חיים ארלוזורוב, מראשי תנועת העבודה בימי טרום המדינה, הביט בעולים החדשים ולא ידע את נפשו. "בתוך ערינו", כתב, "מתרכז ריכוז מוגזם, סוג אנשים שאינם אלא פרולטריון של סוחרים פעוטים ובעלי־מלאכה מתנוונים, סוג אנשים הנמצא על מדרגת חיים נמוכה, וגם עולה ביוקר מבחינת הכלכלה הלאומית, החי חיים־כלכליים ללא הרווחה אמיתית, ללא תנאי־חיים בריאים ותנאי עבודה נורמליים וללא פרספקטיבות מבחינת המשק".
שתיקה שווה זהב: האם גדול הרבנים החרדים רמז לתמיכה בגיוס? I פרשנות
לקראת יום הכיפורים: משטרת ישראל בהיערכות מוגברת
העלייה הרביעית. זה סיפורה. תחילתה בשנת 1924. סיבתה: סגירת שעריה של אמריקה למהגרים. יהודים המבקשים להיחלץ מחיי הדלות והרדיפה במזרח אירופה מגלים שחופי הזהב של ניו יורק נסגרו. בלית ברירה הם פונים לחולות הזהב של תל אביב. יש שיכנו אותם "עליית הקיוסקים". יש שיהיו אדיבים יותר ויכנו אותם "העלייה הבורגנית".
בשבוע שעבר, למקרא מאמרו של ידידי קלמן ליבסקינד, כמעט יכולתי לדמיין אותו מקיש על המקלדת כארלוזורוב בשעתו. המשקפיים כמעט אותם המשקפיים, הקושי לקבל את הבורגנים כמעט אותו הקושי.
ליבסקינד מזכיר במאמר את אחד מאלה שבאו בעלייה הרביעית: "כשסבא של אשתי עלה ארצה ב־1926, איש לא הבטיח לו שיהיה פה קל. למען האמת, איש לא הבטיח לו כלום, חוץ מחיים בארץ ישראל ובצידם הצורך להקריב".
כמובן, איני יודע מה הבטיחו לכל אחד מהעולים בעלייה הרביעית ולמי. אבל ארלוזורוב לא היה היחיד שמניעי העולים לא היו מספיק טהורים בעיניו. הוא לא היה היחיד שהחמיץ פנים למראה יהודים שבסך הכל רוצים חיים בטוחים ונעימים.
וצריך לומר, בחצי התנצלות, שאני עושה כאן עוול. במאמרו ליבסקינד לא חילק ציונים ליושבים בישראל, טובים יותר ופחות. הוא חילק ציונים ליושבים בארץ – טובים – ולעוזבים את הארץ – טובים פחות. אז הדמיון לארלוזורוב מוגבל, ותכף אסביר מדוע לטעמי הוא בכל זאת קיים.
אבל לפני כן אציין שהחלטתי להגיב על המאמר של ליבסקינד דווקא משום שהוא בן שיח שאני מכבד, ומשום שנדמה לי שעל אף העובדה שאנחנו לא מסכימים על הרבה מאוד דברים, אנחנו כן מסכימים על הרבה מהדברים החשובים ביותר.
החלטתי להגיב על מאמרו משום שאני סבור ששאלת הדבקות בארץ היא שאלה משמעותית, שעומדת כעת למבחן קשה. אני מזהה אותה בסקרי דעת קהל, אני מזהה אותה בשיחות עם חוקרים, עם מכרים, בקבוצות מיקוד, בשאלונים. כנראה גם ליבסקינד מזהה אותה.
אחרת לא היה כותב עליה. ונפתלי בנט מזהה אותה, אחרת לא היה עושה ממנה את סוג הקמפיין שליבסקינד מגנה (בנט מציע לאלה ששוקלים לעזוב, לבוא אליו לשיחה).
למעשה, זה היה כמעט מפתיע אם השאלה לא הייתה מתעוררת לאחר השנה שעברנו, וזו שלפניה, וכמה מאלה שלפני לפניה. אחרי מלחמת יום כיפור היה גל של ירידה מישראל. זה הרקע לאמירה המפורסמת של יצחק רבין על "נפולת של נמושות" בריאיון בשנת 1976.
