמי שניזון ממכונת הרעל, בטוח שהרמטכ"ל ישב באותו שבוע במאורתו בקריה ותקע סכינים חלודות בגב לוחמיו. כי מכונת הרעל לא בוחלת בכלום. כפי ששיסתה ספרדים באשכנזים, דתיים בחילונים, שמאלנים בימניים, מכונאים בטייסים – כך היא מנסה לשסות לוחמים בקצינים ולהפוך את המטה הכללי של צה"ל למהדורה המודרנית של הפרוטוקולים של זקני ציון, חבורה של קושרים שמנסה למכור את המדינה לערבים מאחורי גבם של החיילים. איזה מזל שהפטריוטים בערוץ 14 מגלים את זה מבעוד מועד ומסכלים את המזימה.
תחזיקו מעמד
הרמטכ"ל מתנגד להפיל על צה"ל את חלוקת המזון והסיוע ההומניטרי ברצועה. יש לו סיבות ענייניות. אין לו מספיק לוחמים. המילואימניקים כורעים תחת הנטל. הסדירים נשחקים. אחריות על הסיוע ההומניטרי תצריך עשרות או מאות תקני כוח אדם. זה יכביד את הנטל עוד יותר. הוא גם מאמין שצריך לעשות הכל כדי להחזיר את החטופים.
צה"ל הפליא את מכותיו בחמאס. צריך להגיד את זה בקול רם. צה"ל ניפץ את ביצועי כל הצבאות שעסקו בלוחמה כזו בעבר. גם מבחינת לוח הזמנים, גם מבחינת האבידות, גם מבחינת היחס בין מחבלים לאזרחים הרוגים. את החטופים שגוועים עכשיו במנהרות אי אפשר יהיה להחזיר לחיים. את מה שנותר מחמאס, אפשר יהיה להשמיד גם בהמשך. הפוגה קצרה לא תעלה ולא תוריד.
אבל לא בגלל דעותיו אלה הפך הלוי לדמון של מכונת הרעל. הוא נקלע למעמד הזה שלא בטובתו, רק כי נוצר צורך דחוף להרחיק את נתניהו מאשמתו המובנית, הטבעית וההיסטורית לאסון. ואחרי שאמרנו את כל זה, צריך להדגיש מחדש: רב־אלוף הרצי הלוי יהיה, לנצח, רמטכ"ל ה־7 באוקטובר. האחריות המבצעית והמודיעינית הכוללת מוטלת עליו. הוא יודע את זה. הוא יירדם עם זה, יחלום על זה ויקום עם זה בכל בוקר מהבקרים שנותרו לו עד סוף ימיו.
כנ"ל לגבי ראש השב"כ רונן בר, ראש אמ"ן המתפטר אהרון חליוה, מפקד 8200 תא"ל יוסי שריאל, שהתפטר אתמול, ועוד שורה של קצינים בכירים יותר או פחות. כולם, עד האחרון שבהם, מכירים באשמתם, מודים באחריותם ולא מנסים לסלף את העובדות, להטות את המציאות או לאנוס את המפות.
אחרי שאמרתי את כל זה, אני חושב שאסור שהרמטכ"ל וראש השב"כ יתפטרו בעת הזו. אם זה היה אפשרי, הייתי מתייצב על דלת לשכתם ומונע מהם לעשות את זה באופן פיזי. אלה לא ימים רגילים. אלה ימי פורענות היסטוריים. ישראל במלחמה רב־זירתית וממדית. זה לא רק אויבים חיצוניים, זה גם איום פנימי.
מי שחשב שהממשלה המטורפת שחטפה את המדינה תירגע עד סיום הקרבות, טעה. הם ממשיכים בהפיכה המשטרית במלוא המרץ, הם לא רואים בעיניים. הם השלימו את ההשתלטות הכוחנית על משטרת ישראל, שאיננה עוד. זוהי עובדה. הם מסוגלים, הם לגמרי מסוגלים לעשות את אותו הדבר גם בצה"ל ובשב"כ.
