צריך להודות ביושר, זה כמעט מטורף לחשוב שאנשים עוברים את הימים האלה ולא משנים דבר מדעותיהם, מחשבותיהם, אמונותיהם. זה לא מתקבל על הדעת לחיות במדינה שלנו בשנה האחרונה ולא להבין דברים אחרת, לראות את המציאות באור שונה, להאמין או להפסיק להאמין לאנשי ציבור כאלה או אחרים. כל אחד עושה חשבון נפש עם עצמו, אולי עם אלוהיו, ובעיקר עם מה שחשב. זה הגיוני. זה מתבקש. יהיה מוזר אם לא.
צריך להפריד בין אנשים שמסתכלים על המתרחש ובפיהם תובנות חדשות, לעומת אלה שרואים שהמניה שלהם בירידה, ולכן חותכים הפסדים וקופצים לצד השני של המדרכה. יש שעוברים שינוי עמוק ואמיתי, ויש שמשנים את דעתם רק אם המעבר מלווה במבחר ראיונות לתקשורת או בעלייה במפלס העוקבים או בהבטחה להצעת עבודה - או גם וגם וגם. לכן יש מתפכחים ויש "מתפכחי אינטרס".
למשל, שי גולדן. עיתונאי ומגיש בעל עמוד שדרה ואינטגרטי, שמסתכל מדי יום בלבן של העיניים של מצלמת ערוץ 14 נכוחה, ולא פעם מטיח ביקורת עניינית מתבקשת ונוקבת גם בראש הממשלה. הוא לא שוקל שיקולי פרנסה וג'וב, להפך. מביט פנימה ויורה החוצה אמת שלא תהיה נוחה לסביבה לשמוע, החל ממעסיקיו וכלה בעוקביו.
בניגוד אליו, יש מי שמשנים את דעתם או מתאימים את עמדותיהם החדשות לחלוקת המשאבים החדשה במשק. האחד מטעמי פרנסה, האחר מטעמי הנאה והקנטה, השלישי מרצון באהדה. טקס המרת הדעה מתרחש בריטואל קבוע: ציוצים - שיתופים - התקרבנות - התוודעות - התפכחות, ואז התיישבות ב"פטריוטים" לאור תאורה, מצלמה ואיפור, תוך כדי הרכנת ראש והודאה - סלח לי ינון כי חטאתי. מה שהאמנתי בו התברר כטעות. מה שקיוויתי נגוז, מה שרציתי כבר לא יקרה. והנה כי כן, הנני כאן חמוש בדעות ותובנות חדשות - קבלו אותי במחיאות כפיים סוערות.
אל תגידו לא ידענו - הטבה מיוחדת למי שרוצה ללמוד אנגלית. לחצו כאן לשיעור ניסיון מתנה וללא התחייבות>>
ייאמר לזכותו של המחנה הימני־מסורתי־אמוני־מתנחלי, שבשל מצוקת כוח אדם בעל יכולות ורבליות הוא מקבל לידיו בחיבוק חם כל מתפכח שנחשב בעבר לשמאלני, יהא אשר יהא. למשל אלי גולדשמידט. למי שלוקח לו 2־3 דקות, או 74 שעות כדי להיזכר מי הנ"ל, מתברר שהיה חבר כנסת מטעם מפלגת העבודה, ואף כיהן כיו"ר הסיעה בכנסת. לאחר שנפלט מהחיים הפוליטיים פנה לקריירה קצרת ימים כמגיש תוכנית בוקר ברשת, ואז פצח בקריירה שלישית במספר בעולם העסקים - ומונה לסמנכ"ל ב"חברה לישראל" בשליטת עידן עופר.
כתושב העוטף וכאדם שכנראה לא יכול לסבול את העובדה שאף אחד לא מתעניין בו כבר מספר עשורים, הוא החליט למנף את המצב הלאומי המזעזע והאישי המקרטע, לעשות מעשה זמרי ולקבל שכר כפתחי. בוקר אחד קם האלמוני והחליט - אני ימני.
המתפכח הקודם לו, מבחינה כרונולוגית, היה העיתונאי אבישי מתיה, שהיום כבר נוכח קבוע בגלי ישראל וערוץ 14. שוב, אין צורך להכביר בחיטוט אינטנסיבי בארכיון כדי להבין מה פועלו, מי היה ומה עשה. הוא מוגדר "עיתונאי, מאמן רגשי להצלחה וחוקר מוזיקה ישראלית". בקיצור, איש אשכולות רב־תחומי. במהלך הקיץ האחרון כנראה שקע להרהורים קיומיים והבין שפוליצר הוא לא יקבל, את מגזין "רולינג סטון" הוא לא יערוך ואף אחד לא תופס אותו כגורו מקודש - אך הוא לא אמר נואש.
אז גילה הזדמנות עסקית והתחדש בחליפה אידיאולוגית דנדשה והחל לטנף על השמאל ולהאדיר כל סממן נתניהואי בעולם. והנה כבר לקראת החגים, בצעד נמהר הפך עצמו לשופר. "שקמה ברסלר, איזה כיף שאת הורסת לאנשים את החיים", "השמאל צבוע", "תל אביב הנאורה פוחדת מיהדות" וכו'. כמיטב המסורת עבר על כל ארסנל דף המסרים המעודכן מתוך הספר הדמיוני "למתפכח באהבה - שנן ודקלם".
מסורת המתפכחים הולכת אחורה עם שורה ארוכה של עיתונאים חוקרים ויועצים: גדי טאוב, בני ציפר, עירית לינור, אראל סג"ל ועוד. כולם באותה שיטה ועם אותה כוונה. וכמו בחזרה בתשובה, מרגע שהתהליך נגמר אין מקום להרהר, לתמוה, לשאול או לתהות. הטרנספורמציה הושלמה.
אחרי הפיכחון מגיע גם העלבון. "המחנה הליברלי לא מבין אותי", "מסלקים אותי", "מדירים אותי", "השמאלנים הם הכי גרועים", "הם מדברים על סובלנות ולא מקבלים אותי", "לא מאמין שהייתי חלק מהם", "הם אלימים, מקללים". מקומי כאן איתכם, הנה הקבלה על המונית. למי אני מוציא חשבונית?