שיר “תמיד אוהב אותי" הוא שיר מושלם שהגיע בעיתוי נדיר, ועושה שירות אדיר לשלטון של בנימין נתניהו. זה שיר אמוני, שלא רק מכיר בקיומו של האל, אלא גם מבין בדיוק למה היושב במרומים זקוק. “חסרות לי כולה כמה תפילות" - זה הכל.
זה שיר דתי, אישי, עם קצב מסחרר, מהפנט, מדבק. לכל אדם עם אוזניים בא לקום על הרגליים, להניף ידיים לשמיים, לפצוח בשירה אדירה ולצעוק יחד - "עוד יותר טוב, ועוד יותר טוב". ההבטחה בשיר היא לאושר המוחלט. “ותהיה לי פרנסה, תהיה לי עשירות, ורווקים ורווקות יהיה להם זיווג, תהיה גם רפואה שלמה ובריאות איתנה". בקיצור, “חיים יפים מאושרים, שנה אחרי שנה".
השיר נמצא במקום הראשון במצעדים של תחנות הרדיו. הוא זוכה למיליוני צפיות ביו־טיוב, מושמע בחתונות ובאירועים אחרים, ומנוגן לא פעם ב"פטריוטים" בערוץ 14. הוא מרים, וגורם למאזין לתחושה של התעלות, התחברות, התמסרות. דווקא בתקופה האיומה הזאת הוא כבש את הרחוב הישראלי בסערה, ויותר מזה, את הלבבות של מאמינים וגם כאלה שלא, בכל רחבי הארץ.
השיר המקורי יצא לפני חמישה חודשים על ידי אלייצור, ראפר חוזר בתשובה, המשתייך לחסידות ברסלב. הוא כתב והלחין אותו מחדש, לפי מילים של הרב שלום ארוש. מאז השיר זכה למספר ביצועים נוספים, בין השאר של קובי פרץ. המוצלח ביותר, וזה שהתפוצץ הוא של ששון שאולוב.
שאולוב הוא זמר צעיר ומלא אנרגיות, כריזמטי שקשה להוריד ממנו את העיניים. הוא גם יפה וגם שמח. השילוב של הפזמון המושר “תמיד אוהב אותי", בקצב הולך ומתגבר, הוא כמו תפילה אקסטטית. הוא עולה ועולה במודולציות, עד שמגיע לקתרזיס ב"השם יתברך תמיד אוהב אותי ויהיה לי רק טוב, ויהיה לי עוד יותר טוב ועוד יותר טוב", וכו'. הוא מרגש. מפעים. מלהיב.
זה שיר שמגלם בצורה מופתית את היקום המקביל המושלם שערוץ 14 רוצה ליצור. אזור שבו צריך רק לחזק ולהתחזק, לדבר על הגיבורים, לתת דגש על ההצלחות, ולא להתעסק בכישלונות, הדלפות ומעידות. לראות את החיובי. פחות לבקר או לחקור או לדוש או לברר או להבין או לאמת או להצליב - פשוט להאמין בהשם, שנמצא שם למעלה, ודואג לי, לנו, לכם. הוא משתלב נהדר עם המסרים של “אלו ימים תנ"כיים", “תקופה של נס" וכו'.
במובן הזה הוא מזכיר את “החיים שלנו תותים", של חנן בן ארי. גם בו נטען שאנחנו רק צריכים להודות על הקיום שלנו ולא להתעסק בקטנות. סוד החיים הטובים מצוי בהסתפקות במועט. “שחיתות בכל שבועיים, פיגוע בכל יומיים, בעל הבית נושה, וגם הבוס נוקשה" - הכל אותו דבר, שטויות. קורים דברים רעים, אבל החיים עצמם “תותים". והעיקר - אין לנו זכות בכלל להתלונן. כל עוד אנחנו חיים, נושמים, מתפקדים, זזים ויש לנו דופק - הכל טוב. תורידו ציפיות מהחיים.
החדשות היומיות המשודרות בערוצים המרכזיים נהיו קשות לעיכול, מטלטלות, כמעט בלתי אפשריות לצפייה. הן חדשות מחרידות, עצובות ובלתי נגמרות. כבר יותר משנה. אפשר לומר שהן משדרות עוד יותר רע, ועוד יותר רע. הפאנלים עם הפרשנים נותנים מידע, אבל אפילו לא שביב של תקווה.
אדם הרואה את המציאות דרך אמנון אברמוביץ', גיא פלג או רביב דרוקר, וחושב שזו האמת - לא יכול לשרוד בארץ מרוב ייאוש. אליבא דדנה ויס ושות', אין איש בהנהגה שיש בו מידה של כוונות טובות או רצון לשפר את המצב. בנוסף, לפי היועמ"שית וחקירות שב"כ, גם בלשכת ראש הממשלה יש מושחתים, רעים, שפועלים מתוך זדון או היעדר ערכים וכישורים.
הטענה החוזרת על עצמה היא שנתניהו לא עושה דבר כדי לשחרר את החטופים. אדרבא, מטיחים בו שהוא הורג אותם באדישותו וברצונו לשמר את הקואליציה או להתחמק ממשפטו. או גם וגם. ההאשמה הזאת היא איומה ונוראה, אך כבר נורמלה.
השיר הזה הוא יותר משיר, הוא תופעה. הוא מסמל הדחקה והכחשה של המציאות, עד שאפשר לתהות: ייתכן שבאמת אנחנו בטוב, ויהיה עוד יותר טוב ורק צריך להפסיק להתגולל ולהתחיל להתפלל? ואולי רק החדשות וערוצי הטלוויזיה הם אלה שיוצרים מסך עשן, שתפקידו להסתיר את האמת הפשוטה, שהחיים שלנו תותים ואשרי המאמין - לא רק שטוב לנו, יהיה לנו עוד יותר, ועוד יותר טוב.