כמו ה"בלדה לחובש"
רס"ל יונה בריף נקבר ביום רביעי. בן 23, חובש קרבי בדובדבן, שנלחם על חייו 417 ימים וכמעט ניצח את המוות, כנגד כל הסיכויים. הוא נכנע למחרת הפסקת האש בלבנון. הוא השאיר אחריו אינסוף לבבות שבורים ואנשים שבהם נגע בדרכו המיוחדת. בחייו, במלחמה על חייו ובמותו, יונה בריף ניפץ את כל החסמים ושבר את כל השיאים והגבהים. "סופרמן?", כתב אחד מחבריו בהספד מצמרר, "היה צמר גפן לידו. כל המדינה צריכה לדעת מי היה יונה, את מי איבדנו היום".
ביומיים האחרונים דיברתי עם חבריו, רופאיו, אנשים שליוו אותו ואת המאבק שלו. סיפרו לי על ההיאחזות המדהימה בחיים. על התקווה והאופטימיות. על הגבורה והנחישות. על המסירות וההתגייסות. ההתנפלות על כל שביב, בדל או סימן של סיכוי, על כל קרן אור מהוססת. ההגדרה "גיבור" מתגמדת ומצטנפת מבוישת אל מול הצעיר הזה. העוצמות שלו הן הסיפור שלנו.
חצי שנה לפני 7 באוקטובר, בפעילות מבצעית בטול־כרם, הוא נפצע באורח בינוני ממטען חבלה שהושלך לעבר הלוחמים. עבר הליך שיקום ארוך. בסופו, היה יכול לעבור לתפקיד עורפי ולסיים את השירות בנחת. לא, לא יונה בריף. הוא התעקש וחזר ליחידה. שבת, 7 באוקטובר, הייתה השבת הראשונה שאותה סגר בבסיס ככונן מבצעי, אחרי הפציעה. יחד עם חבריו קפץ בבוקר ישר לכפר עזה. צוות של דובדבן הגיע לשם בערך באותו זמן עם צוות של סיירת מטכ"ל. כ־20 לוחמים שלא ידעו, עדיין, לאן הם נכנסים.
דובדבן ומטכ"ל חילקו בעצם את הקיבוץ ביניהם. כל צוות "לקח" חצי קיבוץ, בלי לדעת שמאות מחבלים אורבים להם בפנים. בתוך זמן קצר הם הבינו. היה ברור להם שהסיכוי לצאת משם בחיים נמוך מאוד. זה היה קרב גבורה שנמשך שעות. שני חבריו הטובים של יונה, המפל"ג בן ברונשטיין והלוחם אמיר פישר, נפצעו באורח קשה. אמיר צעק לעזרה. יונה הגיע והחל לטפל בו. הוא משך את אמיר ואת בן לעבר מחסה, תחת אש תופת. הוא הבין שהסיכוי להצילם קלוש, אבל לא ויתר. ואז הוא נפגע. הוא חטף 13 כדורים ונפל על חברו הטוב, אמיר. אם זה מזכיר לכם את "בלדה לחובש", אתם צודקים.
אל תגידו לא ידענו - הטבה מיוחדת למי שרוצה ללמוד אנגלית. לחצו כאן לשיעור ניסיון מתנה וללא התחייבות>>
יונה בריף נפגע בכל הגוף. כדור בראש, כדור בגב, כדורים בשתי הרגליים, בידיים, בכל מקום אפשרי. הוא המשיך להילחם והמשיך לטפל בחבריו. הוא שם לעצמו לפחות שני חוסמי עורקים. הוא חולץ יחד עם האחרים רק אחרי שעות. הובהל לברזילי ומשם לשיבא. לרופאים לקח מעט מאוד זמן להבין שזה פצוע שלא ישרוד. רופא שנתקל בפצוע כזה בשדה הקרב כשהפצועים מוטלים סביב, לא יטפל בו. מקרה אבוד. אי אפשר לשרוד פציעות כאלה. אבל ביונה בריף טיפלו. ועוד איך טיפלו. בחיים לא טיפלו ככה באף אחד. והוא שרד. 417 ימים ולילות הוא שרד וכמעט ניצח את המוות.
