ביום שני בצהריים אני צועד לאורך המזח בנמל תל אביב. הים סוער, רוגש, גבה גלי. עד קו האופק לא נראות ספינות או יאכטות או מפרשיות, אין גולשים אמיצים שנכנסים לים לתפוס גלים, אין מתרחצים, אין מצילים, איזה כיף. טבע נטו.
על קו החוף אנפה לבנה מבצעת סיורים בגובה בינוני מעל המים, כמה עורבים מחפשים שאריות מזון, פה ושם מעופפות כמה יונים, מעופפים כמה דרורים. על השטח של מסעדת יוליה מיינות (ציפורים שעשו עלייה מהמזרח) מנהלות קרב על שאריות מזון, מעל סלעי החוף הצמודים לנמל שחפים משקיפים מלמעלה בתקווה למצוא מזון שנסחף עם הגלים לכיוון חומת הנמל.
רעש הגלים בים הסוער מסעיר. אני שותה קפה שחור בכוס זכוכית, מודה למי שברא את הים ואת הציפורים ואת הקפה השחור והסיגריות.
עוברים לי הרהורים נוגים בראש. במשך עשרות שנים הזהרתי מפני קטסטרופה העומדת להתחולל באזורנו, ניסיתי למצוא פתרונות יצירתיים ומצאתי - אבל לא מצאתי אוזן קשבת שתיישם אותם. היו לי תוכניות מפורטות לגבי בעיית עזה, פתרונות יצירתיים לבעיית הקשישים וניצולי השואה העניים, תוכנית סדורה לצמצום הרצח בכבישים.
כל התוכניות הללו ואחרות לא הגיעו לכלל מימוש כי בראשות המשרדים הממשלתיים הנוגעים בדבר עמדו פוליטיקאים סוג ז', שרק מצבם וקידומם האישי עניין אותם ולא טובת המדינה והאזרחים. הזהרתי מעל גבי הרדיו, העיתון והטלוויזיה מהקטסטרופה שעומדת להתחולל כאן, הוקיעו אותי כשמאלני הזוי, צעקן וגס רוח. לצערי צדקתי בכל הנבואות השחורות.
עדן, המלצרית של מסעדת יוליה בנמל, מביאה לי עוד קפה שחור ומציעה לי להיכנס לתוך המסעדה, שחלילה לא אחלה. שם כה יפה עדן. מזכיר לי מיד את עדן ירושלמי, שנרצחה במנהרה בעזה. בגלל הרוח העיניים שלי דומעות.
כשאני מביט על השחפים, אני נזכר בפוליטיקאי מזן אחר שהיה פעם בארץ הקודש. קראו לו לובה אליאב. הוא היה חלוץ, מורה ומחנך, הקים יישובים, היה שותף להבאת אלפי עולים לארץ ישראל. אליאב היה איש רוח, כתב ספרים. הוא ניסה להשפיע על הקורה במדינה על ידי כניסה לחיים הפוליטיים. הוא נכשל בגדול, הוא היה ישר מדי וחכם מדי, ולא חשש להצביע על מחדלים ודברים לא ראויים. לובה אליאב כתב את השורות שמיד תוכלו לקרוא, המוכרות כ"משל השחף": בים־התכלת שטה ספינה. מעל תורנה עג שחף חד־עין הצולל מדי פעם ורואה את הנעשה בספינה, על כל מדוריה. בספינה שלושה מדורים וגשר. במדור התחתון, בבטן האונייה, יושבים החותרים מרותקים בשלשלות לדפנות. גופותיהם מכוסי זיעה, ובידיהם משוטים ארוכים, הנשלפים דרך חרכים לגובה פני הים.
בקצה אולם־מרתף זה ניצב רב־החותרים, רגליו פשוקות ובידו שוט העור שקצותיו עופרת. במדור הבינוני - המטבח והשירותים. המבשלים, הרקחים, האופים, המשקים עושים מלאכתם תוך בהילות ורשע. נערי שליחות ושרתים זריזים רצים במדרגות לולייניות למדור העליון, בידיהם טסים וקנקנים מלאי כל־טוב.
המדור העליון - הוא מדור הסיפון - מרווח ומוצף שמש ואור־יקרות. על שטיחים רכים, כרים, דרגשים וכיסאות־מרגוע שוכבים ומסיבים נשים וגברים מדושני-עונג ומפוטמים. על הגשר - חבורת הפיקוד. הקברניט ומרעיו - שיכורים מיין תהילתם, הלומים מנסך גדולתם ובוטחים בעצמם ובמעמדם. האוחז בהגה מסתכל באופק הקרוב, הנראה לו בהיר ופתוח. הספינה מוצקה וקלת תנועה. הסערות כאילו כבר מאחוריה. הים שקט וצלול. החותרים מלאכתם נאמנה. הספינה עושה דרכה מהרה.
"השחף מזנק אל על, גבוה־גבוה מעל ספינה החותרת בים. הוא רואה באופק הרחוק חומת סלעי־מגור משוננים, ענקיים ואימתניים, המזדקרים בים. הוא רואה כי מסלול הספינה הוא היישר לכיוון חומת הסלעים. השחף צולל לגשר, חג מעליו, משיק בכנפיו, מנסה לעורר ליבם של הקברניטים, עף לכיוון האופק וחוזר חלילה לגשר. שורק שריקות־אזעקה חדות - ללא הועיל. קולו לא קולם, עיניו לא עיניהם, אופקו לא אופקם".