האם זו הייתה אמירה מוצדקת? ליבסקינד סבור שכן. אני סבור שזה לא חשוב. מה שחשוב בעיניי הוא לא השאלה אם הייתה מוצדקת אלא אם הייתה מועילה. רבין הגיע בדיעבד למסקנה שלא. גם בעיניי יש מקום להתלבט.
בחודשים האחרונים, בכמה סקרים של המדד, שאלנו "איפה כדאי לילדים או לנכדים שלך לחיות?". בסקר מלפני כמה שבועות, שהשיבו עליו כ־750 מרואיינים יהודים, שלרובם ילדים במערכת החינוך הישראלית, כ־66% השיבו "ישראל". כלומר, כשליש – שליש! לא השיבו "ישראל".
בערך חמישית אמרו משהו שבמפורש איננו ישראל, ועוד 14% אמרו שאינם יודעים. ולא ששליש מתכוונים לעזוב. ולא שלשליש יש לאן לעזוב. אבל שליש אינם בטוחים שזה המקום הטוב ביותר לילדיהם לחיות בו. זה מספר גדול. זה מספר מטריד.
ושאלנו בסקר עוד שאלה: "כשאת/ה חושב/ת על העתיד של ילדך בעוד עשר-עשרים שנה, איך לדעתך ישראל תהיה? האם היא תהיה 'יותר טובה ממה שהייתה בעבר', 'טובה כמו שהייתה בעבר', 'פחות טובה מכפי שהייתה בעבר'?".
בערך מחצית אמרו שתהיה טובה כמו בעבר או יותר מבעבר. המחצית השנייה היא זו שממנה באים רוב מי שאינם בטוחים שלילדיהם כדאי להישאר בישראל. כלומר, יש קשר ישיר, וגם די צפוי, בין מה שישראלים חושבים על עתיד המדינה שהם חיים בה לבין הרצון שלהם להישאר בה או לראות את ילדיהם נשארים בה.
לקשר הזה יש כל מיני הסתעפויות, שגם אותן אתם מן הסתם יכולים לנחש. פערים בין תומכי הקואליציה לתומכי האופוזיציה, פערים בין חילונים לבין דתיים, פערים בין בעלי השכלה גבוהה יותר לבעלי השכלה גבוהה פחות. ועוד: שיעור גבוה למדי של ישראלים, שהחלו "די לאחרונה" בהליך הוצאת דרכון זר, אומרים שאולי מוטב לילדיהם לחיות במקום אחר. אלה ישראלים שכבר נקטו צעד מעשי ראשון.
הקוטג' והחיים
לפני עשר שנים בדיוק, באוקטובר 2014, זמן החגים, כתבתי כאן מאמר על ויכוח ההגירה הסוער שהתנהל באותם ימים. כן – גם אז היה ויכוח כזה. "אין דבר שמצליח לטלטל אותנו, הישראלים, כמו הפחד שאינו מרפה מארעיות", כתבתי אז, בנימה שהיה בה חצי לגלוג.
"לא המילקי הזול, לא הפרובוקציה הזולה, לא השבעה ורבע ישראלים שעזבו. כל אלה לא חשובים. מה שחשוב זה מי שנשארים, והבית שהם בונים כאן", כתבתי.
אלה היו ימי הגירת המילקי, הקוטג', הגירת יוקר המחיה. רק מעטים עזבו, אבל הוויכוח התעורר. ויכוח קצת משונה. מדינה לא יכולה להיכנס לבהלה בכל פעם שיש הסבורים שהמחיר של מוצר כזה או אחר גבוה מדי.
מדינה לא צריכה להיכנס לבהלה שמא חלק מתושביה יעזבו בגלל עניינים של מה בכך. גם לפני עשר שנים אלה לא היו בדיוק דברים של מה בכך. אבל בהשוואה להיום הם בהחלט היו דברים של מה בכך.
הסיבות שבעטיין ישראלים רבים כל כך מהרהרים דווקא השנה בשאלת עתידם בישראל הן כבדות משקל. אלה לא ישראלים ששואלים את עצמם אם יהיה כאן יקר ולכן קשה, אלה ישראלים ששואלים את עצמם אם יהיו כאן חיים, ואיזה סוג של חיים, ואם ראוי שיסכנו את עצמם ואת ילדיהם לטובת הסוג הזה של חיים.
