מותו של אמדאוס–גולדברג | רון מיברג

לרוב זה הולך כך: הכותרת הדרמטית breaking news מפציעה על המסך מלווה במוזיקה מעידן מצעדי האחד במאי מול הקרמלין; הפריצה לשידור כה פתאומית, עד שהצופה הממוצע עוצר את נשימתו מחשש שענן רדיואקטיבי עושה את דרכו לכיוונו; הכותרת נמוגה, וקרייני המשמרת באולפן שהיו בדרכם ללאנץ' עוטים מבע עגמומי; עוד הם מפלבלים בעיניהם בחיקוי גולמני של וולטר קרונקייט המבשר על מותו של הנשיא קנדי בדאלאס, מופיע מאחוריהם צילום קלוז־אפ דרמטי במיוחד של הסלב התורן שתכף יקיזו את דמו ושארית כבודו באולפן.

בשלב זה משלבת ההתניה התקשורתית של הצופה לאוטומטי, ועל פי דרגת הקרבה הרגשית והתרבותית שלו לסלב בתקריב, כך גודל אנחת הכאב והאובדן הבוקעת ממנו ששנים רבות של ניסיון מונע ממנה להפוך ליפחה קורעת לב. משפט הפתיחה של הקריינים מנוסח תמיד כמו ההודעה על ההתקפה היפנית בפרל הרבור: “זוכה האוסקר הכפול, שחקן האופי הבולט של דורו ומי שגילם תפקידים דרמטיים בלתי נשכחים, פרדריק אמדאוס־גולדברג, נמצא לפני שעה קלה ללא רוח חיים בדירתו בשכונת טרייבקה בניו יורק. “אמדאוס־גולדברג היה מוכר ואהוד בשכונה, עצר לשוחח עם מכרים מזדמנים ואוהדים, שתה ‘עין שחורה' בבית הקפה 'Blue Bottle' ואכל סושי ב'Nobu'.

ארוחת צהריים עם הפיהרר | רון מיברג

מהפרטים המעורפלים שבידינו עולה שאמדאוס־גולדברג נמצא מוטל ליד מיטתו כשרגלו הימנית על המיטה ורגלו השמאלית על הרצפה. עדי ראייה ראשונים מדווחים ל־CNN שהשחקן המוכשר, שסיים לאחרונה צילומים עם הבמאי הקרואטי סלאבה ברנז'ה, שכב עם מזרק נעוץ בזרועו השמאלית ושקית ניילון קטנה ובה שאריות של אבקה לבנה הייתה מונחת לידו... מזעזע!

“כה מוכשר וצעיר... בן כמה הוא היה? 46! איזה בזבוז! פרמדיקים וכוחות משטרה שהגיעו למקום מדווחים שמדובר כנראה במנת יתר של הרואין, אבל עד שתושלם הבדיקה הטוקסולוגית בעוד שבועיים, מוטב שניזהר בדברינו. חברו של אמדאוס־גולדברג ושכנו בבניין, עמיר כץ־עוז, אמר לכתבתנו לופיטה חוארז ש'החומר של גולדברג הגיע תמיד מאותו מקור, היה נקי ואיכותי וכי אמדאוס־גולדברג היה בקיא במינון ובשימוש ומעולם לא השתמש באותו מזרק פעמיים'".

מי שחושב שמדובר בהגזמה מלודרמטית בעלת גוון סאטירי, שייחטט בארכיון CNN ויצפה בימי הדיווחים הארוכים והמייגעים על מותם מסמים של פיליפ סימור־הופמן, קורי מונטית', וויטני יוסטון, הית' לדג'ר, בריטני מרפי, מייקל ג'קסון, פרינס ואחרים. הדיווח על נסיבות מותו של סימור־הופמן היה כה פולשני וחטטני, עד שגוף תקשורת אחד ביקר את משנהו תוך כדי דיווח.

אם אתם כמוני ומקרי המוות התכופים הללו לא מפילים אתכם מהפתעה, זיכרונכם נוסע רחוק יותר. עד 1977, אל אלביס, מונח על בטנו בין האסלה לקיר. משם אפשר לדלג ל־1982, השנה שבה מת ג'ון בלושי. או 1997 ומותו המיותר של כריס פארלי, הקומיקאי גדל המידות שלבו לא עמד בתעוקת הסמים שהועמסה עליו.