את השורות הללו, משל השחף, כתב לובה אליאב באוקטובר 1973, ערב מלחמת יום הכיפורים. 51 שנים אחרי שנכתב הוא עדיין רלוונטי ומעורר מחשבות נוגות על מה שעבר מאז מלחמת יום הכיפורים 1973 ועד מלחמת שמחת תורה 2023.
אומנם חומת הסלעים המאיימת שלנו אינה צבאותיהם הסדירים של מצרים וסוריה, אבל מתחת לפני המים השקטים לכאורה פזורים סלעים המאיימים על ספינתנו הקטנה. בחלקם התנגשנו בשנה שעברה ועם חלקם אנחנו ממשיכים להתמודד ללא הצלחה מרשימה.
צלקות הפלישה ליישובי חוטף עזה לא יגלידו לעולם. זעקות הנאנסות, הנשחטים, המוכים, הנחטפים ימשיכו להדהד ולהדיר שינה בהמשך חייה של המדינה.
במשך חודשים ארוכים משוגרים טילים וכטב"מים אל כל קצות הארץ. הם פגעו מאילת בדרום ועד מטולה בצפון. אלפי הרוגים ופצועים, אלפי בניינים הרוסים, אלפי דונמים של שדות ומטעים שרופים, לולים ורפתות מושמדים. ישראל במלחמה שאיזה אוויל קורא לה “מלחמת תקומה", שמשיחיסטים ורפי שכל אחרים מאמינים שבעקבותיה תהיה גאולה וביאת המשיח.
יום־יום, לילה־לילה, שעה־שעה, דקה־דקה יושבים אלפי אנשים ונושאים עיניהם השמיימה בתפילה שיקיריהם החטופים במנהרות חמאס ישובו שלמים ובריאים לחיק משפחתם. הם מודעים לכך שחלק גדול מ־101 החטופים בעזה אינם בחיים, וככל שחולפים הימים עוד חטופים מצטרפים לרשימת הז"לים הבלתי נתפסת. זעקות השבר של בני המשפחות קורעות לב, ראשי ועדות בכנסת זורקים אותם באמצעות הסדרנים אל מחוץ לחדרי הוועדות, חוליגנים תוקפים אותם בהפגנות מחאה, פיזית ומילולית. כשמתחיל שביב של תקווה להפסקת הלחימה, קמים חלק מנבחרי העם ותומכיהם ויוצאים נגד המהלך.
השחף יודע מה קורה. “עוף השמיים מוליך קול". הקולות ששומע השחף גורמים לו להשמיע צרחות אימה, הוא מרגיש כמו אז, ב־1973, את החורבן המתקרב. הוא הרגיש את החורבן של 2023, אבל התייחסו לקריאות האזהרה שלו כמו אז, כאל אזהרות של נודניק עם כנפיים שניזון משאריות מזון וזבל ומבלבל את המוח.
אני מביט על השחפים בנמל. מרחוק נשמעים הדי פיצוצים, האזעקה של פיקוד העורף לא מזיזה לבעלי הכנף. הטיילת של הנמל ריקה לחלוטין. אני מחייך לעצמי וחושב שאין כמו למות עם כוס קפה שחור ביד אחת, סיגריה ביד השנייה וברקע המוזיקה של גלי הים. מוות מושלם.
מאחר שלא מתִי, ניחמתי את עצמי ושרתי את שירו הפסימי־אופטימי הנפלא של יונתן גפן “יהיה טוב". תשירו איתי.
אני מביט מהחלון
וזה עושה לי די עצוב,
האביב חלף עבר לו
מי יודע אם ישוב
הליצן נהיה למלך
הנביא נהיה ליצן
ושכחתי את הדרך
אבל אני עוד כאן
ויהיה טוב
יהיה טוב, כן
לפעמים אני נשבר
אז הלילה
הו הלילה
איתך אני נשאר
ילדים לובשים כנפיים
ועפים אל הצבא
ואחרי שנתיים
הם חוזרים ללא תשובה
אנשים חיים במתח
מחפשים סיבה לנשום
ובין שנאה לרצח
מדברים על השלום
ויהיה טוב...
שם למעלה בשמיים
עננים לומדים לעוף
ואני מביט למעלה
ורואה מטוס חטוף
ממשלה של גנרלים
מחלקת את הנוף
לשלהם ולשלנו
ולא רואים ת'סוף
הנה בא נשיא מצרים
איך שמחתי לקראתו
פירמידות בעיניים
ושלום במקטרתו
ואמרנו בוא נשלימה
ונחיה כמו אחים
ואז הוא אמר קדימה,
רק תצאו מהשטחים
ויהיה טוב...
אני מביט מהחלון
לראות אם כל זה אמיתי
מביט מהחלון וממלמל את תפילתי
עוד נגור זאב עם כבש
ונמר ירבץ עם גדי
אך בינתיים אל תוציאי
את ידך מכף ידי
כי יהיה טוב...
אני מביט מהחלון
אולי מגיע יום חדש