"הוא היה אמור למות תוך ימים", אומר ד"ר יורם קליין, מנהל הטראומה בשיבא, שניתח אותו באותו יום, "אבל הוא לא מת. הוא נלחם. אני בחיים לא ראיתי הרקולס כזה. הוא הפך למשפחה של כולנו. הוא היה כאן שנה וחודשיים. בהתחלה, אף אחד לא האמין שיש סיכוי. אבל המאבק שלו החדיר את התקווה גם בלבבות שלנו. הוא קיבל איזה 200 מנות דם. לפחות 20 ניתוחים. אין מומחה בעולם שלא הבאנו לכאן, שינסה לעזור להציל את הבחור הזה. קטענו את שתי רגליו. אחת מהקטיעות שלו הייתה הכי גבוהה שראיתי, כולל חלק מהאגן. בניתוח השתתף מומחה הקטיעות הכי מפורסם של צבא ארה"ב שהוטס לכאן במיוחד. הבאנו מומחי כבד מכל העולם, ייבאנו תרופות מיוחדות למלחמה בזיהומים פטרייתיים. תשמע, הבחור הזה לא ויתר וזה סחף את כולנו. לעיתים היה נדמה שהוא בן אל, שהוא לא בן תמותה. אף אחד לא היה שורד פציעה כזו אפילו שבועיים. והוא חי שנה וחודשיים. חלק מהזמן היה בהכרה, דיבר, עשה תרגילי כושר במיטה, אפילו שר, בלחש, עם זמרים שבאו למיטתו. אבל בסוף גם לסופרמן יש תקרת זכוכית".
מנהל שיבא, יצחק קרייס, היה מגיע בקביעות לחדר מספר 11, יושב ליד המיטה של יונה ובוכה. קרייס אמר למישהו ש"יש רפואה, ויש רפואה של יונה בריף. מה שהבחור הזה עשה כאן, פשוט לא ייאמן". קרייס היה אחד המספידים בלוויה שהתקיימה בהר הרצל. ח"כ חילי טרופר הגיע פעם אחת לביקור, ונשבה. הוא התאהב בצעיר שבור הגוף, ששכב מחובר לאינסוף מכשירים, מוניטורים, צינורות ואמצעים, והגיע כל שבוע, כל יום חמישי. נפתלי בנט בא, ונשאר. סביב המיטה של יונה בריף התפתחה קהילה שהלכה וגדלה. אנשים הגיעו ספקנים והפכו לגדולי המאמינים.
אין בספרות המקצועית דוגמה דומה למישהו במצב הזה ששרד 417 ימים בטיפול נמרץ. סביב רס"ל יונה בריף הוקמה מחלקה נפרדת לרפואה שבה נשברו כל החוקים והכללים שידועים לרפואה. הכבד שלו לא תפקד, הכליות לא עבדו, הגוף היה שבור לגמרי, ניתוח רדף ניתוח, קליע אחר קליע נשלפו מגופו, והוא המשיך לחיות. צהוב כולו, מרוסק ומיוסר, אבל חי. לאורך כל התקופה הזו הוא היה צלול כבדולח. חלק מהזמן מורדם ומונשם, חלק בהכרה מלאה. כשהיה בהכרה, דיבר. שר. עודד והתעודד. לא איבד תקווה לרגע.
הוא לקה באינספור זיהומים. לפחות עשר פעמים דלקת ריאות. בכל מקרה כזה הוא הורדם והונשם והסיכוי שלו לחזור היה קטן. אבל הוא חזר. בכל פעם מחדש. למרות הגוף השבור, הפגיעות המערכתיות, הטראומה הגופנית הכללית, גם המומחים הספקנים ביותר החלו להאמין שזה אפשרי. שהגיבור הזה יוכל לשרוד.
