מלחמות ועימותים צבאיים מתוארים תמיד במונחים של צד כחול (כוחותינו) וצד אדום (האויב), אבל מי שבאמת הביא את הפסקת האש השבוע הוא הצד הכתום.
הנשיא הנבחר של ארצות הברית דונלד טראמפ הוא הדמות הדומיננטית מאחורי ההסכם, והוא האיש שיכול להביא לסופה של המלחמה הארוכה ולעצב את עתידנו ואת פני האזור בחודשים הקרובים.
ספק רב אם ראש הממשלה בנימין נתניהו, שבמשך יותר משנה מפמפם לחסידיו את המנטרה החלולה של "ניצחון מוחלט", היה מגיע בעצמו להסכם הפסקת אש בלבנון, אלמלא קיבל מסר ברור מטראמפ שזה מה שמצופה ממנו.
איתרע מזלו של נתניהו ורבים בישראל החלו להאמין שיש דבר כזה כמו "ניצחון מוחלט", והוא נאנס לחתום על הסכם שגם אומן שיווק כמוהו לא יוכל לארוז ולמכור כ"ניצחון", לא כל שכן "מוחלט".
אבל כמו בעבר, בהסכם חברון, בעסקת שליט ובמזוודות הכסף שהעביר לחמאס, הוכיח נתניהו שהאידיאולוגיה שלו יכולה להיות גמישה כמו מתעמלת אומנותית בת עשרה.
נבון בהרבה משר הביטחון שלו, נתניהו נזהר אומנם שלא להעלות על דל שפתיו את המילה "ניצחון" בהציגו את ההסכם לאומה, אבל שופרותיו התעלו מעליו והפגינו אלסטיות וירטואוזית כששיווקו את ההסכם כעוד רגע של התגלות אלוהית (של האל שלהם).
בדבר אחד צדקו השופרות: הסכם הפסקת האש, שעומד בסתירה לכל מה שהטיפו לו בשנה האחרונה, הוא הישג משמעותי לישראל, שונה מכל ההסכמות הקודמות מול לבנון, והוא מהווה תמורה ראויה להישגים הנכבדים שהביא צה"ל בשדה הקרב.
ישראל חתמה על הסכם מול מדינת לבנון, שבו לבנון מוותרת על ריבונותה ומסכימה דה־פקטו לפעילות צבאית ישראלית בשטחה, אם יופר ההסכם. זה כשלעצמו הישג נכבד.
רבות כבר נאמר על כך שהפסקת האש תיבחן לא בניסוחים שלה, אלא בנחישות הישראלית לאכוף אותה, גם במחיר כניסה מחודשת ללחימה. ההסכם אומנם מותיר את חיזבאללה ככוח צבאי לא מבוטל בלבנון, אבל גם לחיזבאללה, החבול קשות והחלש מאי־פעם, יהיה קשה לשווק את ההסכם הזה כניצחון.
יש לנו איתות מעזה
מעבר להבלי ה"ניצחון המוחלט", ישראל מעולם לא התיימרה ולא שמה לעצמה למטרה להשמיד את כוחו הצבאי של חיזבאללה או לכבוש רצועת חיץ בתוך לבנון. הישארות על אדמת לבנון הייתה רק מבטיחה שיישובי הצפון יישארו תחת אש עוד שנים.
התנאים שהשיג צה"ל הסירו מעל יישובי הצפון את איום הפלישה ויצרו הזדמנות להרחיק מהם את איום האש של חיזבאללה. אם תקפיד ישראל לאכוף אותו בקפדנות ובכוח, הצפון יוכל לחזור לשגשג כבר בשנה הבאה.
יש פה גם הזדמנות לשינוי משמעותי במעמדו של חיזבאללה ביחסי הכוחות הפנימיים בלבנון. במשך חודשים מכשירים הבריטים כוחות מצבא לבנון לאכוף את ההסכם, הן לאורך מעברי הגבול עם סוריה והן בדרום לבנון. חיזבאללה, שכ-10,000 מאנשיו נהרגו או נפצעו, הוא כבר לא הכוח החזק ביותר במדינה.
סביר להניח שאיראן תנסה כבר בימים הקרובים להתחיל להזרים כסף לשיקום חיזבאללה. אם תצליח ישראל לדרבן את מדינות המערב והמפרץ לחזק את הכוחות האחרים בלבנון, את צבא לבנון ואת הנוצרים, בחבילת סיוע שתאזן את הכסף האיראני, הם יוכלו להיות הכוחות המשפיעים במדינה.