יש לי כמה השגות על מה שכתב כאן ליבסקינד בשבוע שעבר. והנה המחלוקת הראשונה. הוא כותב: "צריך להיות ברור שעם כל הביקורת, שלפעמים היא מוצדקת מאוד, אי אפשר להיות יהודי על תנאי, או ישראלי על תנאי, או ציוני על תנאי".
זו בעיניי אמירה לא נכונה מעשית, וגם לא עקרונית. בני אדם הם כמעט תמיד "על תנאי". השאלה היא מה התנאי, וכמה נמוך או גבוה מציבים את רף התנאי. אבל לומר ש"אין תנאי" זו אמירה גורפת מדי.
ננסה דוגמה אידיוטית במתכוון: נניח שמחר, או בחודש הבא, תתקבל החלטה ברוב קולות, החלטה דמוקרטית וחלוטה, שאוסרת על ישראלים לרכוש ולקרוא ספרים. למה? לא יודע – כי ספרים מסוכנים לחזון הציוני, או מזיקים לבריאות העיניים, או איזו שטות אחרת שמישהו ימציא.
לכאורה, עניין קטן. למעשה – מבחינתי – קו אדום. ציונות או לא ציונות, לא אחיה במדינה שאוסרת על קריאת ספרים. האם זה הופך אותי לישראלי על תנאי? בהחלט! ואני מניח שכמוני רוב הישראלים הם ישראלים על תנאי. כל אחד והתנאי שלו.
הנה עוד דוגמה, קצת פחות אידיוטית: אם יתברר שהחיים בישראל מחייבים מיעוט מפרנס לשלם 80% מס הכנסה כדי לקיים רוב שאיננו מתפרנס, כי תורתו אומנותו, או בטלנותו אומנותו, או מה שזה לא יהיה – האם חובת המיעוט המפרנס להישאר בכל תנאי?
אני מניח שגם ליבסקינד יסכים שהכוונה ב"על תנאי" איננה לכל תנאי, אלא לכל תנאי טריוויאלי. בסיום הטור שלו הוא מעביר מסר שקל יחסית לעכל: "המחשבה לנטוש (את ישראל) לא יכולה להיתפס כעוד אחת מההתלבטויות השגרתיות המלוות אותנו בחיים, כמו השאלה אם לעבור מבת ים לחולון או מסובארו לטויוטה".
עם זה אפשר בהחלט להסכים. אלא שלרגעים נדמה שליבסקינד מנסה לרמוז שיש המתלבטים אם לעזוב את ישראל שמתייחסים לזה כמו ל"לעבור מבת ים לחולון". זה לא המצב. רוב המתלבטים אם לעזוב מתלבטים בלב כבד - בגלל מצוקה, בגלל פחד, בגלל ייאוש. רוב המתלבטים ישמחו להישאר כאן, אם ירגישו – אם יאמינו – שיהיה כאן טוב בעתיד כמו שהיה בעבר.
סולם הדבקות
נחזור לארלוזורוב. נחזור לטעות היסודית שבעיניי משותפת לחיים ולקלמן. כבר אמרתי שההשוואה הזאת לא מדויקת ביחס למה שליבסקינד כתב. אני בכל זאת משתמש בה, משום שהיא מעידה על גישה דומה.
בשני המקרים הכותבים לוקים בציפיית יתר. למה הכוונה? להנחה של ארלוזורוב ושל ליבסקינד, שכל מי שאינו עומד בסטנדרטים גבוהים מאוד של דבקות בארץ, של אהבת הארץ, של ציונות, של פטריוטיות, של חלוציות, של נכונות להקרבה - ראוי לזלזול או לנזיפה.
ארלוזורוב הביט בעולי העלייה הרביעית ולא מצא בהם את הסגולות שהיו בעולי העלייה השנייה, החלוצים, המסורים. נו, ומה בכך? לא כולנו מוכשרים להיות חלוצים, לא כולנו מתאימים להיות חלוצים, לא כולנו רוצים להיות חלוצים.
אנשי העלייה הרביעית העניקו לישראל מתנה גדולה: שלד של חברה עירונית, בורגנית, עמוד השדרה של כל חברה אנושית. מעמד בינוני, שומר חוק, עובד, מתפרנס, מאוזן.