מספר חילי טרופר: "באתי אליו כל שבוע. רוב הזמן הוא היה בהכרה. דיברנו, צחקנו, הוא היה מבקש שאביא אומנים שאהב. הוא מאוד אהב מוזיקה. וכולם באו". מי לא היה ליד מיטתו: דודו טסה, ברי סחרוף, אביתר בנאי, עומר אדם, בניה ברבי, עידן רייכל ועוד. יהורם גאון ישב ליד המיטה של יונה ושר לו את 'בלדה לחובש'. הרי השיר הזה הוא בדיוק סיפור הפציעה של יונה. והוא ביקש שיבואו גם סטנדאפיסטים, שבאו בהמוניהם. חנוך דאום, אדיר מילר, קטורזה, גיא הוכמן ועוד רבים. הצחיקו ובכו. ליאור סושרד הגיע. דויד ברוזה נחת מחו"ל ובא ישר מהשדה. ברוזה היה האחרון שניגן ושר אצל יונה. ביום שישי שעבר הגיע אביתר בנאי, אבל יונה היה כבר מורדם ומונשם. קבעו שיבוא בשישי שאחרי. במקום זה, בנאי בא ושר בלוויה.
הוריו של יונה, דיוויד והייזל, עלו מארה"ב מטעמי ציונות. משפחה דתית־ליברלית. יונה היה הצעיר בששת ילדיהם. הצבר היחיד שנולד לאחר העלייה ארצה, בירושלים. רייצ'ל, האם, אמרה בלוויה שהבוקר למחרת מות בנה, היה הבוקר הראשון שבו ישנה במיטתה מאז 7 באוקטובר.
"הלכתי למטבח והייתי צריכה לנסות לזכור איך מפעילים את מכונת הקפה". המשפחה היפהפייה הזו הקימה לה בית בחדר מספר 11 בטיפול הנמרץ בשיבא וניהלה משם את המאבק על חייו של יונה. שם הם עקבו בעיניים דומעות אחר המדדים, מתעודדים מכל שיפור קל, מרעידים לנוכח כל החמרה. שם הם קיוו, יחד עם כה רבים אחרים, שהוא יעשה את הלא ייאמן ויחיה.
מותו ריסק גם את הצוות. פרופ' קרייס, פרופ' ערן סגל מהטיפול הנמרץ, ד"ר יעל חביב מנהלת טיפול נמרץ נשימתי, עוד רופאים ואחיות, כל מי שהיה שם ונשבה בקסמו של הלוחם הגיבור. "הם היו מרוסקים", אמר לי מישהו בשיבא, "הוא סחף אותם, הם הפכו למשפחה שלו, הוא היה משימת חייהם. בשלב מסוים למרות הנתונים כולם התחילו להאמין שזה אפשרי".
ביום העצמאות האחרון הגיע פרופ' סגל מהבית יחד עם הצוות, למבצע מיוחד. "על האש" ליונה בריף, באגם של שיבא. יחד עם המשפחה וחברים הצליחו להוציא אותו, עם המיטה וכל המכשירים וליווי רפואי מוקפד, לפיקניק עצמאות, ל"על האש" כמיטב המסורת, כדי שיונה ינשום קצת אוויר בחוץ. המאבק שלו הפך, בעיני כל המשתתפים, למאבק של המדינה.
אלון קמינר הוא פצוע שאולי אתם מכירים. מילואימניק בן 26, סגן מפקד "סנפיר" שנפצע באורח קשה במלחמה. איבד רגל, שתי ידיים ועין, פניו ספגו פגיעה קשה. קם מתוך הפציעה הזו וחזר לחיות. לאחרונה יזם קמפיין אופנה של רנואר שבו חלק מהדוגמנים היו הוא עצמו ופצועי צה"ל נוספים. גם קמינר ליווה את מאבקו לחיים של יונה בריף.
