שני אירועים התרחשו במקביל ביום חמישי בבוקר, כמו בתסריט לסרט מתח. מטוס כנף ציון ועליו ראש הממשלה בנימין נתניהו, רעייתו, דוברו ושאר פמלייתו – עשו את דרכם לניו יורק. בו בזמן בערך, כאשר כנף ציון חלף מעל איטליה, התחילו לזרום דיווחים המעידים על כך שערוץ השיח שהשר רון דרמר פתח בהוראת נתניהו מול האמריקאים בנושא הצעת הפסקת האש בלבנון – לא רק פעיל, אלא גם מניב פרי.
פרק הזמן שעבר בין הדיווח הראשוני על פרטי ההצעה להפסקת האש ל־21 יום לצורך השגת הסדר בין ישראל ללבנון לבין הפרסומים בתקשורת האמריקאית כי "הפסקת אש תיכנס לתוקף בתוך שעות" לא עלה על שעתיים והוביל למסקנה שהחלטות עקרוניות, ככל הנראה, כבר התקבלו.
גורמים פוליטים טוענים: סיבוב הפרסה של יואב גלנט | אנה ברסקי
ארה"ב הבהירה לישראל: לא נסייע מודיעינית למלחמה בלבנון
נתניהו טס לאו"ם לא רק כדי לשאת עוד נאום מרשים ופומבי, אלא גם כדי לנהל שיחות לא פומביות. לא על הפסקת אש זמנית, כמובן, אלא על השגת הסדר מול לבנון. נתניהו, כהרגלו עוד מלפני המלחמה, מגיע לעצרת הכללית לקראת סיומה כאשר ראשי המדינות כבר נאמו ועזבו. לצד החיסרון שטמון בנשיאת נאום בין האחרונים, בפני האולם הכמעט ריק של העצרת הכללית, יש בטיימינג הזה גם יתרון. נתניהו מגיע לעצרת עם מסקנות מהנאומים שכבר נישאו לפניו, עם לא מעט חומר למחשבה.
את הנאום אולי הכי מעניין, של נשיא איראן הטרי מסעוד פזשכיאן, נתניהו בטח ראה, אם לא בשידור חי מניו יורק, אז בהקלטה. כך גם את הריאיון שנשיא איראן העניק לעיתונאים.
המסר החריג שפזשכיאן ביקש להעביר מלמד הרבה על הלך הרוח ועל סדר העדיפויות הנוכחי בטהרן. כל אלה משליכים ישירות על עתיד המגעים להסדרה בלבנון. הרי פזשכיאן וחסן נסראללה מקבלים הוראות מאותו בוס היושב בטהרן ושמו עלי חמנאי. הוא זה שעומד גם מאחורי המסרים הפייסניים, לכאורה, של פזשכיאן, הוא גם זה שעומד ויעמוד מאחורי ההחלטות שארגון חיזבאללה מקבל ויקבל בימים ובשבועות האחרונים בנוגע לאסטרטגיה שלו מול ישראל.
"אנחנו, האיראנים, לא רוצים להיות הסיבה לחוסר היציבות במזרח התיכון, מכיוון שההשלכות יהיו בלתי הפיכות. איראן לא רוצה מלחמה, אנחנו רוצים לחיות בשלום. במלחמה אין מנצחים, ואנחנו יודעים זאת!" – הכריז הנשיא של המדינה הדוהרת לנשק גרעיני והדוגלת באסטרטגיה גלויה להשמדת מדינת ישראל.
מומלץ שהתדמית של נשיא נאור, אפילו עם רמז קל לעצמאות מחשבתית מסוימת של ד"ר פזשכיאן לא תטעה אותנו. פזשכיאן, מנתח לב בעברו, שרכש את האנגלית הטובה שלו בזמן לימודיו האקדמיים בארה"ב הוא הרבה דברים, אך מרדן הוא לא. איראן אינה דמוקרטיה, ומי שמנצח בה בבחירות לנשיאות הוא בדיוק האיש שבו בחר המנהיג העליון חמנאי משיקוליו ומסיבותיו.
פזשכיאן לא בא לעצרת הכללית של האו"ם כדי להוביל קו עצמאי משלו, אלא כדי להעביר את מסרי הבוס. והבוס היושב בטהרן רוצה – כך נראה ומשתמע מדברי שליחו הנאמן – שקט מול המערב, כי יש לו מטרה גדולה ומרכזית העומדת בראש סדר העדיפויות. תוכנית הגרעין שלטובתה איראן מעוניינת כרגע בדיפלומטיה ולא במלחמות. לא במלחמה דיפלומטית קרה עם המערב, ולא במלחמה חמה עם ישראל. לא עכשיו.
בדיוק בשל כך נשלח הנשיא הנאור פזשכיאן לדקלם בניו יורק את מסרי השלום. בדיוק בשל כך את המו"מ האמיתי על השגת ההסכם ועל החזרת השקט בין חיזבאללה לישראל בכירי הממשל האמריקאי מנהלים לא מול נסראללה הפרוקסי, שמבחינתם ירד מהפרק כגורם לנהל איתו שיח, אלא ישירות מול טהרן.
ההערכה המשותפת לארה"ב ולישראל היא כי לעת עתה איראן אינה מעוניינת בהמשך ההסלמה בין ישראל לחיזבאללה. בטח שלא במלחמה כוללת במזרח התיכון. לא עכשיו ולא ככה. הפעולות האחרונות, החל ממתקפת הביפרים הגאונית שמיוחסת לישראל על פי פרסומים, וכלה בחיסולים הממוקדים של בכירי חיזבאללה – בהחלט החזירו לישראל את כושר ההרתעה הנסדק במהלך השנה האחרונה, וכן שכנעו את המנהיג האיראני כי לטובת מטרותיו החשובות יותר יש להרגיע את הגזרה הלבנונית.