ככל שהשנים חולפות והפרסים, הביקורות ושירי ההלל מצטברים, הופך הצורך לנצח את התפקיד הבא לכאב בלתי נסבל. את הכאב הזה למדו דורות של פרפורמרים לשכך באמצעות פרמקולוגיה חוקית עם מרשם מרופא שהוא גם חבר. מול מלחמת החורמה שהכריז ה־FDA האמריקאי, הגוף האחראי על תרופות, נגד תרופות המרשם הפופולריות כגון OxyContin, Vicodin, Percocet ואחרות שיצאו מכלל שליטה והן הקביים שמיליוני אמריקאים משתמשים בהם כדי לעבור את היום, הפכו הרואין וקוקאין לזמינים יותר. הם בהישג יד יותר מתרופות מרשם לכאבים שפעם היית מהן מקבל 100 כדורים בבית מרקחת.

לפני מותו ב־2014 נכנס סימור־הופמן לקליניקה לגמילה לעשרה ימים כדי להיגמל מתלותו במשככי כאבים נרקוטיים. הגמילה החזירה אותו לשימוש בהרואין. כאשר אתה מופיע במחשב כבעל היסטוריה של שימוש חריג בנרקוטיקה, דוחפת אותך המערכת הרפואית חזרה לרחוב ולשליחים המביאים לך את השקיות הלבנות הביתה כמו פיצה משפחתית.

סימור־הופמן היה שחקן גדול שטרם הגיע לשיאו. מת'יו פרי היה שחקן חביב בסדרת קאלט שכוח משיכתה נשגב ממני. אם “סיינפלד" היה על כלום, “חברים" הייתה על תרבות פנאי הדוניסטית בניו יורק של צעירים, יפים וסתמיים. זה לא היה סוד בצוות השחקנים וההפקה שהדרך היחידה שבה הצליח פרי לעמוד על רגליו הייתה בעזרת סמי רחוב ותרופות מרשם; הוא היה מסטול רוב הזמן; מאלה שהנרקוטיקה המשייטת בעורקים עוזרת להם לעשות את עבודתם ולקרוס כשאינם יכולים יותר. ניסיונות הגמילה החזיקו מעמד בזמן שלקח לפרי לחזור בלימוזינה ממכון הגמילה־ספא ביערות ניו אינגלנד הביתה.

לא היה צריך להיות שפוט של צ'נדלר בינג (פרי) השנון ובעל המענה המושחז כדי להצטער על תיאורו צף מת ופניו במים בג'קוזי שלו ממנת יתר של קטמין. אחרי שגמר את סבב היחצנות עם ספרו האוטוביוגרפי שבו כתב בהרחבה על חופן ההתמכרויות שלו, היינו אמורים להאמין שפרי המספר על עברו המסטול הוא כעת פיכח, ממוקד והסמים נמוגים במראה האחורית שלו.

אבל כפי שקורה לעתים קרובות מדי למכורים רבים מדי, הכמיהה (craving) לסם הכריעה אותו. היה היגיון מסוים בבחירתו בקטמין, שהפך ללהיט הפרמקולוגי החדש, סם שפעם נהגו להרדים באמצעותו סוסים. במינון נכון ובהשגחה, קטמין נלחם בדיכאון ועוזר לחולים בהפרעה דו־קוטבית הנהדפים ממאניה לדפרסיה להגיע לאיזון מסוים.

קטמין אושר לשימוש בבני אדם כתרופת מרשם; הוא מגיע במשאף שהשפעתו קטנה; בכדורים מבתי מרקחת מקוונים שחלקם מפוקפקים; הוא אפקטיבי בעיקר בעירוי פעם או פעמיים בשבוע, בקליניקות מיוחדות ובהשגחת רופא. גם בישראל נפתחו קליניקות המציעות קטמין בעירוי. כאשר כל עירוי עולה 500 דולר והביטוח הרפואי אינה מכסה אותו, הוא זמין למכורים עשירים כפרי.