גם מי שמעריצים את החלוצים, ויש סיבות רבות להעריץ את החלוצים, לא צריך להניח שהמצב הרצוי הוא מדינה שכל תושביה חלוצים. מדינה צריכה איזון. היא צריכה קצת רדיקלים שיתסיסו את השיח, היא צריכה חלוצים שיעשו את מה שאחרים מהססים לעשות, היא צריכה גיבורים שישמשו דוגמה ומופת, היא צריכה גם בורגנים. בלי בורגנים לא תהיה שפיות. בלי בורגנים לא יהיה מנוח. בלי בורגנים לא יהיה איזון.
ליבסקינד כותב: "מי שעוזב אותנו והולך מפה, מעיד על עצמו לפני הכל שמדינת ישראל, כערך, איננה מספיק משמעותית עבורו". זו נוסחה בינארית שלא מתכתבת עם החיים של בני אדם אמיתיים. כאילו יש שני סוגים של ישראלים, אלה שישראל מספיק משמעותית עבורם ואלה שלא. אבל זה לא המצב.
בפועל, יש ישראלים שישראל משמעותית עבורם מאוד־מאוד, ויש שמאוד אבל קצת פחות, ויש שמאוד אבל עוד פחות, ויש כאלה שהיא די חשובה להם אבל לא מאוד, ויש כאלה שהיא קצת חשובה להם, ויש גם כאלה שהיא לא חשובה להם, ובכל זאת הם חיים בה כי היא נוחה להם, או נעימה להם, או שהם רגילים אליה.
10 מיליון בני אדם מתגוררים כאן, וההחלטה לדחוק את כולם לאחת משתי מגירות, "מספיק משמעותית" או "לא מספיק משמעותית", היא החלטה של הכותב, שאין לה סיבה או בסיס.
המציאות מתנהלת כך: יש ישראלים כמו ליבסקינד, שישראל היא הדבר הכי חשוב להם (ואני כותב את זה בלי שמץ של ציניות או לגלוג. זה דבר יפה בעיניי). ויש ישראלים שישראל מאוד חשובה להם, אבל לא ברמה של ליבסקינד. מה זה אומר? שאולי הם יילחמו עליה קצת פחות ממנו או יוותרו עליה קצת יותר מהר ממנו.
ליבסקינד, במאמרו, למעשה דורש מכולם לאמץ מחויבות ברמה שלו או של הציבור שדומה לו – הכי פטריוטי, הכי מקריב, הכי קשור לישראל ללא תנאי. זו דרישה מופרכת. חִשבו על דרישה כזאת בהקשר אחר. חִשבו על פסנתרן שכותב לעיתון ודורש שכל ישראלי יגלה מחויבות לכלי הנגינה שלו כמו שהוא מגלה.
חִשבו על מרתוניסט שכותב לעיתון ודורש שכל ישראלי יגלה מחויבות לריצה שלו כפי שהוא מגלה. ברור שזה לא יקרה. לא לפסנתרן, לא למרתוניסט וגם לא לישראליסט. ואם קלמן יאמר לי "אבל ישראל זה לא פסנתר", אשיב לו: "בעיניך. בעיניך ישראל זה לא כמו פסנתר, אבל ייתכן בהחלט שיש ישראלים שהפסנתר חשוב להם יותר מישראל, וגם לישראלים האלה יש מקום, וגם הם חיים כאן".
וכאן תבוא נקודת המחלוקת השלישית. היא לא מחזירה אותי לארלוזורוב, היא מחזירה אותי לרבין, למילה "יורדים", לביטוי "נפולת של נמושות", למה שאמרתי קודם: לא אכפת לי אם זה נכון, אכפת לי רק אם זה מועיל.
ואומר מיד: אני לא בטוח שלא. כלומר – אני לא יכול להוכיח שיהיה טוב לישראל או רע יותר לישראל, אם היא תנטוש את המילה "מהגרים" ותחזור למילה "יורדים". למילים יש כוח, וליבסקינד צודק באבחנתו שהמעבר מ"יורדים" ל"מהגרים" איננו מעבר תמים וחסר משמעות. הוא בהחלט מעבר שבמידה מסוימת מנרמל את המהלך של עזיבת ישראל, עושה אותו פחות ייחודי.
