הקריירה האקדמית שלי אינה דבר להתגאות בו. כרגיל אצלי, במקצועות שעניינו אותי הצטיינתי, אבל את כל היתר הזנחתי הזנחה פושעת. הקורס בסטטיסטיקה היה מהשנואים עליי, אך דווקא בקורס ההמשך שלו, “שיטות מחקר", קיבלתי על עבודה אחת 100. זה היה בשובי משירות מילואים בגבול הצפון, שלאחריו הצעתי מחקר שיבדוק את הקשר בין החלטות חשובות שמקבלים גברים (באותם ימים היו רק מילואימניקים בנים) ברמה של החלטות משנות חיים לבין שירות המילואים.
התזה שלי, שהתייחסה לימים רגילים ולתקופה שבה שירת כל גבר בישראל שירות מילואים של חודש בשנה, הייתה כזאת: הניתוק מסביבת החיים הרגילה, מהמשפחה ומהעבודה, בשילוב עם שעות ארוכות של שמירות או פעילות מונוטונית אחרת, מאפשרים לך להשקיף מרחוק על חייך, להבין למה ולמי אתה הכי מתגעגע, לבחון מערכות יחסים בינאישיות ומקצועיות ולקבל החלטות גדולות. למשל, כשאני חוזר מהמילואים אני מציע לה נישואים/מתגרש/מביא ילד לעולם/מתפטר, וכך הלאה. החלטות משמעותיות בחייו של גבר.
אני אורז את הטרולי לקראת החזרה לישראל, בתום חודש של מה שהיה ההפך הגמור משירות מילואים, כמעט בכל אספקט שלו, למעט אותו ניתוק מבורך שכפה עליי הסתכלות מבחוץ בחיי. האם קיבלתי החלטות מכריעות? האמת היא שהגיל, זה שהעסיק אותי כל כך בסמיכות ליום הולדתי, מצמצם מאוד את מרחב קבלת ההחלטות. ילדים, נוסף על השלושה הגדולים שכבר יש לי, כבר לא אביא כנראה לעולם. גם שינוי מסלול מקצועי אינו על הפרק. לא רק מפני שאני אוהב את הכתיבה אהבה גדולה, אלא בעיקר מפני שבגילי אפילו התפטרות דרמטית תהיה לכל היותר יציאה לפנסיה מוקדמת.
נותרנו לפיכך עם השאלה שעמדה בבסיס המסע הקטן הזה אל נופי ליסבון ובעיקר אל עצמי: יש לי ארץ אחרת?
בכנות, אין לי תשובה: פגשתי כאן לא מעט ישראלים שהעתיקו הנה את מרכז חייהם. הם הציגו לי חזית מרוצה עד מאושרת, אבל כמעט בכולם קינן גם געגוע לנופי ילדותם, למשפחה, לאווירה. לכאורה זה היה אמור להיות נימוק נגד הגירה, אלא שבשנתיים האחרונות גיליתי שאותו הגעגוע קיים גם אצל ישראלים רבים שמתגוררים במכורתם.
הפעם לא הייתי צריך להציע מחקר. העובדה שכל הכרטיסים למופע האיחוד של הכבש ה־16 למשל אזלו בתוך דקות, היא הוכחה לכך שישראלים רבים הפכו לגולים בארצם. אני לא מתכוון למי שנאלצו לנטוש את בתיהם באזורי העימות, אלא למי שצופים בחדשות בפה פעור ולא מזהים עוד את המדינה שבה גדלו ושאותה אהבו בכל מאודם, מהמערכונים של הגששים, שבקעו מהטרנזיסטור בכל שבת בבוקר, ועד למסע מ"ים אל ים".
מדינה שהעריצה השכלה ועודדה אותה, מדינה שידעה להיות יהודית בלי להשתעבד לכוהני הדת, מדינה שידעה להיות לאומית אבל בזה ללאומנות ואולי בשל כך גם ידעה לנצח במלחמות. המדינה הזאת אינה קיימת עוד בשביל רבים מאזרחיה - ולא רק עבור מי שבחרו להעתיק את חייהם למקום אחר. האירוניה היא שלפחות האחרונים משמרים זיכרון חיובי, כמו מי שלא ראו אדם מאז לקה במחלה ממארת, וזוכרים לו את חסד נעוריו ולא את גסיסתו המכוערת.
הדי החדשות הרעות מישראל מגיעים גם לכאן, אבל פה לפחות החדשות לא עוטפות אותך 24/7, מינון שמאפשר לך להיזכר שהיו לך עוד תחומי עניין בחיים, לפני שהפכת לצרכן אקטואליה כפייתי, שלא מבחירה.
אחד הרגעים הנוגים שלי בליסבון היה כאשר נפתחה מהדורת החדשות בידיעה דרמטית על אודות הצעת חוק שתחייב מוקדי שירות לענות לפונים אליהם בתוך שש דקות. מתי נפתחה מהדורת חדשות בישראל בידיעה צרכנית? ואל תענו לי שזה גורלנו כיהודים, שזה חלק מהמסע, שאנו נאלצים שוב להתגונן מפני מתקפה רבתי. כי אם זה נכון, חברים, ובמשך משהו כמו 4,000 שנות קיום, 2,000 שנות גלות ויותר מ־76 שנות עצמאות, לא הצלחנו עדיין למצוא לכך פתרון, סימן שאנחנו כנראה קצת פחות חכמים מכפי שאנו נוטים להאמין. לפחות אצלי, דווקא העובדה שהתקווה היא כבר בת שנות אלפיים, החלה לסדוק בה סדקים.
במילים אחרות, מפורשות יותר: זו לא התהייה שמא אני יכול אולי להתחיל מחדש במקום אחר, או לפחות לחלק את זמני בין ליסבון ותל אביב. זו הידיעה הברורה שלו הייתי צעיר ב־20 שנה, אין ספק שזה מה שהייתי עושה.
אני אולי מבוגר מדי מכדי להתחיל מחדש במקום אחר, אבל למזלי גם מבוגר מדי מכדי לשרת במילואים. זו אינה קריאה לסרבנות, אבל זו בהחלט תחושת הקלה נוכח ההכרה שלו הייתי בגיל שירות, הייתי מתייצב למילואים ב־8 באוקטובר 2023 (כמעשה רבים אחרים) עוד לפני שהיה נשלח אלי צו, אבל מהצו של 8 בדצמבר 2024, לו ארב לי כזה, אפשר שהייתי מחפש סיבות להתחמק.
הנה, לפחות נמצאה גם איזו נחמה במניין שנותיי המצטברות ונמנות, בינתיים, עדיין רק בעברית.