אכן, הייתה מכת פתיחה חזקה ביותר, זו שהנחית צה"ל על חיזבאללה השבוע, ולמרות זאת, הזרוע הצבאית שלה רחוקה משבירה. אף אם תושג רגיעה או ייחתם הסכם כלשהו, הם יהיו שבריריים. מאגרי הנשק שלהם גדושים, ואם צריך - הם יודעים לייצר תחמושת חדשה. צה"ל השמיד להם מחסנים גדושי רקטות, אבל במרתפיהם שמורה תחמושת עוד ועוד. הם התכוננו למערכה הזו שנים ארוכות.
זו איננה חמאס, שצה"ל הצליח לשבור בלחימה מתמדת ועקשנית. הזרוע הצבאית של חיזבאללה חזקה יותר, משופעת באמצעי לחימה משוכללים, ואיננה לבד. גבולותיה היבשתיים של לבנון פתוחים עבורה לקבלת סיוע צבאי ממדינות ידידות, ואם צריך - גם אלפי חמושים שיבואו לעזרתה. במקרה קיצון, עלול אף צבא לבנון או גדודים מתוכו ללחום לצדה. הגיע הזמן שנחדל לכנותם "ארגון" ונתייחס אליהם ברצינות הראויה. נכון יותר לראות בהם צבא של מדינה.
במיוחד מדאיג הפרדוקס ההוא, הידוע מאז מלחמת לבנון השנייה. ישראל מכה את אויביה, בין שאלה לבנונים ובין שהם פלסטינים, פותחת חזק ומגבירה. הם אכן מוכים כהוגן, סופרים את מתיהם, אבל – מעשה שטן – כמה שנים אחר כך עומד מולנו אותו אויב אך חזק יותר. כך היה מאז מלחמת לבנון הראשונה, שהולידה את חיזבאללה, וכך לאורך המבצעים והמלחמות איתם ועם הפלגים בעזה. דין וחשבון, ענבי זעם, מלחמת לבנון השנייה, עופרת יצוקה, צוק איתן, עמוד ענן. ועוד ועוד.
מה השתבש?
הבעיה אצל ישראל הייתה ונשארה ההבדל העצום בין אסטרטגיה לטקטיקה. אנו יודעים להכות באויב, לפרקים אפילו מכה אנושה, אבל בבואנו להפיק מכך תועלת מדינית, איננו מוצאים את ידינו ורגלינו. אין תוכנית מדינית ולא הבנה של חשיבותה הרבה.
כאשר האמצעי (הכאת האויב) הופך למטרה, המטרה עצמה נשכחת תחת פטריות העשן וההצהרות על ההישגים. הנה סימן אזהרה: ברגע שתשמעו את הבכירים הישראלים מתפארים באבידות בנפש שגרמו לאויב, דעו כי המטרה העליונה נזנחה, ושוב התאהבנו בתפקידנו הישן להרוג ערבים. אין די בלחימה כדי להיות מטרה בפני עצמה לאורך שנים.
את המטרה העליונה, שהיא השכנת ביטחון ויציבות, אפשר וצריך להשיג גם באמצעות מו"מ שיבוא אחרי המלחמה. ולרוב אצלנו, מו"מ כזה לא מגיע. ישראל לוחמת, מפילה באויב חללים, ואז מפנה אליו את גבה וחוזרת הביתה. האויב מלקק את פצעיו, מפיק לקחים ובונה את עצמו לעימות הבא – וכך הוא מגיע אליו חזק יותר. אנו רוצים שלום וביטחון, אבל חותרים רק להשיג ביטחון. לשלום אנו מצפים שיבוא מאליו.
ב-2006, בתום מלחמת לבנון השנייה, השיקו הצדדים בחסות האו"ם את החלטה 1701. היה זה הסכם שעיגן את המציאות הביטחונית משני צדי הגבול. הוא נכשל לא כי היה פגום - אלא משום שלא נבנו עליו קומות נוספות. מציאות מדינית חדשה כמוה כמגדל. יש ליצור אותה בתכנון ובהקפדה, עם יסודות תחילה, שעליהם יש להוסיף את הקירות. את כל זה ישראל לא עשתה מעודה. לא בלבנון הראשונה ולא בשנייה. גם לא בעזה.