עם היוודע דבר מותו, שלח קמינר לפרופ' סגל את ההודעה הזו: "היי ערן, מצטער על השעה. חשבתי על יונה היום ואז ישר חשבתי עליך ועל הצוות, וכמה לא פשוט הייתה בטח הסיטואציה. אני יודע כמה הייתם קרובים אליו ואתה, וכמה רציתם שהוא ינצח. אני בטוח ששמעתם כבר ויודעים שאי אפשר להציל את כולם אבל זה עדיין כואב אני בטוח, עם מסירות נפש כמו שלכם איך אפשר שלא. אני רוצה בשם כל אלה שכן הצלחתם להציל להגיד תודה. תודה שלא ויתרתם עלינו, תודה שעבדתם ימים כלילות כדי שיהיה לנו את הסיכוי הכי טוב לנצח את הקרב. תודה על ההקרבה שלכם ועל כך שאני יודע שגם עם כל העצב הגדול עבורכם, אתם כרגע שם, מטפלים באדם הבא במסירות אין קץ. אני מקווה שלכולכם היה מי שיחבק אתכם היום, כי מילים הן מוגבלות לעיתים, ורוצה לשלוח חיבוק ענק ממני. בבקשה אם תוכל להעביר את זה הלאה לצוות ולכל מי שצריך אני אשמח שזה יהדהד אליהם".
"זה לא סיפור של מוות", מסכם חילי טרופר, "זה סיפור של להיאחז בחיים. לא לוותר. יונה היה גיבור בטול־כרם, גיבור בכפר עזה, גיבור 417 ימים. כל יום בו חי, ולא מת, היה יום של ניצחון".
מטרת־העל
אז מה ההבדל בין המערכה בלבנון מול חיזבאללה, שהסתיימה לכאורה השבוע, לבין המלחמה בעזה מול חמאס, שנמשכת? הרי זה היה אמור להיות הפוך. ההישג בעזה מובהק יותר. היריב חלש יותר. חמאס רוסק לבלי הכר ולא מתפקד כרגע כגוף צבאי, בעוד חיזבאללה ספג מכה קשה אבל חי, קיים, בועט ומשגר. האיום הנשקף לישראל מחיזבאללה גבוה לאין שיעור מהאיום שנשקף כרגע מחמאס.
אז למה מיהרנו להפסקת אש בלבנון ואנחנו גוררים רגליים ומאריכים את המערכה בעזה? אם יש עוד מי שלא הבין, זה פשוט: הפסקת אש בעזה תפיל לנתניהו את הקואליציה. הפסקת אש בלבנון, לא תפיל לנתניהו את הקואליציה. 101 החטופות והחטופים בעזה מעניינים אותו ואת האגף הימני שלו כקליפת השום. זה יהיה נחמד מאוד אם נצליח להחזיר אותם, אבל לא על חשבון יציבות הקואליציה.
זה נשמע מפלצתי? זה אכן מפלצתי. איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ' רוצים לחדש את ההתיישבות היהודית בעזה. זוהי מטרת־העל שלהם. מטרת־העל של נתניהו היא לשמר את ההתיישבות של שני אלה בקואליציה. ולכן יש כאן עסקת חבילה ברורה. המחיר הוא חיי אחיותינו ואחינו הנמקים בשבי חמאס.
בכל עידן או פורמט אחר נתניהו היה שולח את בן גביר, סמוטריץ' וההתנחלויות בעזה לכל הרוחות. בעידן הזה, שבו הוא תלוי בהם למחייתו הפוליטית, הוא זורם. אין שום דרך להסביר שהוא מוכן להפסיק את המלחמה בלבנון, ולהבטיח שנחזור להילחם אם הפסקת האש תופר או שחיזבאללה יחזור להתעצם, אבל לא מוכן לעשות את זה בסיכון נמוך בהרבה בעזה.
הרי הלגיטימציה שלנו בעזה גבוהה פי כמה מהלגיטימציה בלבנון. בעזה אין מדינה ריבונית. אין מעורבות עמוקה של מעצמות אירופיות. עזה כבר הרוסה. לחזור להילחם שם קל בהרבה מאשר בלבנון. זה ברור כשמש בצהרי אוגוסט. זה עומד מולנו במלוא כיעורו ואכזריותו: איבדנו צלם אנוש. הקואליציה הזו לא מוסרית, לא ערכית, לא הגיונית, לא אחראית ולא יהודית. חלק מהם חובשים כיפות ומתהדרים בציציות, אבל בינם לבין היהדות המקורית של הצלת חיים, של פיקוח נפש, של קדושת החיים, אין דבר ומחציתו. עכשיו, כשכבר ברור שהמשימה בעזה הושלמה, הם עדיין גוררים רגליים ומתעלמים מהעובדה שהחטופים ממשיכים למות במנהרות. אין לזה כפרה ולא תהיה לזה מחילה לעולם. הדם הזה יהיה מרוח לנצח על ידיהם של כל אלה ששפכו אותו. ואם החרדים, שמשמשים משגיחי הכשרות של התועבה הזו, חושבים שיוכלו להינקות, הם טועים.