ויש עוד נקודה לזכותו של הצד הנשיא הנבחר: טראמפ, שיודע שההסכם הושג רק בזכות ברכתו, לא ניסה לקטוף את התהילה ונתן לנשיא היוצא ג'ו ביידן ליהנות מכל הקרדיט. זה אקט שמשקף בגרות מצידו, והבגרות הזאת יכולה לפתוח הזדמנויות נוספות, עוד בטרם ייכנס לבית הלבן.
רצועת עזה, שמהשבוע חזרה להיות זירת הלחימה העיקרית שלנו, מאותתת שגם שם יש הזדמנות. הקולות שעלו מחמאס, לאחר ההכרזה על הפסקת אש בלבנון, על נכונותו לדון בהפסקת אש גם בעזה, מסמנים שגם חמאס במצוקה: צה"ל משלים את פירוק המאחז שניסו להקים בג'באליה, צפון הרצועה התרוקן כליל מתושביו, וגם צמרת חמאס חוששת לקראת כניסתו של טראמפ לתפקיד.
הנשיא ביידן הכריז כי הוא מנסה לקדם מתווה להפסקת אש בעזה ולהצלת החטופים בעזרת מצרים, טורקיה וקטאר. מתווה כזה יוכל להתממש רק אם יזכה לברכת טראמפ. לנתניהו, שחרד מסיום הלחימה בעזה והדרישות לחקירה שיבואו אחריו, יהיה קשה יותר לבלוע הפסקת אש בעזה.
מה שיוכל להמתיק לו את הגלולה המרה יהיה מתווה שיכלול גם חבילת סיוע אמריקאית של חימושים, שאותה העלה נתניהו שוב על ראש שמחתו. אבל גם כאן הכל יהיה תלוי במנוד הראש של הבוס החדש שלו, טראמפ.
עסקאות, לא מלחמות
גם איראן מגלה סימני עצבנות לקראת כניסת הצד הכתום לתפקיד. השבוע המשיכה לאיים על ישראל, אבל היא נראית, נכון לרגע זה, כמי שבחרה להמתין עם התגובה המובטחת על המתקפה הישראלית.
איראן איבדה שתי זרועות משמעותיות שלה מול ישראל – חיזבאללה וחמאס - אבל בצה"ל ממשיכים להתייחס לשתי הזרועות האחרות שלה – עיראק ותימן - כאל זירות פעילות. המיליציות בעיראק נתונות לשליטה מלאה של טהרן, שיכולה לגרום להן לחדול מפעילות בכל עת. הן כבר רמזו השבוע שהן שוקלות להצטרף להפסקת האש. תימן היא שחקן סורר, שלא מקבל שום מרות ושליטה.
האיראנים יודעים שהם סומנו כבר כשותפים מלאים בציר האנטי-אמריקאי. רוסיה נלחמת באוקראינה לצד הצפון קוריאנים, כשאיראן היא ספקית הנשק. בתוך הציר המשולש הזה – איראן היא החוליה החלשה. טראמפ עשוי לבחור אותה כמי שיש למקד עליה את הלחץ.
הביביסטים המשיחיים מאמינים שטראמפ יחבור לישראל בטיפול בגרעין האיראני. זה תרחיש שעומד בסתירה לאופיו של הנשיא הנבחר, אדם שדוגל בעסקאות ולא במלחמות.
אבל טראמפ יודע לזהות חולשה, ואיראן נמצאת בנקודת השפל הנמוכה שלה זה שנים. אם יטיל עליה סנקציות משתקות, מגובות באיום צבאי אמין, הוא יוכל לכפות על איראן משטר פיקוח חדש, קשוח וקפדני מכל קודמיו, שירחיק את האייתוללות מגרעין למשך שנות כהונתו.
בשורה התחתונה: אחרי שנה של מלחמה איומה והישגים מופלאים של צה"ל, ישראל ניצבת בפני כר של הזדמנויות לבצר מחדש את מעמדה באזור. בעוד פחות מחודשיים ייכנס לבית הלבן נשיא שהוא ידיד אמת, שרוצה את טובתה של ישראל עוד לפני שהוא רואה את טובתו של נתניהו. אחרי שנה שכולה שחור, הכתום אולי יצליח להיות השחור החדש.
הכותב הוא הפרשן הצבאי של חדשות 13
[email protected]