אם הייתי יודע שיש כוונה למנות במקום הלוי את אלוף אייל זמיר, למשל, הייתי רגוע. זמיר הוא קצין ראוי ומוכשר והיה מועמד לגיטימי לרמטכ"ל, ואף יותר מזה. אבל ככל שידיעתי משגת, זהרו של זמיר הועם באחרונה בלשכה הקובעת, כלומר במעון ראש הממשלה ובעלה. עכשיו הוא נחשב למשת"פ של שר הביטחון גלנט, הישות השנואה ביותר על הלשכה הזו ביבשת כולה.
ומכיוון שאנחנו יודעים איך מתנהלים שם העניינים, מי מושך בחוטים ומי מקבל את ההוראות ומנסח את הציוצים, חובה על הרמטכ"ל וראש השב"כ להישאר בתפקידיהם בעת הזו, בלי שום קשר לעובדת היותם אחראים להיבט המבצעי והמודיעיני של מחדל 7 באוקטובר. עד שהאחראי העליון לא יכיר באחריותו ויסמן תאריך בחירות ויקים ועדת חקירה ממלכתית, לא לזוז. אם אלה הם כללי המשחק, אז ניאלץ לשחק לפיהם. יכול להיות שאני האדם היחיד שזו דעתו, אבל גם זה לא ישנה אותה.
הר ארבל
יש לי דעה לא פופולרית נוספת עבורכם, השבוע: אם אפשר היה לבצע את יוזמתו של השר משה ארבל, הצדיק היחיד בממשלת הסדום והזדון הנוכחית, להקמת "ממשלת החזרת חטופים", הייתי תומך בכך. יוזמת ארבל אמיצה, חסרת סיכוי ומעוררת תקווה, בעת ובעונה אחת.
על פי היוזמה הזו, יאיר לפיד, ליברמן, גנץ, איזנקוט וגדעון סער יצטרפו לממשלה, בעוד איתמר בן גביר ייצא ממנה. לא יסוכם תאריך מוסכם לבחירות, אבל זה יהפוך לנושא מיותר, כי יציאתו של בן גביר תפרק את גוש נתניהו, והשותפים החדשים ידללו את בעלי השליטה ויוכלו לכפות בחירות בכל מועד שעליו יוסכם בעתיד. אלא שבינתיים, הממשלה תעשה הכל כדי להחזיר את החטופים. וזה מעל הכל.
ארבל מדבר עם כולם - מטה משפחות החטופים, איזנקוט וגנץ, ליברמן, פרופ' קרין נהון מהמחאה, אופיר סופר ממפלגתו של בצלאל סמוטריץ', תנועות חברתיות, נשיא המדינה, אני מעריך שאפילו עם לפיד. הוא יודע שאין לו הרבה סיכויים, אבל לא יוכל לסלוח לעצמו אם לא ינסה. אף שהוא חלק מהקואליציה, הוא מודע היטב למסלול המצפה למדינה אם המצב הנוכחי לא ישתנה שינוי עמוק.
המשך כהונת הממשלה יעמיק ויחריף את הפילוג והשסע הפנימי עד כדי חורבן. הפלת הממשלה תוביל לממשלת מעבר ועתירות לבג"ץ למנוע ממנה לקבל החלטות דרמטיות כמו עסקת חטופים. החלופה של ממשלת אחדות להחזרת החטופים היא, על פי ארבל, הגרועה פחות. והוא צודק.
האם הוא מתואם עם אריה דרעי? לא. דרעי לא מאמין ביוזמה הזו וסבור שהיא מופרכת מעיקרה ונטולת סיכוי, אבל גם לא פועל לבלימתו של ארבל. ומה עם נתניהו? אם אכן תעלה הצעה כזו לסדר היום והאופוזיציה (למעט העבודה והמפלגות הערביות) תתאחד סביבה, נתניהו יסרב.
במקרה כזה, החרדים יצטרכו לנקוט עמדה. הם יועמדו בדילמה לא פשוטה. הם לא רוו נחת בקואליציה הזו וכמעט אף אחת מדרישותיהם לא מולאה. אבל זה ה"רע המוכר". קואליציה חלופית תמיט עליהם רע יותר, לא מוכר. כך או אחרת, משה ארבל עובד חזק על התוכנית שלו, וכל מי שאוהב את המקום הזה צריך להתפלל שיצליח. אף שאין לזה סיכוי.
