רס"ל יונה בריף נקבר ביום רביעי. בן 23, חובש קרבי בדובדבן, שנלחם על חייו 417 ימים וכמעט ניצח את המוות, כנגד כל הסיכויים. הוא נכנע למחרת הפסקת האש בלבנון. הוא השאיר אחריו אינסוף לבבות שבורים ואנשים שבהם נגע בדרכו המיוחדת. בחייו, במלחמה על חייו ובמותו, יונה בריף ניפץ את כל החסמים ושבר את כל השיאים והגבהים. "סופרמן?", כתב אחד מחבריו בהספד מצמרר, "היה צמר גפן לידו. כל המדינה צריכה לדעת מי היה יונה, את מי איבדנו היום".
ביומיים האחרונים דיברתי עם חבריו, רופאיו, אנשים שליוו אותו ואת המאבק שלו. סיפרו לי על ההיאחזות המדהימה בחיים. על התקווה והאופטימיות. על הגבורה והנחישות. על המסירות וההתגייסות. ההתנפלות על כל שביב, בדל או סימן של סיכוי, על כל קרן אור מהוססת. ההגדרה "גיבור" מתגמדת ומצטנפת מבוישת אל מול הצעיר הזה. העוצמות שלו הן הסיפור שלנו.
חצי שנה לפני 7 באוקטובר, בפעילות מבצעית בטול־כרם, הוא נפצע באורח בינוני ממטען חבלה שהושלך לעבר הלוחמים. עבר הליך שיקום ארוך. בסופו, היה יכול לעבור לתפקיד עורפי ולסיים את השירות בנחת. לא, לא יונה בריף. הוא התעקש וחזר ליחידה. שבת, 7 באוקטובר, הייתה השבת הראשונה שאותה סגר בבסיס ככונן מבצעי, אחרי הפציעה. יחד עם חבריו קפץ בבוקר ישר לכפר עזה. צוות של דובדבן הגיע לשם בערך באותו זמן עם צוות של סיירת מטכ"ל. כ־20 לוחמים שלא ידעו, עדיין, לאן הם נכנסים.
דובדבן ומטכ"ל חילקו בעצם את הקיבוץ ביניהם. כל צוות "לקח" חצי קיבוץ, בלי לדעת שמאות מחבלים אורבים להם בפנים. בתוך זמן קצר הם הבינו. היה ברור להם שהסיכוי לצאת משם בחיים נמוך מאוד. זה היה קרב גבורה שנמשך שעות. שני חבריו הטובים של יונה, המפל"ג בן ברונשטיין והלוחם אמיר פישר, נפצעו באורח קשה. אמיר צעק לעזרה. יונה הגיע והחל לטפל בו. הוא משך את אמיר ואת בן לעבר מחסה, תחת אש תופת. הוא הבין שהסיכוי להצילם קלוש, אבל לא ויתר. ואז הוא נפגע. הוא חטף 13 כדורים ונפל על חברו הטוב, אמיר. אם זה מזכיר לכם את "בלדה לחובש", אתם צודקים.
יונה בריף נפגע בכל הגוף. כדור בראש, כדור בגב, כדורים בשתי הרגליים, בידיים, בכל מקום אפשרי. הוא המשיך להילחם והמשיך לטפל בחבריו. הוא שם לעצמו לפחות שני חוסמי עורקים. הוא חולץ יחד עם האחרים רק אחרי שעות. הובהל לברזילי ומשם לשיבא. לרופאים לקח מעט מאוד זמן להבין שזה פצוע שלא ישרוד. רופא שנתקל בפצוע כזה בשדה הקרב כשהפצועים מוטלים סביב, לא יטפל בו. מקרה אבוד. אי אפשר לשרוד פציעות כאלה. אבל ביונה בריף טיפלו. ועוד איך טיפלו. בחיים לא טיפלו ככה באף אחד. והוא שרד. 417 ימים ולילות הוא שרד וכמעט ניצח את המוות.
"הוא היה אמור למות תוך ימים", אומר ד"ר יורם קליין, מנהל הטראומה בשיבא, שניתח אותו באותו יום, "אבל הוא לא מת. הוא נלחם. אני בחיים לא ראיתי הרקולס כזה. הוא הפך למשפחה של כולנו. הוא היה כאן שנה וחודשיים. בהתחלה, אף אחד לא האמין שיש סיכוי. אבל המאבק שלו החדיר את התקווה גם בלבבות שלנו. הוא קיבל איזה 200 מנות דם. לפחות 20 ניתוחים. אין מומחה בעולם שלא הבאנו לכאן, שינסה לעזור להציל את הבחור הזה. קטענו את שתי רגליו. אחת מהקטיעות שלו הייתה הכי גבוהה שראיתי, כולל חלק מהאגן.