שימוש מופקר בקטמין יעשה אותך מסטול מתנדנד על רגליו ובולע את מילותיו, וכאשר ייגמר המשלוח בחצי מהזמן שאמור היה להחזיק, ברוך הבא לתסמיני גמילה. כוכבים כפרי, במיוחד אחרי ששיווק את עצמו כנגמל מוצלח, מקימים לעצמם רשת של עוזרים שעיקר תפקידם הוא לספק להם את הסם. כאשר התבררו נסיבות מותו של פרי ממינון מסוכן של קטמין, נעצרו שני רופאים, שניים מעוזריו ומי שמכונה “מלכת הקטמין", שסיפקה את הסם. באחת ההקלטות של הרופאים נאמר על פרי, “יש לנו טמבל שיקנה מאיתנו כל כמות של קטמין".

ביממה שקדמה למותו הוציא פרי 55 אלף דולר על קטמין. בקשתו האחרונה הייתה “מנה גדולה במיוחד". את המנה הזאת הזריק לו אחד מעוזריו, ללא כל הכשרה רפואית, והשאיר אותו משכשך בג'קוזי. “מנה גדולה במיוחד" של קטמין תפיל סוס. ובמפגש עם סמים אחרים בגופך, אתה במרחק פעימה מדום לב. כך מקבלת תרופה שיש לה אפקט חיובי בידיים בטוחות מוניטין מפוקפק של סם קטלני.

חוץ מהכפשה רגעית לא הייתה תועלת בטיפול בסימור־הופמן באמצעות החוק בימים שבהם היו שכניו עדים למצבי הרוח הקיצוניים שלו ולהתמכרותו. ה־blowback, ההדף של צילומו באזיקים מובל לניידת, לא היה מתקזז עם תרומתו החיובית לחיי העיר. אף אחד אינו רשאי לומר אם סימור־הופמן רצה למות. אפשר לומר בזהירות שהוא לא מת לחיות. סמי רחוב הם רולטה. גם הדילר השכונתי שפוגש אותך בסטארבקס, אינו ערב לטיב החומר שהוא מעביר לך בעיתון על השולחן.

היתרון המובהק כל כך של משככי כאבים נרקוטיים, שבשעות הראשונות אחרי נטילתם הם מכסים אותך בשמיכה מחבקת של אופוריה שמעגלת את כל הפינות החדות בחייך ומנתקת אותך מהטרדות המיידיות של החיים. הן אחראיות לאשליה זמנית של well being . אוקסיקונטין, התרופה הנחשבת לאויב הפרמקולוגי הגדול באמריקה, תיתן תמיד את אותו high. מכינים אותה במעבדה, ואין סיכוי ש־10 מ"ג יהיו במקרה 20 מ"ג.

לא סימור־הופמן ולא אמדאוס־גולדברג היו מוטרדים ממקור השקט הנפשי, הרגיעה הכימית ואשליית השליטה בחייהם שאותה חיפשו. היסטוריית ההתמכרות של סימור־הופמן, כמו של רבים אחרים, החלה בתרופות מרשם. אם אתה סימור־הופמן, קל לך ללכת לרופא, להתלונן על כאב אקוטי, כזה שלא קל להדגים ולאתר, ומשם לרוקח החביב הקרוב ששם בידך מכל פלסטי ובו 100 כדורים. זה היה חוקי. זה היה אופנתי. זה היה מקובל, ובית מרקחת הוא מקום נחמד יותר לקבל בו את הסם שלך מאשר דירת מסוממים ודילרים במזרח אל־איי.

מיליוני משתמשים חוקיים שהתרגלו לעובדה שהמרשם שלהם ניתן בקלות יחסית, נאלצים להתרגל עתה לתקנות החדשות: מרשם לתרופות נרקוטיות ניתן רק בכתב וללא אפשרות למנות נוספות מבלי לראות את הרופא. באומה שהתרגלה לנוחות בכל אורחות חייה, החובה להתייצב אצל רופא פעם בחודש היא מטרד.

באמצע שנות ה־80 נעלם קאדר גדול של אנשי תעשיית הבידור בעננת אבק של תרופות מרשם. היו מי שמתו. היו מי שנגמלו. היו מי שמשכו עצמם בציציות ראשם. כמו ריצ'רד דרייפוס וקארי פישר למשל. בראיונות חושפניים שנתנו שנים רבות לאחר מכן, כאשר חלף החשש שיחזרו לזירת הפורענות, הם העניקו הצצה לשנות הערפל.