שלב הסיכומים
עכשיו, שלושה ימים אחרי הפסקת האש בלבנון, אפשר כבר להתחיל לסכם. מאז 7 באוקטובר נלחם צה"ל בשתי חזיתות עיקריות: צפונית ודרומית. בשתי החזיתות הללו היו לאויבים שלנו תוכניות מפורטות לתקיפת ישראל. "התוכנית לכיבוש הגליל" של נסראללה וכוח רדואן בצפון. "מבול אל־אקצא" או "חומות יריחו" של מוחמד דף ויחיא סנוואר בדרום.
שתי התוכניות הללו היו ידועות לנו, על בוריין. 8200 הצליחה להביא את "מבול אל־אקצא" במלואה. לא פעם אחת, מספר רב של פעמים. החל מ־2018, כשהתוכנית גובשה לראשונה, ובכל גלגוליה עד 2023. גם בצפון, התוכנית לכיבוש הגליל הייתה ידועה למודיעין הישראלי על כל פרטיה.
בשתי החזיתות, הדרומית והצפונית, היו מנהרות. של עזה נחסמו עם המכשול התת־ קרקעי. של נסראללה התגלו ונאטמו במבצע מגן צפוני. איום התת־קרקע, אם כן, לא היה דומיננטי. אז מה קרה כאן בעצם?
דבר פשוט: אם לאיום של חיזבאללה התייחסנו בכובד ראש, עשינו שיעורי בית, עקבנו בשבע עיניים, עבדנו לאורך 17 שנה (מאז לבנון השנייה) על תוכניות, על מזימות, על מלכודות, על מודיעין, על מטרות ועל כל היתר, הרי שבעזה לא התייחסנו ברצינות. התנשאנו על חמאס, זלזלנו בעזתים, לא ספרנו אותם.
היינו בטוחים שגידרנו את הרצועה מכל עבריה, שחסמנו את המנהרות ושאנחנו שולטים ללא מצרים בשמיים ובים. מה שנשאר זה לזרוק את המפתחות של הכלוב העזתי לים, וללכת לישון. עשינו את זה אף על פי שידענו והכרנו את התוכנית שלהם לכבוש את הנגב. לא האמנו שהם מסוגלים, לא ראינו את הכתובת על הקיר.
נותר רק לדמיין מה הייתה התוצאה של 7 באוקטובר אם לא הייתה קונספציה, אם נתניהו לא היה הופך את חמאס לשותף אסטרטגי, אם לא היינו מזלזלים כל כך באויב הזה. שילמנו ביוקר רב את מחיר ההיבריס והעיוורון. טבח 7 באוקטובר וכיבוש מערב הנגב על ידי ארגון טרור לא גדול למשך יומיים, היו רק התשלום הראשון על חטאינו.
החלק האופטימי של הטראומה הוא העובדה שצה"ל התעשת. הביצועים של צה"ל בצפון קרובים מאוד לציון "מושלם". אלוף אורי גורדין עשה שיעורי בית. יחד עם האיכות העצומה של חיל האוויר, מבצעים המיוחסים לישראל (הביפרים ומכשירי הקשר), המעוף של אגף המבצעים וכמובן הלוחמים ומפקדיהם, הישגי צה"ל במלחמה מגמדים את כל ההערכות המוקדמות. הניצחון על חיזבאללה לא הושלם, כדי שזה יקרה צריך לכבוש את לבנון ואין שום סיבה לעשות את זה, אבל מדובר בנוקאאוט.