יש מקסיקנים שמהגרים לקנדה, יש ישראלים שמהגרים לקנדה, ולכאורה, המשקל הערכי שאנחנו מייחסים לשני המעברים האלה שווה, בעוד ליבסקינד היה רוצה שבעזיבת ישראל נזהה פגם ערכי שנעדר מהמילה "הגירה".
ושוב, אפשר לשאול שתי שאלות. הראשונה: האם בעזיבה של ישראל יש פגם ערכי? אני מניח שיש הסבורים שכן, ויש הסבורים שלא, ושאי אפשר להגיע להסכמה על תשובה אחידה לשאלה הזאת.
השנייה: האם ישראל תרוויח אם תחזור לשימוש במילה "יורדים"? על זה צריך לתת תשובה רצינית ושקולה, בהנחה שהמטרה המשותפת, לפחות לליבסקינד ולי, היא להשאיר את הישראלים בישראל. כלומר, אפשר לנסח את השאלה כך: האם שימוש במילה "יורדים" משפר את הסיכוי להשאיר כאן ישראלים או להחזיר ישראלים עוזבים?
התשובה הכנה על השאלה הזאת היא שאינני יודע מה התשובה. אפשר להציע סיבות לכך שמוטב כך, ואפשר להציע סיבות לכך שמוטב אחרת. מה שחשוב הוא להסכים על המטרה, שאיננה להעליב את העוזבים או לשחרר תסכולים על כך שהם עוזבים, אלא לנסות לגרום להם להישאר או לחזור.
זה הדבר שחסר במאמר של ליבסקינד: הצעה למדיניות שתבלום את מה שנראה כמו גל של הרהורים על עזיבה, אולי עוד לא עזיבה של ממש, אבל בוודאי הרהורים על עזיבה.
וזה חסר לא משום שהוא שכח, אלא משום שהצורך להציע הצעה כזאת כנראה מרגיז אותו. "אלה שארזו מזוודות והפליגו מכאן", הוא כותב, "מוצגים כמי שיש להם טענות מוצדקות. אנחנו, כאן, נדרשים להרגיש לא נוח על כך שלא הענקנו להם את התנאים הדרושים להישאר".
ומה אם יש להם טענות מוצדקות? ומה אם אכן לא הענקנו להם את התנאים הדרושים להישאר? ליבסקינד בעצם סבור שאין דבר כזה "התנאים הדרושים". הוא סבור שלישראלים אסור להציב תנאים. הוא סבור שמי שעוזבים "צריכים להשפיל מבט מול פטריוטים שנאחזים בציפורניים". הוא טועה. פעמיים.
הטעות הפחות חשובה היא טעות עקרונית, משום שלכל אדם, בכל מקום, יש זכות להחליט שאם תנאים מסוימים לא יתקיימו, הוא מעדיף ללכת למקום אחר.
הטעות היותר חשובה היא טעות מעשית, משום שהתהליך כבר מתחולל, ושום נזיפה לא תעצור אותו. לכן, בעת הקשה והמאתגרת הזאת, פטריוט ישראלי לא צריך לחשוב מחשבות בנוסח "למה אין להם מספיק דבקות" אלא מחשבות בנוסח "איך אני יכול לגרום להם להישאר".
וכן – ה"להם" הזה כולל גם ישראלים שדבקותם בישראל אינה נחושה כשל ליבסקינד. אם רק אלה יישארו כאן, ישראל תהיה בצרה גדולה.
הערה אחרונה
חלק ניכר וחשוב מהמאמר של ליבסקינד מוקדש לתלונות על התקשורת ועל אופן הדיווח שלה על העוזבים את ישראל. יש לא מעט דברים שהוא כותב בנושא הזה שאני מסכים איתם.
הגירה היא דבר מורכב, שהתמודדות רצינית איתו מחייבת יותר מכמה ציטוטים של ישראלים שטוב להם במקום אחר. אני מקצר בתגובה לחלק הזה במאמרו, בעיקר משום שדיונים על התנהלות התקשורת משעממים אותי. בחרתי לעסוק במה שהוא בעיניי העיקר – לא מה מדווחים על מה שקורה, אלא מה שקורה.