עימכם הסליחה. אני מוצפת רגשית. אולי זו המלחמה, סביר להניח, ואולי עניינים שבאים עם הגיל. החגים הרי נושאים עימם תמיד זיכרונות ילדות וערגה עזה למי שכיסאם יישאר ריק סביב שולחן החג המשפחתי. ולא בא לי להתנגד הפעם לתחושותיי, אלא דווקא להתמסר להן. אז, הנני.
כבר תשע שנים שאבא שלי לא מנהל את ארוחת החג שלנו. תשע שנים שהוא לא יושב בראש השולחן, מתבל את חומרת הטקס בדברי ציונות ובהומור המיוחד ששמור רק לו.
"תכבדי את החג", היה נוזף בי כשהחולצה שבחרתי לא הייתה מספיק לבנה, ו"איפה התרבות שלך", היה רוטן כשהעזתי לגעת בטלפון בזמן הארוחה, ומוסיף מיד ש"משפחה היא הדבר הכי חשוב". מעניין מה היה חושב על הרכש החדש של המשפחה מאז עזב אותנו, שבעת נכדיו שאותם לא הכיר, אלו שקולם רם יותר אפילו משלי.
נדירות הפעמים שבהן הגיעו ארוחות החג בבית משפחת רוט אל סיומן החוקי. בדרך כלל הייתה נחתכת הארוחה בצפצוף מוכר של ביפר (למרבה המזל בלי פיצוץ בסופו...). ביפ, ביפ, התקפי לב, החייאות. ביפ, ביפ, לטוס לבית חולים להציל חיים.
במשך למעלה משלושה עשורים היה אבא שלי, פרופ' אריה רוט ז"ל, המנהל המיתולוגי של היחידה לטיפול נמרץ לב באיכילוב. סאונד הביפר שלו היה חלק בלתי נפרד מפס הקול המשפחתי. תמיד, 24/7, ובמיוחד בחגים.
עם השנים למדתי שערב ראש השנה הוא העונה החמה של התקפי הלב. כשהתבגרתי דרשתי מאבא תשובות. למה לעולם תיקטע ארוחת ראש השנה שלנו בצפצופי הביפר. "יותר מדי יין, ארוחות כבדות, ריבים משפחתיים", היה מסביר לי, "משפיעים על הלב, דיני".
ואז, כשרגל אחת כבר מחוץ לדלת, היה בולע את הגפילטע בביס מהיר וטס לפגוש את האחיות שלו. אלו שבבית החולים. הרפואה והצלת החיים היו שליחות חייו. אני גאה ומתגאה ובו. בזכותו אלפי לבבות יזכו גם השנה לפעום סביב שולחנות החג.
מה הייתי נותנת היום בשביל כמה דקות של שיחה איתך, אבא. הייתי מספרת לך מה קרה בשנה האחרונה למדינה שלנו, זו שהייתה יקרה כל כך לליבך. הייתי משתפת אותך במה שקרה לי.
הייתי מתה לשמוע אותך, את ניתוחיך המבריקים על קורות המדינה ועל קורותיי, להקשיב למשפטיך החדים, הלא משתמעים לשתי פנים, התכליתיים. איך בטח היית מאתגר אותי בטיעוניך. כמה הייתי משלמת כדי לחוש שוב את דפיקות הלב ואת תחושת הזיעה כשאני עוברת תחת כנפיך עוד אימון חינוכי ואינטנסיבי באומנות הדיבייט. הרי היית ונותרת הדיבייטר מספר אחת שפגשתי בחיי.
"איך אתה מסכים לטפל במחבלים?!", הייתי זועמת עליך כנערה, מזועזעת. "אמנת הרופא", השבת בשתי מילים קצרות, וכשהתבגרתי הוספת בחוכמתך: "דיני, אני אומר להם שאם יום אחד יחטפו את הילדים שלי לעזה, אני מקווה שהם יזכרו את הטוב שעשיתי למענם ויחזירו לי אותם". לו רק ידעת כמה צדקת, איך ראית את הנולד.
לו רק היית חווה את המלחמה; את הצפון הנטוש עם הקריות, שבהן גדלת ושבערו השבוע מטילי האויב; את מצוקת תושבי הדרום, אלו שתמיד חלמת להעניק להם, בהתנדבות כמובן, טיפול רפואי הולם שאין בפריפריה. שאפת לעשות זאת כשתהיה בפנסיה. כמה חבל שלא זכית, שהם לא זכו בך. ברור לי שהיית לוקח חלק במאמץ המלחמתי. לא היה מישהו שידע לטפל במכאובי לב כמוך. היית מטפל במסירות גם בכאב הלב הלאומי.
בפוליטיקה הישראלית אין חדש, אבא. איבה, סכינים מלפנים ומאחור, תרגילים מטונפים, אגו. כל אחד שם ממשיך לדאוג לתחת של עצמו. כמו בחיים עצמם, רק על ספידים.
אנשים טובים חוששים לדרוך במערכת. מי שמעז, נדחק הצידה על ידי הרעשנים. אני חושבת לא פעם על מפלגת הדרך השלישית, זו ששימשת מזכ"ל שלה בהתנדבות. עשית זאת לצד חברך אביגדור קהלני, גיבור ישראל, כשאתה הולך אחריו, מאמין בדרכו.
אין כמעט יום בתקופה הזו שאני לא נזכרת בסטיקרים שחילקתי בשליחותך בשכונה. "העם עם הגולן" הייתה כותרתם. הסברת שהירידה מהגולן, העיניים של המדינה בצפון, תהיה בכייה לדורות. בכל פעם שאני מדווחת במהדורת הבוקר שלי על אזעקה בצפון, אני נזכרת בסטיקר, במסר הנחרץ הזה.
בקריירה ובחיים אני נוהגת תמיד כהמלצתך. "אל תהססי להביע את דעתך, בקול רם וצלול, תוך שמירת כבודם של המאזינים", כפי שאמרת תמיד, "חשבי באופן עצמאי, לכי תמיד עם הפנים קדימה, ואיפה ומתי שצריך – הכי במנוולים".
יש לי הזכות להימנות השנה עם מקימיו של ערוץ תקשורת שאתה ואני תמיד חלמנו שיהיה – אוהב ישראל, כזה המביא את מגוון הקולות בחברה שלנו. בלי להדיר, בלי להחרים, בלי לסתום פיות, נטול פוזה ברנז'אית.
אני פוגשת בו מדי בוקר, במהדורה שלי, את הכאב הכי עמוק של אזרחי המדינה הטובים בתקופת המלחמה: כואב לי פיזית בכל הגוף כשאני מראיינת משפחות חטופים.
ידיי, שקצרות מהושיע, נשלחות לאחוז בהן. אני מזמינה הרבה הורים שכולים, שאיבדו את היקר להם מכל כדי שנוכל אנחנו להמשיך לנשום את האוויר של המדינה שלנו, וחשוב להם להשמיע את קולם. אני מתרגשת כשהם מחזקים אחרים, פשוט מדהימים. ומתלהבת מלוחמי מילואים מהממים שמזכירים לי אותך, אבא, מילואימניק שלא ראה בעיניים.
ודאי תשמח לשמוע, אבא, על ראשי רשויות שמתגלים כמנהיגים אמיתיים, מתנדבים מעוררי השראה שמוסרים את ליבם, ואזרחים מדהימים אחרים שעושים טוב למען המדינה והחברה שלנו. בחרתי להקדיש במהדורה שלי פינה כזו לגיבורים האלה. "ישראלי חזק וטוב", קראתי לה, ובראשי התיבות שכבר נדבקו לה: יחו"ט. היית מת על הפינה הזו. הרי אתה בעצמך יחו"ט.
אני מבקשת לאחל לך שנה טובה, אבא. אבל הרי אי אפשר באמת. אז אאחל למדינה שלנו, שכל כך אהבת, שבאמת תהיה לנו שנה טובה. והערב, ליד שולחן החג, אוחז כוס יין, איישיר מבט אל המקום שבו נהגת לשבת. אזכר בצחוק המתגלגל שלך, בעיניך הירוקות, החדות והלא מתפשרות, הדומות לשלי, ובמשפט המעולה שבו היית מקדש: "כל טוב לאוהבינו וכל רע לשונאינו!".