דווקא בדרום, האירוע מפעים אף יותר. צה"ל קם שם מתוך אפרו. היקף הכישלון של 7 באוקטובר היה עצום כל כך, עד כי קשה היה לדמיין את פיקוד דרום מתעשת ויוצא למלחמת השמד שהכריז על חמאס בנחישות כזו. זה נמשך כבר 14 חודש, אבל נדמה לי שכל הטבלה שהתנוססה בלשכתו של אלוף ירון פינקלמן כבר חוסלה. צבא היבשה הוספד מוקדם מדי. הרוח של לוחמי הסדיר והמילואים והעוצמה הטכנולוגית, האווירית והמודיעינית של צה"ל חזרו לעצמם וסיפקו את הסחורה. מה שמעצים עוד יותר את ממדי הכישלון שממנו הכל התחיל.
עותק באנגלית
בניגוד להישג הצבאי, ההסכם המדיני מול חיזבאללה ולבנון הוא בעיקר החמצה. יש בו חורים לא מעטים ו"מנגנון הפיקוח" על אכיפתו לא שווה את הנייר שעליו הודפס. אגב, הוא הודפס באנגלית. בישיבת הקבינט המכרעת שבה אישרו השרים את ההסכם (רק בן גביר התנגד), הם לא זכו לראות העתק בעברית. רק באנגלית. תחשבו על זה: השרים הרלוונטיים ביותר להסכם הזה הם סמוטריץ' ובן גביר. האנגלית שלהם מזכירה מאוד את הטורקית שלי. גם ישראל כ"ץ אינו שייקספיר, אבל הוא אמור להצביע "בעד" בכל מקרה.
הכי משעשע היה לשמוע את שופרות נתניהו מנסים להגן על ההסכם, שלו היה מובא על ידי ראש ממשלה כלשהו שאינו נתניהו, הם היו מכלים בו את זעמם. זוכרים שמתחו על ראש הממשלה דאז יאיר לפיד ביקורת על שלא הביא את הסכם המים הכלכליים עם לבנון לאישור הכנסת? הסכם על מים כלכליים. לא על ריבונות, לא על ביטחון, לא בתוך מלחמה שנמשכת כבר 14 חודש. את ההסכם הזה הם רצו שהוא יביא לכנסת. לפיד הביא אותו לקבינט, ואחר כך לממשלה, ואחר כך לשני דיונים בוועדת החוץ והביטחון.
נתניהו הביא את ההסכם השבוע רק לקבינט. לא הביא אותו לממשלה ובטח לא לכנסת או לוועדת חוץ וביטחון. זאת, אף שבסעיף 13 של ההסכם יש קריאה של ישראל ולבנון לארה"ב ולשותפותיה באו"ם לסייע במו"מ עקיף בין ישראל ללבנון כדי לפתור את נקודות המחלוקת שנותרו ביניהן, לאורך הקו הכחול, בהתאם להחלטת מועצת הביטחון 1701.
זה סעיף מדהים. כזכור, יש 13 נקודות מחלוקת על קו הגבול בינינו לבין לבנון. רובן נקודות שבהן הלבנונים דורשים תיקונים לטובתם. בסעיף 13 מסכימה ישראל, לראשונה, לפתוח במו"מ על המחלוקות הללו.
דרישה דומה הונחה בפניו של לפיד לפני החתימה על הסכם המים הכלכליים. לפיד דחה אותה על הסף. הוא ידע שאם יתחייב למו"מ, זה יכול להיגמר רע. מה יקרה אם לא תושג הסכמה? אם תהיה דרישה ללכת לבוררות? מה יקרה אם האמריקאים יגידו פתאום שרגע, בנושא של רג'ר, הם צודקים. או בקטע ההוא של חוות שבעא, הם צודקים. למה לפתוח את זה?