חמנאי מרוכז במהלכים הפוכים, הוא מעוניין לחדש את המו"מ עם המערב על תוכנית הגרעין, מה שלהערכתו יוביל (כרגיל) להקלת עול הסנקציות על מדינתו ויעניק לו שקט יחסי ומרחב תמרון במהלכים שהוא מוביל.
על כן, לנסראללה הזועק לעזרה נאמר בנימוס כי עליו להסתדר עצמאית. המנהיג האיראני לא הסתפק במסרים חשאיים, אלא אמר בקולו כי איראן לא מתכוונת להתערב אקטיבית, צבאית, בנעשה בלבנון. מבחינת איראן, אומנם חיזבאללה איבד מספר פעילים, אך הארגון בהחלט מסתדר מצוין ולא זקוק להתערבותה של איראן.
הגשר מתקרב והולך
נתניהו אינו ממהר לדחות את הצעת הפסקת האש. הוא לגמרי מבין את הצורך הפוליטי של הממשל האמריקאי. בסופו של דבר, המאמץ הנוכחי של וושינגטון לבלום הסלמה במזה"ת הוא לא יותר משלב ביניים, שלב כמעט טכני שנועד בעיקר להעניק לדמוקרטים שקט תעשייתי בישורת האחרונה לקראת הבחירות.
עד כה שום דבר מהתוכניות הגדולות של ממשל ג'ו ביידן לאזור לא התממש. לא ההסדר האזורי עם ערב הסעודית ולא ההסכם להפסקת הלחימה בעזה ולהחזרת החטופים. כעת הדבר היחיד שהממשל מצפה לו הוא היעדר התפתחויות שליליות נוספות.
נתניהו נמצא במוד דומה מאוד לזה של אנשי הממשל האמריקאי. רק שאצל נתניהו הרצון להוריד הילוך, למשוך זמן ולהמתין נובע מסיבה אחרת. זה זמן מה שנתניהו החליט כי את המצב הנוכחי יש לשמר עד כמה שאפשר – עד לבחירות בארה"ב. בנובמבר הם ואנחנו נגיע לצומת משמעותי שממנו נוכל להתקדם בשני מסלולים בכפוף לתוצאות הבחירות.
לא רק החלטות מדיניות וצבאיות יושפעו מהבחירות האמריקאיות, אלא גם מהלכים פוליטיים פנים־ישראליים. מבחינת נתניהו, ניצחונו של דונלד טראמפ (אם יקרה) יסמן פרק חדש ומבטיח, גם במלחמה נגד חמאס בעזה. טראמפ, מן הסתם, גם ידחוף לעסקה ולסיום המלחמה, כך הוא טען לא אחת בנאומיו, אך להערכת נתניהו, תנאי העסקה במקרה זה יהיו טובים בהרבה עבור ישראל.
בשונה מביידן, טראמפ לא יהסס להפעיל לחץ כבד על קטאר. יש לאמריקאים לא מעט כלים לעשות זאת. בישראל יודעים היטב כי אם קטאר תרצה באמת (או תאולץ באמת), היא מסוגלת לחנוק את הנהגת חמאס בתוך ימים ספורים. עד כה היא לא עשתה זאת כי הממשל לא ראה צורך בלחץ אמיתי.
אגב, אם דונלד טראמפ ינצח, סיכוייו של גדעון סער לקבל תיק משמעותי ולהיכנס לממשלה יעלו בשיעור ניכר. לא בכדי נתניהו דואג לשמור על הקשר עם סער גם כעת, אחרי שהמגעים איתו הוקפאו. הוא לא ויתר על האופציה של צירוף סער לממשלה. הוא רק מחכה לראות מי יהיה נשיא ארה"ב הבא. אם זה יהיה טראמפ, נתניהו ירצה לחזק את ממשלת הימין שלו, והמועמד היחיד להצטרף לממשלה במקרה זה יהיה סער.
תמונה לגמרי אחרת תתגבש במקרה של ניצחון קמלה האריס. במקרה זה ימצא נתניהו את עצמו בסיטואציה דומה מאוד לזו שהייתה לו אחרי ניצחונו של ברק אובמה ב־2008. כמו אז גם עכשיו, נתניהו כנראה לא יסתכן בעימות חזיתי מול הממשל החדש, אלא ינסה לרצות אותו, להתחיל את היחסים עם האריס ברגל ימין.
פעם היה זה נאום בר־אילן וחידוש התהליך המדיני. כיום, במקרה של ניצחון דמוקרטי, יצטרך נתניהו לחדש ולהאיץ המו"מ להסדר סיום המלחמה בעזה והחזרת החטופים. במקרה זה לא סער, אלא גנץ ולפיד הינם הפרטנרים לממשלת אחדות רחבה שנתניהו ינסה לגייס למען המטרה המדינית המרכזית.
אפשרות חלופית עבור נתניהו במקרה שהאריס תיכנס לבית הלבן בתור הנשיאה ה־47 של ארה"ב היא סיום הפרק, הליכה לבחירות ואולי אפילו עזיבת הזירה הפוליטית. את כל ההחלטות, הקשות יותר או הקשות פחות, נתניהו יצטרך לקבל בעתיד הקרוב. עד שיגיע לגשר הזה – יעשה כל מאמץ לשמור על תמונת המצב בלי לזעזע אותה יותר מדי. האם יצליח? הדברים תלויים לא רק בו.