אחד הקטעים הנוגעים ללב ששודרו בטלוויזיה בתקופה האחרונה הוא של השר בצלאל סמוטריץ' פורץ בבכי בישיבת הסיעה בכנסת. בסרטון בן פחות מדקה הוא מוריד ומרים את הראש בכאב. עיניו אדומות, דומעות, מצחו מכווץ. הוא מתקשה לקרוא מהדף את המילים הכואבות על הנופלים. קולו נשבר. הוא תופס את עיניו, מחזיק את מצחו. מתקשה להמשיך. הוא מדבר על בני המגזר שלו שנפלו. הוא מתפרק, מתאבל.
מוזר שרק על בני המגזר שלו הוא כואב עד כדי בכי. הוא הרי השר של כולנו. ברגעים האלה הוא לא אמור להיות מגזרי, אלא לאומי. אפשר לראות את הסרטון הזה מספר פעמים. הוא מעניין. התוכן הוא על הנופלים, אבל זה נראה שהוא בוכה גם על עצמו. על אומללותו הפוליטית. על התרסקותו הציבורית. על שרשרת טעויות פטאליות שהביאו אותו לנקודה שבה אמון הציבור בו הוא בתחתית.
אדם עם מודעות עצמית לא היה מכניס את עצמו בכוח למוקדים הכי מרכזיים, כשהוא אוחז בשני תפקידי שרים, בלי שיהיו לו הכישורים הנדרשים. בדיוק כמו לעלות על במה ולנאום באנגלית בלי לדעת את השפה ברמה הבסיסית.
הוא בוכה על הטרגדיה שהביא על עמו, על מגזרו, על עצמו, בתקופה הכי איומה של המדינה. נראה שהכל גדול עליו. המלחמה, הירידה בדירוג האשראי, הכישלונות הכלכליים וחוסר התמיכה הציבורית שמתבטאת בירידה עקבית מתחת לאחוז החסימה. זה מתפרק לו בידיים והוא כבר לא יכול לעשות עם זה כלום. ואולי הכי קשה בשבילו לראות את בן גביר גורף מנדטים וקוצר אהדה.
לסמוטריץ' הייתה תקופה אחת טובה, כשהיה שר התחבורה למשך פחות משנה. הוא קיבל מחמאות על תפקודו. קידם את התחבורה הציבורית ואת “נתיב פלוס". נראה שכשהוא מתעסק בתשתיות לאומיות ולא בדרישות מגזריות הוא פורח, מצליח, מגיע עם אנרגיה ומוכיח את עצמו כאיש של עשייה.
השבוע קידם את חוק המעונות. הוא ניסה להחזיר את מימון הגנים לילדי אברכים חייבי גיוס. לפי החוק שהוצע, האב לא משרת, האישה עובדת והילדים נמצאים במעון על חשבון הברון. אין בזה טיפת היגיון. החרדים לא רוצים להתגייס, אף שהצבא חייב אותם. אלה שמשרתים נקראים כבר למספר סבבים של מילואים, לעומת החרדים, שמשתמטים ומקבלים עוד ועוד כספים.
איך מישהו מאיתנו יוכל לספר לדורות הבאים את מה שאנחנו עושים? אכן, תקופה של נס. הוא בטח אמר לעצמו השבוע, “מזל שלי שיש ביטוח לאומי". לפי התקציב שהגיש, דרכו הוא ייקח עוד כסף ממעמד הביניים העובד והמשרת. באדפטציה על רחבעם המקראי, אביו ייסר אתכם בשוטים, הוא בעקרבים וסמוטריץ' בימי מילואים ובעוד מיסים, גם למימון הגנים של החרדים.
מעולם לא הייתה מפלגה כל כך צינית ומנותקת מהציבור שלה כמו הציונות הדתית. אפילו השם שלה הוא ניכוס על סף הלא חוקי. גניבת דעת. אין קשר בינם לבין ערכים שבני המגזר מאמינים בהם, כמו תורה ועבודה, ואהבת לרעך. כזכור, בזמנו סמוטריץ' הציע לא להכניס לבתי כנסת את מי שהיה שותף לממשלת בנט־לפיד. ניסה להשתמש בדת לצורכי חרמות פוליטיים קטנים וזמניים.
אלוף האמירות המגעילות של התקופה האחרונה, השר גולדקנופף, אמר לפני שבוע בראיון ל"מקור ראשון": “אני מייצג רק את מי שלומד תורה, מי שלא לומד מיוצג על ידי סמוטריץ'". שר האוצר חטף את היריקה בפניו בשמחה, והודה על גשמי הברכה. אפילו בעניין צדדי, שולי וחסר עניין ציבורי כמו מינוי לרבנות הראשית, הוא הפסיד השבוע, ומי שזכה הוא המועמד של יהדות התורה. בשביל סמוטריץ' זה נראה כמו עוד שבוע ממש גרוע בעבודה.
מה שנשאר לשר האוצר הוא רק הביטחון העצמי המופרז. היוהרה, הזחיחות והאמונה הפנימית היוקדת שהוא עושה טוב. בעיני עצמו הוא נתפס כממלכתי. בכל ריאיון הוא מספר שמאז פרוץ המלחמה הוא גזר על עצמו לא להיכנס לוויכוחים, להטלת רפש או לזריקת האשמות. בוחן המציאות שלו הוא אחד המקולקלים והתלושים שנראו בציבוריות הישראלית במאה השנים האחרונות. התקווה היחידה שלו לעתיד היא הרעיון המופרך וההזוי של יישוב עזה מחדש - לא העוטף - עזה ממש. מבחינתו, השליטה הצה"לית תאפשר התיישבות נדלנית. כנס היה, שדולה כבר הוקמה, ואם ירצה השם, יגיעו הטובים שבזמנים, ונחזור לגור בנצרים.