הלבנונים התעקשו על סעיף כזה גם מול לפיד, אבל לפיד הודיע לאמריקאים שמבחינתו זה קאזוס־בלי. הלבנונים ויתרו. עכשיו זה חזר לשולחן ונכנס להסכם. העיקר שנתניהו ממשיך להתפאר שהוא יודע לנהל מו"מ. מתברר שהמו"מ שניהל על ההסכם עם לבנון מזכיר מאוד את המו"מ הקואליציוני שניהל עם בן גביר וסמוטריץ'.
אבל זה לא הכל. בפתיח של ההסכם ובסעיף 5 בו, יש התייחסות להחלטה 1701 של מועצת הביטחון ולצורך ליישם אותה. במהלך המו"מ ישראל דרשה שההתייחסות תהיה להחלטה 1559, הטובה בהרבה מבחינתנו. היא כוללת גם את סיום הנוכחות הסורית בלבנון ואת פירוק חיזבאללה. הצד הלבנוני סירב. ישראל התקפלה.
הלאה. בסעיף 7ב' של ההסכם נכתב כי יש לפרק את כל הבסיסים והמתקנים לייצור נשק או תחמושת של חיזבאללה מדרום לליטני. ומה עם מצפון לליטני? לא ברור. ולסיום: מכתב הצד המפורסם בין ישראל לארה"ב שבו נאמר שיש לישראל זכות לפעול נגד חיזבאללה אם יהיו הפרות של ההסכם. למכתב הצד הזה יש גם משמעות שלילית. הוא בעצם מייצר מחדש את העיקרון של "אין הפתעות" (no surprises) בין ארה"ב לישראל. פירוש הדבר שישראל צריכה להודיע לארה"ב לפני שהיא תוקפת בלבנון.
כל זה, בעניין ההסכם. לכולם ברור שמה שיקבע את גורלו, ואת עתידנו, הוא היישום בשטח. בצה"ל משוכנעים שחיזבאללה יפר את ההסכם. לאף אחד אין אשליות בתחום הזה. השאלה הקריטית היא, איך ישראל תגיב. רק תגובה כוחנית עזה, אולי אפילו חסרת פרופורציה, פעם או פעמיים, תסמן את הכיוון הנכון. "חיזבאללה וכל שאר השחקנים באזור צריכים להבין מהרגע הראשון שההפקרות נגמרה, מה שהם ראו מישראל במלחמה, הם יראו גם בהפסקת האש. אם נדע לגדוע בזמן אמת ובעוצמה הראויה את ההפרות הראשונות, יכול להיות שזה יחזיק מעמד", אמר לי השבוע גורם צבאי בכיר.
טראומת האג
למהירות שבה נכנס נתניהו להסדר הזה עם לבנון יש עוד הסבר: צווי המעצר התלויים נגדו ונגד יואב גלנט בבית הדין הבינלאומי בהאג. מי שמכיר את נתניהו ובאי ביתו יודע עד כמה האירוע הזה טראומטי, אסטרטגי ומדאיג מבחינתו. לא רק חופש התנועה בעולם, אלא גם חופש העיסוק, ההרצאה, האפשרות לעשות כסף בדירקטוריונים וכדומה.
אי אפשר להתעלם מהתחושה שהירידה הצרפתית מעץ צווי המעצר, שקרתה במקביל לנכונות הישראלית לצירופה של צרפת למנגנון הפיקוח על ההסכם, הן חלק מדיל ישראלי־צרפתי. חסינות תמורת הפקרות. אם צרפת חוזרת בה, מודיעה שלא תבצע את צווי המעצר וקוראת לביטולם, זהו צעד חשוב, אולי אפילו דרמטי, בדרך לביטולם.
מכיוון שארה"ב, רוסיה וסין אינן חתומות על האמנה של בית הדין הבינלאומי, צרפת היא שחקן ראשי. כן, ישראל צריכה לפעול לביטול צווי המעצר נגד מנהיגיה. השאלה היא, אם ישראל צריכה לוותר לשם כך על אינטרסים חיוניים הקשורים לביטחונה, כפי שמשתקפים בהסכם הפסקת האש. התשובה לשאלה הזו חיובית, רק אם מנהיגיה של ישראל חשובים מביטחונה. וזה, לצערי, המצב.