ריצ'רד דרייפוס: “הרופא שלי אמר שאם תיתן ל־100 אמריקאים כדור פרקודן, 50 מהם יירקו אותו מהפה. מתוך ה־50 הנותרים, 40 יבלעו אותו כי הוא משכך כאבים, אבל לא יאהבו את התחושה. עשרה מהם ישימו סטיקר על המכונית: ‘מצאתי את זה!'. אני הייתי אחד מהעשרה. הסם אִפשר לי לצאת מהבית, להרגיש נוח, רגוע. למעשה זה הפך אותי ללא אינטליגנטי, לטיפש, לזומבי עם עיניים כבדות. בפנים הרגשתי נהדר. אתה רוצה להיות בלי כאבים, בלי חרדות, בלי פחדים. אתה שותה משהו, נרגע, מרגיש יותר טוב. השילוב של פרקודן, קוקאין ואלכוהול הוא כרטיס מחלקה ראשונה לגן עדן".

קארי פישר: “עברתי לגור בדירה של ריצ'רד ובמקום שכר דירה שילמתי לו בפרקודן. אם אין לך כאב פיזי, זה עובד על המצוקה הנפשית. זה מה שתרופות נגד כאבים עושות. הן מנטרלות את החלק במוח שאכפת לו מהכאב הפיזי. ריצ'רד מצא מישהו שנתן לו 100 פרקודנים. למזלי הצלחתי להשיג רק 30 כל פעם, אבל לריצ'רד הייתה אספקה קבועה".

ניל יאנג כתב שיר מטיפני כמו "The Needle and the Damage Done" על חברים מתים, אבל בביוגרפיה שלו מספרת אשתו לשעבר קארי סנודגרס כי כאבי הגב הכרוניים שלו הובילו אותו לפרקודן ומשם להתמכרות ארוכה. ב"I'll Sleep When I'm Dead", אחת הביוגרפיות הטובות על רוק'נרול שכתבה קריסטל זיבון על בעלה וורן שמת צעיר מסרטן ריאות, קשה לעקוב אחרי התרופות הנרקוטיות שהוא נטל. הכדורים הללו, ששמותיהם הפכו לפופולריים, עשו דרכם לספרות, לקולנוע ולטלוויזיה.

קצת לפני מותו של סימור־הופמן הכריזה אחת הכותרות הראשיות ב"טיימס" על מגיפת הרואין במדינת ורמונט. כמו ניו אינגלנד כולה, נפלה גם ורמונט למלכודת הסמים. עיירה בשם ראטלנד ובה 17 אלף תושבים, שהייתה פעם מופת לחיים איכותיים ומשכה משפחות צעירות, הפכה למכת מדינה. סוחרי סמים מקומיים השתלטו על בתים בטבורן של שכונות יוקרה איכותיות וניהלו משם את עסקיהם.

התארגנות ספונטנית של אזרחים הכריזה על מלחמת חורמה בנגע. ההתארגנות הניעה את מושל ורמונט להקדיש את נאום “מצב המדינה" שלו לבעיית הסמים, שאותה כינה “משבר הרואין קטסטרופלי". רוב מדינות ניו אינגלנד דיווחו על מספרי שיא של מקרי מוות כתוצאה משימוש בסמים.

ממיין נמסר כי נולדו במדינה אלף תינוקות מכורים לסמים. מי שסמים מוכרים אינם בהישג ידו - מאלתר. גבר שנהג במכוניתו תוך שהוא שואף גז ממכל אירוסול (דיאודורנט), התעלף כשרגלו על דוושת הדלק, התרסק לתוך בנק במהירות של 130 קמ"ש והרג תלמידה בת 17 שסיימה משמרת עבודה.