גם עתה, בלבנון, המטרה איננה להרוג את בכירי חיזבאללה, אלא להחזיר את אוכלוסיית הצפון העקורה ולספק לה שלווה וביטחון שנים רבות קדימה. גם בעזה המטרה איננה להרוג אנשי חמאס ככל האפשר, אלא להשיב את החטופים בריאים ושלמים הביתה, לייצב את רצועת עזה ולהביא ביטחון ליישובי העוטף.
תוכנית ההתנתקות המצרית
לוויתור המתמשך על שימוש בקלפים מדיניים יש מחירים. לא רק בצפון, אלא גם ברצועת עזה. מצרים של ימים אלה מאוכזבת מישראל, ויש בקהיר אף כאלה המבקשים לשקול מחדש את עומק היחסים. שנה מפרוץ המלחמה, הם אינם רואים בעזה כל אופק מדיני אלא התבוססות בבוץ. המציאות הזו מעוררת אצלם דאגה. צריך לדעת לקרוא את המצרים, כי לעיתים לשון הרמזים שלהם דקה.
המצרים סבורים כי מכל הפתרונות הגרועים, יש אחד שהוא הכי פחות גרוע – חזרתה של הרשות הפלסטינית וחיזוקה מכל זווית. אבל ממשלת ישראל מסרבת לכך, כדי לא לחזק את הרשות. במצרים חוששים כי המשך המלחמה המדשדשת, או חזרתו של צה"ל לשלוט ברצועה, יעכבו את השיקום. בעזה עדיין חיה אוכלוסייה כבת שני מיליון נפש. החשש הוא כי מתוך המציאות החרבה יצמחו טרור ופשע. החשש הוא כי יהיה זה טרור אכזרי מקודמיו, בשל התנאים הקשים ברצועה ועומק הנקמה שפיתחה האוכלוסייה בישראל לאחר המלחמה.
לעת עתה, ישראל איננה מציגה תוכנית מדינית משכנעת, אלא סומכת על כוחה הצבאי שיצליח להתמודד עם הבעיות שיצוצו. קהיר של היום איננה זו שהייתה ערב המלחמה. היא ספגה הפסדים כלכליים, ונולד לה אויב עיקש בים סוף (החות'ים). ישראל מאשימה אותה באחריות חלקית לפיטומה של חמאס, בכך שאפשרה במשך שנים רבות את ההברחה במנהרות של ציר פילדלפי. עבורה הייתה זו הלבנת פנים ברבים.
במסדרונות קהיר, וגם בבירות ערביות אחרות, הולכת ונהגית תוכנית של אין ברירה. היוזמה מתבססת על סירובה של ישראל לנוע להסדר ברצועה. קהיר תסגור את מעבר רפיח באופן קבוע, ותצא מכל תפקיד או אחריות ברצועת עזה. כך תפיל את הרצועה על כתפי ישראל. מדינות ערביות אחרות יהיו שותפות לצעד הזה. ירדן, איחוד האמירויות, כמובן קטאר.
ישראל תישאר עם רצועה חרבה, שני מיליון עזתים רעבים ושונאים, ושיקום שעלותו עשרות מיליארדי דולרים. היא תידרש לשלוט ברצועה מבחינה מנהלית, כלכלית, חברתית וביטחונית. אם תבקש מהמצרים לבוא, הם יציבו לה תנאים.
נכון להיום, התסריט הזה איננה מופרך. כבר הונחו לו היסודות ביחסים המתוחים בין שתי המדינות. קרוב היום שבו ישראל תיאלץ להחליט כיצד היא רואה את עתידה של הרצועה. לטובתה ולטובת שכנותיה
הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל