ערב יום הכיפורים, והזמן מחייב בקשת סליחה ומחילה מכל מי שפגעתי בו. ודאי שאין לי להוסיף חטא על פשע ולהמשיך לפגוע, ולכן לא אדבר לגופו של המדבר והשר, אלא לגופם של דברים - ואנסה לדבוק במנהגם של צדיקים בישראל: ללמד זכות גם על הטועים והתועים.
מראש אומר: לא צפיתי בשני הטקסים לציון שנה לטבח. לא "הלאומי" וגם לא זה "הממלכתי". לא רציתי. כל השנה האחרונה אנחנו שקועים באסון. מראיינים נפגעים ומשפחות, צופים ושומעים אין־ספור סיפורים, סיפורי זוועה וגבורה ושכול ואובדן והקרבה. וככל ששמענו יותר פרטים, אבדה לנו התמונה הכללית. וככל ששמענו יותר אזרחים פרטיים – כמעט שאיבדנו את היכולת להבין את המדינה. את הכלל.
יש סיבות רבות לתופעה הזאת, של הטביעה במיקרו ואובדן המקרו. והן נעות במנעד שבין הרצון, ממניעים אנושיים וטהורים, להזדהות, להשתתף בצער ובאבל, לחבק; ובקצה השני של קשת הסיבות – מהלך פוליטי המשתמש בטבח ובקורבנותיו ככלי לניגוח הממשלה והעומד בראשה, שאחריותם ברורה מעצם תפקידם.
בצל הלחימה הממושכת: האסטרטגיה של חיזבאללה נחשפת
בין שלל הפרסומים: החשש האמיתי בבית הלבן מפני ממשלת נתניהו
ומאידך - חלק מחיצי הביקורת שכוונו נגד מפקדי הצבא וראשי זרועות הביטחון שכשלו - האשמים הישירים והמובהקים במחדל – לא נולדו רק כדי לפרוק את התסכול והזעם של הציבור, וגם לא רק בכוונה להחליף את אלו שנכשלו כדי לתקן את המערכות הללו שבלעדיהן אין לנו קיום כאן. הם נולדו גם כדי להפחית, לכאורה לפחות, מאחריותו ומאשמתו של הדרג המדיני.
ובין קצוות הקשת הזו, שבין הרצון להזדהות עם הקורבנות ולשאוב עוצמה מהגיבורים, ובין השימוש הפוליטי הציני בטבח ובקורבנותיו כדי להחליף את השלטון או דווקא לתמוך אותו – ישנה כנראה גם ההבנה, האינטואיטיבית כמעט, שהתמונה הכללית "גדולה עלינו". למה? כי מסקנותיה יחייבו אולי שינוי מוחלט בתפיסת העולם הקודמת של רבים, או ויתור על מנהיג שאין חסידיו מזהים לו מחליף ראוי, ואל האסון גם תתווסף אצלם תחושת עדר בלא רועה.
ואם המסקנה מ"התמונה הכללית" היא הצורך בסילוק כל צמרת הצבא והשב"כ - מי לידינו יתקע שמחליפיהם יהיו טובים מהם? שגם הם כבר לא משועבדים לקונספציה? בין כה ובין כה – אני הרגשתי שאיני יכול עוד לצפות בטקסים הללו. סירבתי להתמכר לאלפי התמונות הקטנות, המלוות במוזיקת רקע ואומנים משובחים, המסתירות את התמונה הגדולה, ועוד יותר מזה – למניפולציות פוליטיות בליווי מוזיקלי, תאורה ואפקטים צורניים. מצד זה או מהצד השני.
אבל לחמוק מכל אלו לחלוטין אי אפשר היה. התקצירים, הציטוטים והמובאות הציפו את התקשורת למחרת. ומתוכם אני נדרש, איך לא, לשורה אחת משירו החדש של אביב גפן "ארץ הפוכה": "גנבו לנו את המדינה". אבל בקטע אחר שראיתי מהטקס הלאומי הופיע שלמה ארצי עם הנער יגיל יעקב, בן ה-13, שחזר משבי חמאס וגופת אביו שנרצח עדיין בעזה. יגיל קרא את הבית הראשון, וארצי המשיך לשיר את "שדות של אירוסים". שר נפלא, כתמיד, ואז הגיעה השורה "זו לא אותה המדינה" שהייתה כמו תשובה לאביב גפן. ארצי כתב את השיר לפני כמעט 40 שנה. ומסתבר שכבר אז חשבו שהמדינה השתנתה לבלי הכר. והיום יש המרגישים שבכלל גנבו להם אותה.
מאחורי הקלעים של תוכנית הרדיו היומית שעמיתי בן כספית ואני משדרים ברדיו 103FM מדי יום, אוכל לגלות שהתקשינו למצוא מרואיין שיגן על "גנבו לנו את המדינה". פנינו לרבים, לא אמנה אותם בשמותיהם. מבחינתי זה לשבחם, אבל אפשר שבסביבתם – זה יהיה לגנותם. אבל גם אחרי שנמצא מי שיגן עליו (ונאמן להתחייבותי בפתיח – לא אעסוק באדם לגופו), לא הצלחתי לקבל תשובה ראויה מי גנב, מי זה "לנו", ולמה מישהו חושב שהמדינה שייכת לו.
התשובות שבכל זאת הצלחתי להפיק בוויכוח הסוער שהתעורר היו שגפן "ביטא רגשות של משפחות שכולות", שהשיר הוא "שיר מחאה נגד השלטון, לא נגד העם", ושביקורת כזו לגיטימית במדינה דמוקרטית. אבל לא על הביקורת תמהתי, אלא על "גנבו לנו את המדינה". כשניסיתי להזכיר שעם ישראל, הריבון, בחר בבחירות דמוקרטיות את נציגיו, והם שולטים באמצעות הסמכות שהוענקה להם, ושהשלטון לא נגנב אלא נמסר כדין לנציגי הרוב שבחר בהם - ענו לי "זה היה לפני 7 באוקטובר".
כאילו אינם יודעים שבבחירות שיתקיימו בעתיד דווקא יגדל כוחו של המחנה הלאומי במידה ניכרת, כי האידיאולוגיה של השמאל הוכתה מכה קשה, כי רוב עם ישראל כבר לא ילך שולל אחרי הזיות שלום עם הערבים, אחרי רעיון "שתי המדינות". כשהתעקשתי להבין מי "גנב את המדינה", ענו לי שמדובר באנשים ש"הורשעו בפלילים" וכאלו "הדנים את המדינה לנחשלות ובערות". ומי זה "לנו"? שאלתי ונעניתי - "אלה הכוחות שיקבעו את העתיד של המדינה בעשורים הבאים". והיה בזה באוזניי הד של האיומים שנשמעו במחאה, לפני 7 באוקטובר.
אבל תשובה מדויקת יותר - ואולי אמינה יותר, כי אינה באה מ"המחנה שלי" אלא "מהמחנה ההוא" - הן לגבי תחושת הגניבה והן לגבי הגדרת הציבור שהמדינה "נגנבה" ממנו, קיבלתי השבוע מעיתונאית "הארץ" ו"דה מרקר" מירב מורן, ששוחחה עם גלי בת חורין בערוץ "טוב". מורן, ילידת קיבוץ געש, השומר הצעיר, סוציאליסטית, דיברה על "המחנה שלה", כהגדרתה: האחוס"לים, כלומר אשכנזים, חילונים, סוציאליסטים וליברלים, והסבירה: "המחנה שלי מבואס. מפוחד. הביטחון התערער.
חיים בפחד נורא, כיוון שאנו יודעים שלא נהיה הרוב פה... החברים שלי, שלימדו אותם שהם הכי טובים. הם אדוני הארץ. לא כי האחרים 'לא טובים', אלא כי אנחנו – הכי טובים. אנחנו מעולים. ובגלל זה מגיע לנו. (אבל) המצב הזה נגמר... בהמון נקודות - הקבוצה האחוס"לית (עדיין) שולחת את אצבעותיה ומחזיקה בהמון מקומות מאוד חזקים במדינה. אבל זה נגמר... בניגוד להרבה אנשים בקבוצה שאני שייכת אליה - אני הבנתי שהרכבת יצאה מהתחנה".
מורן מספרת איך כשהגיעה לצה"ל שובצה כעיתונאית בביטאון חיל האוויר, "כי מישהו דיבר עם מישהו ושמו אותי שם, כי זה מה שרציתי להיות. וזה גם משהו שמזין את עצמו, כי הנה, אני עיתונאית בביטאון חיל האוויר, אז בטח מגיע לי יותר מאיזו חפ"שית... זה הזין את עצמו, גם באקדמיה. חבר מביא חבר". מירב מורן הצליחה לא רק להסביר לי מי אלה ה"לנו" האלה שגנבו להם את המדינה, לתחושתו של אביב גפן, היא גם הסבירה מדוע הוא מרגיש כך, ולמה זה אנושי וצריך להיות מובן, ולסלוח.
"מתוך זה אפשר להבין", המשיכה מורן, "את החרדה. את האמוק... את הפיכת נתניהו לדמון שחובה לשנוא אותו... צריך להבין את התקפת האמוק הזו – ולסלוח לה... הפחד כל כך קשה. אנחנו בהתקפת חרדה. מגרשים את הקבוצה האחוס"לית מגן עדן. הקבוצה הייתה בגן עדן. כבר לא יהיה שאחד מרים טלפון ומסדרים לבן שלו להיות במקום הזה והזה... ומסדרים לך בבתי המשפט. זהו זה. זה נגמר. לא יהיה יותר... יהיו אנשים אחרים... והם יהיו הרוב. וזה לא נורא. צריך לגייס חמלה, ולהבין שזו רק התקפת חרדה"...
וכך אני יכול לעמוד בהתחייבותי שלא לקטרג על יהודי בערב יום הכיפורים. גמר חתימה טובה לכל עם ישראל.