בתשובה לשאלה מדוע ניו אינגלנד, הסיבות ברורות: מיין למשל, היא אחת המדינות העניות באמריקה. מדינה גדולה במיוחד, דלת אוכלוסין שסובלת מאחוזי אבטלה גבוהים. למזג האוויר החורפי והאפור יש השפעה מוכחת על מצב הרוח ועל תחושת המצור בעונת השלגים. חלק גדול מהאוכלוסייה עובדים רק בחודשי הקיץ בשירותי תיירות. אוכלוסייה חלשה וענייה משרתת מבקרים עשירים שממלאים את מגרשי החניה במכוניות יוקרתיות, מוציאים כסף רב, מבלים בבתי הקיץ שלהם ונמלטים חזרה הביתה בתחילת ספטמבר.

ב־26 באפריל 2016 נמצא פרינס מת במעלית של מבצר הבטון שהיה ביתו ואולפן ההקלטות שלו בפייזלי, מינסוטה. חוקר מקרי המוות קבע שהוא מת מהסם פנטניל שאותו נטל באופנים שונים, כולל במדבקות שהיו על גופו. מי שמכיר את עיקרי ילדותו וחייו של פרינס ואת נסיקת הקריירה שלו, האנשים שהקיפו אותו ושבהם היה תלוי, מות בנו התינוק ומלחמתו בממסד המוזיקלי, יכול היה לטעון שפרינס בחר את הזמן והדרך למות.

הוא סבל מכאבים פיזיים שכדי לשכך אותם נטל משככי כאבים, הדרך הקצרה והישרה המובילה להתמכרות. ועדיין היה משהו מפתיע בנסיבות מותו של אחד היוצרים המוזיקליים של זמנו שכל פעולה בחייו הייתה מתוסרטת ומעובדת; כל בגד שלבש שידר אמירה שונה; שהופעותיו עם להקת הליווי של Revolution עוצבה בכוריאוגרפיה מושלמת.

כתבת תחקיר ענקית שהתפרסמה לפני שבועיים במגזין של ה“ניו יורק טיימס", חשפה את עיקריו, תוכנו והסכסוך על אודות סרט בן תשע שעות שהכין יוצר סרטי התעודה עזרא אדלמן, מי שעשה סרט מצוין על חייו של או. ג'יי. סימפסון. במימון נטפליקס ובכוח שכנוע גדול, עבד אדלמן חמש שנים על הסרט, כשהוא מתעקש לדבר עם כל האנשים בחייו של פרינס, כולל אלה שנשבעו לא לדבר לעולם.

אדלמן ידוע בכוח השכנוע הפנומנלי שלו ובסוף הוא ישב עם כולם. הפלג המשפחתי שהיה שומר העיזבון, הניח לאדלמן להיכנס ל"כספת", האולם האטום שבו שמר פרינס את כלי הנגינה, כל ההקלטות, הסרטים וחומרים תיעודיים אחרים שאיש לא ראה. עם עושר החומרים הזה צמח הסרט לתשע שעות.

בינתיים השתלט על העיזבון בנק בשל סכסוך משפחתי, והוחלט שאדלמן אינו רשאי להשתמש בחלק מהחומרים שכבר היו ברשותו. צילומים של חדר השינה של פרינס עם כדורים על המיטה והדיון הפומבי בנסיבות מותו, הפכו למכשלה גדולה. כעת נראה שחזית הסירוב החוקית גוברת על הסקרנות שלנו לגבי חייו ומותו.

באותה הזדמנות אנחנו למדים על תחושת העלבון שלו כאשר המגזין “רולינג סטון" לא כלל אותו ברשימת 100 הגיטריסטים הטובים. מתוך הכעס הזה, טוען אדלמן, צמח סולו הגיטרה הפסיכי באיכותו שבו פצח פרינס כאשר הנגנים האחרים סיימו את תרומתם ל"כשהגיטרה שלי מתייפחת בעדינות" שניגנו בהיכל התהילה של הרוק'נרול. הסולו זכה בשם המרתק “סולו הנקמה" ובו הפגין פרינס נגינה נדירה כשהוא מחייך לעצמו בשביעות רצון.

סימור־הופמן, פרי, פרינס ורבים אחרים. חוסר יכולתה של אמריקה לעצור את שיטפון הסמים הלא חוקיים ותרופות המרשם. סך הכל: כ־100 אלף אמריקאים בשנה מתים מהשילוב הקטלני הזה.