"בניתוח השתתף מומחה הקטיעות הכי מפורסם של צבא ארה"ב שהוטס לכאן במיוחד. הבאנו מומחי כבד מכל העולם, ייבאנו תרופות מיוחדות למלחמה בזיהומים פטרייתיים. תשמע, הבחור הזה לא ויתר וזה סחף את כולנו. לעיתים היה נדמה שהוא בן אל, שהוא לא בן תמותה. אף אחד לא היה שורד פציעה כזו אפילו שבועיים. והוא חי שנה וחודשיים. חלק מהזמן היה בהכרה, דיבר, עשה תרגילי כושר במיטה, אפילו שר, בלחש, עם זמרים שבאו למיטתו. אבל בסוף גם לסופרמן יש תקרת זכוכית".
מנהל שיבא, יצחק קרייס, היה מגיע בקביעות לחדר מספר 11, יושב ליד המיטה של יונה ובוכה. קרייס אמר למישהו ש"יש רפואה, ויש רפואה של יונה בריף. מה שהבחור הזה עשה כאן, פשוט לא ייאמן". קרייס היה אחד המספידים בלוויה שהתקיימה בהר הרצל. ח"כ חילי טרופר הגיע פעם אחת לביקור, ונשבה. הוא התאהב בצעיר שבור הגוף, ששכב מחובר לאינסוף מכשירים, מוניטורים, צינורות ואמצעים, והגיע כל שבוע, כל יום חמישי. נפתלי בנט בא, ונשאר. סביב המיטה של יונה בריף התפתחה קהילה שהלכה וגדלה. אנשים הגיעו ספקנים והפכו לגדולי המאמינים.
אין בספרות המקצועית דוגמה דומה למישהו במצב הזה ששרד 417 ימים בטיפול נמרץ. סביב רס"ל יונה בריף הוקמה מחלקה נפרדת לרפואה שבה נשברו כל החוקים והכללים שידועים לרפואה. הכבד שלו לא תפקד, הכליות לא עבדו, הגוף היה שבור לגמרי, ניתוח רדף ניתוח, קליע אחר קליע נשלפו מגופו, והוא המשיך לחיות. צהוב כולו, מרוסק ומיוסר, אבל חי. לאורך כל התקופה הזו הוא היה צלול כבדולח. חלק מהזמן מורדם ומונשם, חלק בהכרה מלאה. כשהיה בהכרה, דיבר. שר. עודד והתעודד. לא איבד תקווה לרגע.
הוא לקה באינספור זיהומים. לפחות עשר פעמים דלקת ריאות. בכל מקרה כזה הוא הורדם והונשם והסיכוי שלו לחזור היה קטן. אבל הוא חזר. בכל פעם מחדש. למרות הגוף השבור, הפגיעות המערכתיות, הטראומה הגופנית הכללית, גם המומחים הספקנים ביותר החלו להאמין שזה אפשרי. שהגיבור הזה יוכל לשרוד.
מספר חילי טרופר: "באתי אליו כל שבוע. רוב הזמן הוא היה בהכרה. דיברנו, צחקנו, הוא היה מבקש שאביא אומנים שאהב. הוא מאוד אהב מוזיקה. וכולם באו". מי לא היה ליד מיטתו: דודו טסה, ברי סחרוף, אביתר בנאי, עומר אדם, בניה ברבי, עידן רייכל ועוד. יהורם גאון ישב ליד המיטה של יונה ושר לו את 'בלדה לחובש'. הרי השיר הזה הוא בדיוק סיפור הפציעה של יונה. והוא ביקש שיבואו גם סטנדאפיסטים, שבאו בהמוניהם. חנוך דאום, אדיר מילר, קטורזה, גיא הוכמן ועוד רבים. הצחיקו ובכו. ליאור סושרד הגיע. דויד ברוזה נחת מחו"ל ובא ישר מהשדה. ברוזה היה האחרון שניגן ושר אצל יונה. ביום שישי שעבר הגיע אביתר בנאי, אבל יונה היה כבר מורדם ומונשם. קבעו שיבוא בשישי שאחרי. במקום זה, בנאי בא ושר בלוויה.
