יממה אחת בסך הכל חלפה מאז הודעתו הלא תיאמן של שר הביטחון ישראל כ"ץ כי לא יחתום יותר על צווי מעצר מנהלי נגד חשודים בטרור יהודי, ורוח המפקד הגבית עשתה את שלה - פורעים יהודים תקפו, רדפו וקראו ״בוגד״ למפקד פיקוד המרכז אבי בלוט. יחד איתו היה מח״ט יהודה שנפצע קשה מאוד בעזה, השתקם וחזר לשירות.
מאות ישראלים אחרים ניסו לפרוץ בכוח לקסבה של חברון ויידו אבנים על חנויות של פלסטינים. ישראלית תקפה לוחמים בחברון ויהודים יידו אבנים על כוח צה"ל ליד שכם, אחד מהם תקף לוחם צה״ל באגרוף.
וזוהי רק ההתחלה.
כ"ץ לא שחרר את השד מהבקבוק. השד כבר מתרוצץ בחוץ זה זמן מה. כ"ץ טפח על גבו של השד והודיע לו שאף אחד לא ייגע בו לרעה. הוא הודיע לשד שהוא יוכל לשתוק בחקירה, ואי אפשר יהיה לנקוט נגדו אמצעים שנוקטים נגד טרור מהצד השני. כל מי שמבין משהו במאבק נגד הטרור ביו״ש יודע שבהחלטה השערורייתית הזו שר הביטחון פשוט מחבל בביטחון. מניעת טרור יהודי היא חלק מהביטחון. צה״ל, כריבון על יהודה ושומרון, מחויב בשמירה על הסדר ועל חיי כל האנשים שחיים שם. ישראל כ"ץ התיר את דמם של הפלסטינים שביניהם, אבל לא רק. כי אלימות של יהודים ביו״ש מדליקה את הצד השני ביתר שאת, גוררת פיגועי תגמול רצחניים ומדרדרת את האזור כולו. כי אינתיפאדה שלישית זה בדיוק מה שחסר לנו עכשיו.
ייאמר מיד: הטרור הפלסטיני ביו״ש גדול, מסוכן וקטלני אלפי מונים מהטרור היהודי. אין בכלל מה להשוות בין זה לזה. אבל זה לא משחרר אותנו מאחריות למנוע טרור יהודי. הכלי האפקטיבי ביותר לצורך זה הוא המעצר המנהלי. הוא מאפשר לעצור פצצות מתקתקות בטרם יבצעו את הפיגוע. מה השלב הבא בהתרת הרסן? קריאה לשחרורם של רוצחי הנער מוחמד אבו־חדייר ושורפי המשפחה בכפר דומא? כ"ץ, כפי שזה נראה, לא רחוק משם.
לא זו, אף זו: ההחלטה של כ"ץ באה יממה אחרי ההודעה על צווי מעצר בינלאומיים נגד קודמו יואב גלנט וראש הממשלה בנימין נתניהו. הם חטפו את צווי המעצר על פחות ממה שכ"ץ עשה. כי מדינה שמוציאה בסיטונות צווי מעצר מנהלי נגד טרוריסטים ערבים, אבל לא מוציאה את אותם צווים נגד טרוריסטים יהודים - היא מדינת אפרטהייד. אם נסכים, או לא. ומה יעשה השב״כ אם מחר יתקבל מידע מודיעיני נחרץ ואמין שמוחמד, ערבי־֫ישראלי מיפו, מתכנן פיגוע קטלני נגד ישראלים בשדרות ירושלים ביפו? האם במקרה הזה יאשר כ"ץ מעצר מנהלי? ואם כן, מדוע לא יאשר אותו נגד מלכיאלי ממאחז כלשהו בשטחים שמתכנן לרצוח ערבים?
הזעם כלפי כ"ץ גדול לא רק בשב״כ. הוא גדול גם בצה״ל. הרמטכ״ל עצמו יידרש לעניין הזה, ואני מעריך שהיום או מחר תתקיים בינו לבין כ"ץ שיחה לא פשוטה. כי לא רק השב״כ, גם צה״ל אחראי לחוק ולסדר ביו״ש. צה״ל הוא הריבון. כ"ץ נותן עכשיו רישיון למיעוט אלים וקנאי להדליק את השטח. מי שישלם את המחיר יהיו הקצינים והלוחמים בשטח. הם כבר שילמו מקדמה בסוף השבוע הזה.
אנחנו חיים בתקופה שבה המציאות עולה וגוברת בסדרי גודל מטורפים על כל דמיון. ראש השב״כ הופך לשק חבטות של ראש הממשלה, שהוא בעצם מפקדו, ושל ערב רב של שופרות, חסידים שוטים, סוגדים שוטים ובוטים ברשתות החברתיות. במקביל, מתברר שיועציו הכי קרובים של אותו ראש ממשלה, ששכנע את קטאר להזרים מאות מיליוני דולר במזומן כדי לממן את חמאס בעזה, עומדים מאחורי קמפיין פרסומי שנועד להלבין ולטהר את תדמיתה של אותה קטאר בדיוק. הבוס משכנע את הקטארים לבנות את המפלצת החמאסית ביד אחת, אנשיו של הבוס מסייעים לקטארים להלבין את תדמיתם ביד השנייה. זה לא ייאמן? תאמינו. זה קרה.
במצב הדברים הזה, לא פלא שגם אדם מיושב, סולידי ומאופק כראש השב״כ לשעבר יורם כהן נאלץ אתמול ב״פגוש את העיתונות״ (גילוי נאות: אני אחד ממגישיה) לצאת מגדרו ולכנות את מעשיו של נתניהו ״התנהגות נלוזה״. אני מניח שפקודת היום להפיכתו של יורם כהן לעוד בוגד סמולני כבר יצאה. תזכורת: כהן מונה לתפקיד ראש השב״כ על ידי נתניהו, הוא ציונות דתית קלאסית, חובש כיפה, איש ימין וישראלי הגון. חטאו העיקרי הוא העובדה שהוא ממלכתי בעידן שבו המלך קם על הממלכה.
אני חייב להודות שהמהלך של ישראל כ"ץ הפתיע אותי. אני לא מאלו שטענו שכ"ץ לא מנוסה ולא ראוי לתפקיד שר הביטחון. הבעיה במינוי היא שבוצע תוך כדי מלחמה. כ"ץ הוא פוליטיקאי ותיק מאוד, מיומן מאוד ומפוכח מאוד. הוא יושב בקבינטים כבר שנות דור. היגיון ישר ואחריות אינם זרים לו. איך הגיע למסקנה שזה העיתוי הנוח ביותר להזריק אדרנלין וסטרואידים בגלגלי הטרור היהודי בשטחים?
באמת שאני לא יודע. בהופעתו אתמול ב״פגוש״ לא רק שהוא לא ניסה להתחמק מהנושא או להסיט אותו לכיוונים אחרים, להפך - הוא התנדב להודיע שמצידו אפשר לדבר על זה כל התוכנית. לרגע חשדתי שהמניע העיקרי של כ"ץ במהלך הזה הוא הבייס הימני־קיצוני שהשתלט לאחרונה על הליכוד והפך אותו לזנב המכשכש של עוצמה יהודית. אני מקווה שאתבדה. אני מקווה שאף אחד מאיתנו לא יוכל להגיד לכ"ץ בעוד שבוע או חודשיים ש״הכתובת הייתה על הקיר״.