רגע של שקט
נתניהו ממשיך בינתיים כרגיל. קבינט המלחמה החדש שלו, שנחשף בעמודים האלה בשבוע שעבר (בנוסף לנתניהו גם השרים יריב לוין, גלנט, רון דרמר וישראל כ"ץ) התכנס אתמול לשעות ארוכות. אסטרטגיית ההישרדות של נתניהו היא להתפלל לניצחונו של דונלד טראמפ, להמשיך להחזיק בשלטון בכל מחיר, לא להקים ועדת חקירה ממלכתית בשום מחיר ולקוות שהוא יהיה זה שיעמוד אחרון בזירה.
יש מצב שזה יצליח לו, ובסוף הוא באמת יישאר אחרון. מדינה כבר לא תהיה. את היועצת המשפטית לממשלה הוא לא מפטר, כי הוא חושש מעתירה לבג"ץ שעלולה להמיט עליו נבצרות. את גלנט הוא לא מפטר, אבל הוא מאוד רוצה לפטר. המועד האפשרי הבא, מיד לאחר נאומו בעצרת האו"ם, סמוך ככל האפשר לראש השנה. בעיתוי כזה, אי אפשר להשבית את המשק וגם לא ממש מתאים להבעיר את הרחובות.
ועדת חקירה ממלכתית? בברירה בין צווי מעצר בינלאומיים לוועדת חקירה ממלכתית, הוא מעדיף צווי מעצר. לזה הוא כבר רגיל. ועדת חקירה ממלכתית עוד עלולה להטיל עליו אחריות כלשהי. בעצם, גם לזה הוא רגיל. ועדת החקירה לאסון מירון כבר עשתה את זה.
על המפגש בין משפחת נתניהו למשפחת דנינו, הוריו ואחיו של אורי דנינו שנרצח ב־7 באוקטובר, כבר נכתב הכל. דבריו של הרב דנינו לראש הממשלה היו כמדקרות חרב. דברים פשוטים, חדים, ברורים, שלא הותירו ספק. העובדה שמדובר באיש ש"ס, יהודי דתי ושומר מצוות ממעמקי הבייס הנתניהואי/דרעי, רק הוסיפה מלח לפצעים. הדברים לא נאמרו בהתרסה או כדי להכאיב. הם נאמרו בפשטות. ניכרים דברי אמת. אלחנן דנינו הוא לא קפלניסט ולא בגיניסט, הוא אב שכול שהתאפק 11 חודשים אבל בסוף האמת פרצה ממנו כמעיין מתגבר.
החלק המזעזע של המפגש הזה היו הדברים שאמרו בני הזוג נתניהו. לשמוע, ולא להאמין. בעצם, כן להאמין. זו לא הפעם הראשונה ולא האחרונה שפרצופם של השניים נחשף במלוא כיעורו. כבר נכתב כאן שהם באים למפגשים האלה לא לנחם, לא להקשיב, לא לבקש סליחה, לא לקבל אחריות. הם באים כקורבנות העיקריים של הפרשה כולה. הרי מן המפורסמות הוא שהשמאל רקח את חורבן 7 באוקטובר רק כדי להפיל את ביבי ולצער את שרה.
בזמנו, פגש נתניהו את תושבי עמונה שהיו מיועדים לפינוי מבתיהם. "אני מבין מה זה לאבד בית", אמר להם, "אחרי בחירות 99' (בהן הפסיד נתניהו לברק), בהתראה אפסית, פשוט סילקו אותי ואת משפחתי מהבית בבלפור", סיפר, "ככה, עם כל החפצים, פשוט נזרקנו לרחוב, נאלצנו ללכת לשרתון פלאזה, זו תחושה נוראית".
אז זה הלך הרוח. "הגברת" נתניהו, שמרבה לבוא בטענות גם במפגשים מהסוג הזה, הסבירה למשפחת דנינו שבעלה לא ידע כלום, שבעלה התמודד לבדו, לבדו!!! מול כל העולם, וגם מול גורמי הביטחון, וכמובן אמרה ש"ההפגנות נגדנו היו מזעזעות". אני מניח שבהפגנות נגד יצחק רבין שהוביל בעלה, היא הזדעזעה פחות. שלא לדבר על ההפגנות המחרידות וההסתה המטורפת שהוביל בעלה נגד נפתלי בנט, רק כי העז להחליף אותו בכס השלטון.