הנחת סלב
השבוע קיבל בנימין נתניהו הארכה אחרונה למועד עדותו במשפטו הפלילי. אם לא תפרוץ מלחמת עולם (אל תפסלו את האפשרות הזו על הסף) העדות תחל ביום שלישי, 10 בדצמבר. לקראתה, אפשר לסכם את מה שהיה עד עכשיו: התיקים לא קרסו. העדים לא התפוגגו. נתניהו, בניגוד למה שמכונת הרעל שלו ניסתה לקדם, לא הגיש לבית המשפט שום בקשה ממשפחת ה"הגנה מן הצדק".
בקשות כאלה מבקש נאשם שמרגיש, אחרי שהתביעה מסיימת, שהאישומים נגדו התמוטטו, או שנבראו בחטא. הבקשות היחידות שנתניהו כן הגיש, הן בקשות חוזרות ונשנות לדחייה. לאנשים רגילים זה יישמע הגיוני. לאנשים שניזונו ממכונת הרעל, שהספידה את תיקי נתניהו כמה אלפי פעמים, זה יישמע מוזר.
הרי התיקים קרסו, העדים התהפכו, הראיות התאדו והתביעה התפרקה. לא? אז הנה, הגענו לסוף "פרשת התביעה", וזה הזמן שבו נתניהו יכול להגיש "הגנה מן הצדק" או ביטול כתב האישום במסגרת "אין להשיב לאשמה", כלומר זיכוי. החוק בישראל מאפשר, על התפר בין התביעה להגנה, להגיש מגוון בקשות מהסוג הזה. הוא נועד בדיוק למקרים שבהם, אחרי שהתביעה מסיימת, מתברר שאין לה קייס. וזה בדיוק מה ששופרות נתניהו טוענים שקרה.
אבל זה לא קרה. נתניהו לא הגיש אף אחת מהבקשות הללו. לא זו, אף זו: אם התיקים כל כך חלשים והראיות כל כך לא קיימות, למה הוא מעיד? הוא לא חייב להעיד. הרי הראיות קרסו מעצמן. למה לו לעלות לדוכן העדים ולהסתכן בחקירה נגדית?
ובכן, נתניהו לא רק שמתכוון להעיד, הוא גם מבקש בכל פעם שהות נוספת להתכונן לעדות הזו. אז בואו ניתן לו הנחת סלב נוספת: אוקיי, אתה מעיד. אבל התיק קרס, לא? הראיות התבדו. לא יהיה כלום כי אין כלום. השופטים זרקו את התביעה מכל המדרגות. ובכל זאת, אחרי כל זה, בשביל מה אתה צריך כל כך הרבה זמן כדי להתכונן? להתכונן למערכה שהוכרעה מזמן צריך שמונה חודשים?
מי שראה את הסרט "תיקי נתניהו" בדרך פיראטית כלשהי, יודע שבחקירותיו במשטרה נתניהו בעיקר לא זכר. כלום ושום דבר. הבעיה היא שמעל הדוכן זה יישמע רע מאוד. אז נתניהו צריך לרענן את זיכרונו. הוא מתכוון להעיד כי הוא יודע שהתיקים לא קרסו והוא יודע שיש סיכוי שיורשע. הוא לא מבקש אף בקשה ממה שפורט כאן, כי הוא יודע שאם הבקשה תידחה, כל מפעל ההזיות של תומכיו ואולפניהם המיוחדים יקרוס לו על הראש בן לילה.
כל האמור כאן לא מבטיח הרשעה, או זיכוי. את פסק הדין יקבעו השופטים, והם בלבד. אני יכול להמר רק על התגובות של שופרות נתניהו: אם יהיה זיכוי, הצהלולים יישמעו בכל רחבי המזרח התיכון ולשופטים יוצע מקום קבוע בפאנל של "הפטריוטים". אם תהיה הרשעה, אז הפוך: השופטים ייחשפו כשתולים של הקרן החדשה וגדודי חללי אל־אקצא. הדיפ־סטייט מפיל ראש ממשלה מכהן. והייתה כאן בגידה, כמובן.