ואין בסביבתה של האישה המעורערת הזו מישהו שיגיד לה: שרה, תשמעי, זה לא ראוי. לאבד בן מזעזע יותר מהפגנות של אזרחים נגדך. גם להיות קבור במנהרת חמאס, להשתין בבקבוק, לנשום אבק ולאכול חצי פיתה יבשה פעם ביום, מזעזע קצת יותר.
לא, אין אנשים בסביבתה של הגברת הזו שמסוגלים להעיר לה משהו, מבלי להצטייד קודם לכן בכיסא מפלט. ועוד לא הגענו לזעקתו של הקוזק הנגזל על "בשביל מה אני כאן??? בשביל מה אני נכנס כל יום לחדר הזה, בשביל מנעמי השלטון?" והיא חוזרת אחריו: "איזה מנעמים?".
ובכן, אין במרחב הדיגיטלי מספיק מקום לתיאור המנעמים שהגברת הזו גרפה לעצמה ב־17 שנות השלטון המצטברות שלה ושל בעלה. ואלה רק המנעמים הרשמיים, כי יש גם מתנות שתמיד נעלמות בסוף קדנציה, ויש מטוס שעלה לנו קרוב למיליארד שקל ויטיס אותה פעם נוספת לעוד סופשבוע של תענוגות בניו יורק, במלון אולטרה־מפואר עם סוויטות מלכותיות ומחלקות ניקוי יבש נצחיות.
וכמובן שלא נדבר על המאבטחים והנהגים והמשרתים שמכרכרים ומפזזים ללא הרף סביבה וסביב יוצאי חלציה (שמעולם לא אובטחו בידי שב"כ בטרם כניסתה של המשפחה הזו לחיינו), וכן הלאה.
"אתה אומר מה שאמרו לך להגיד", אמרה שרה נתניהו לרב דנינו. ברור. הרי לא יכול להיות שהש"סניק הזה יגיע בכוחות עצמו למסקנה שבעלה אשם. זה ברור שאמרו לו להגיד את זה. ככה, בבת אחת, פרץ מתוכה של הגברת הזו כל מה שהם מנסים להסתיר שנות דור: ההתנשאות על הבייס, הזלזול בבוחרים ובציבור, האני ואפסי עוד, הנרקיסיסטיות החולנית.
לא, גברת נתניהו. מדובר באנשים עם תבונה משלהם, עם הבנה משלהם, אנשים שמצליחים לחשוב בכוחות עצמם. מי יודע, אולי הם אפילו לא צופים בערוץ 14. כי אם יש מקום שבו אנשים כן אומרים "מה שאמרו להם להגיד", זה שם.
בתוכנית של אברי גלעד ויאיר שרקי בערוץ 12 הקרינו השבוע סרטון שבו נראו שלושה ראשי ממשלה אחרים: אריאל שרון יושב בניחום אבלים אצל משפחת זר, לאחר רציחתו של גלעד זר. האחות השכולה, ענת כהן, מטיחה בו דקות ארוכות האשמות שונות ומשונות בשפה לא קלה. שרון מקשיב. הדבר היחיד שאמר אז היה "האחריות כולה שלי".
נפתלי בנט, ביום הזיכרון היחיד שלו כראש ממשלה, עומד על דוכן הנואמים ומביט בכמה מוזמנים בקהל מחרפים ומגדפים אותו, מכנים אותו נוכל ושרלטן, ושותק. "משפחות שכולות הן קודש", אמר.
ושר הביטחון הנוכחי יואב גלנט, שפגש במקרה את ראומה קדם בעת שביקר בהריסות ניר עוז. קדם הגיעה לאסוף את צעצועי נכדיה שנרצחו, בין ההריסות. היא נתקלה בגלנט והטיחה בו, דקות ארוכות, סידרה של האשמות. שר הביטחון עמד ושתק. אפילו לשתוק הם לא מסוגלים. מה כבר ביקשנו. רגע אחד של שתיקה, של מבוכה, של בושה. ואין.