הוריו של יונה, דיוויד והייזל, עלו מארה"ב מטעמי ציונות. משפחה דתית־ליברלית. יונה היה הצעיר בששת ילדיהם. הצבר היחיד שנולד לאחר העלייה ארצה, בירושלים. רייצ'ל, האם, אמרה בלוויה שהבוקר למחרת מות בנה, היה הבוקר הראשון שבו ישנה במיטתה מאז 7 באוקטובר.
"הלכתי למטבח והייתי צריכה לנסות לזכור איך מפעילים את מכונת הקפה". המשפחה היפהפייה הזו הקימה לה בית בחדר מספר 11 בטיפול הנמרץ בשיבא וניהלה משם את המאבק על חייו של יונה. שם הם עקבו בעיניים דומעות אחר המדדים, מתעודדים מכל שיפור קל, מרעידים לנוכח כל החמרה. שם הם קיוו, יחד עם כה רבים אחרים, שהוא יעשה את הלא ייאמן ויחיה.
מותו ריסק גם את הצוות. פרופ' קרייס, פרופ' ערן סגל מהטיפול הנמרץ, ד"ר יעל חביב מנהלת טיפול נמרץ נשימתי, עוד רופאים ואחיות, כל מי שהיה שם ונשבה בקסמו של הלוחם הגיבור. "הם היו מרוסקים", אמר לי מישהו בשיבא, "הוא סחף אותם, הם הפכו למשפחה שלו, הוא היה משימת חייהם. בשלב מסוים למרות הנתונים כולם התחילו להאמין שזה אפשרי".
ביום העצמאות האחרון הגיע פרופ' סגל מהבית יחד עם הצוות, למבצע מיוחד. "על האש" ליונה בריף, באגם של שיבא. יחד עם המשפחה וחברים הצליחו להוציא אותו, עם המיטה וכל המכשירים וליווי רפואי מוקפד, לפיקניק עצמאות, ל"על האש" כמיטב המסורת, כדי שיונה ינשום קצת אוויר בחוץ. המאבק שלו הפך, בעיני כל המשתתפים, למאבק של המדינה.
אלון קמינר הוא פצוע שאולי אתם מכירים. מילואימניק בן 26, סגן מפקד "סנפיר" שנפצע באורח קשה במלחמה. איבד רגל, שתי ידיים ועין, פניו ספגו פגיעה קשה. קם מתוך הפציעה הזו וחזר לחיות. לאחרונה יזם קמפיין אופנה של רנואר שבו חלק מהדוגמנים היו הוא עצמו ופצועי צה"ל נוספים. גם קמינר ליווה את מאבקו לחיים של יונה בריף.
עם היוודע דבר מותו, שלח קמינר לפרופ' סגל את ההודעה הזו: "היי ערן, מצטער על השעה. חשבתי על יונה היום ואז ישר חשבתי עליך ועל הצוות, וכמה לא פשוט הייתה בטח הסיטואציה. אני יודע כמה הייתם קרובים אליו ואתה, וכמה רציתם שהוא ינצח. אני בטוח ששמעתם כבר ויודעים שאי אפשר להציל את כולם אבל זה עדיין כואב אני בטוח, עם מסירות נפש כמו שלכם איך אפשר שלא. אני רוצה בשם כל אלה שכן הצלחתם להציל להגיד תודה. תודה שלא ויתרתם עלינו, תודה שעבדתם ימים כלילות כדי שיהיה לנו את הסיכוי הכי טוב לנצח את הקרב. תודה על ההקרבה שלכם ועל כך שאני יודע שגם עם כל העצב הגדול עבורכם, אתם כרגע שם, מטפלים באדם הבא במסירות אין קץ. אני מקווה שלכולכם היה מי שיחבק אתכם היום, כי מילים הן מוגבלות לעיתים, ורוצה לשלוח חיבוק ענק ממני. בבקשה אם תוכל להעביר את זה הלאה לצוות ולכל מי שצריך אני אשמח שזה יהדהד אליהם".
"זה לא סיפור של מוות", מסכם חילי טרופר, "זה סיפור של להיאחז בחיים. לא לוותר. יונה היה גיבור בטול־כרם, גיבור בכפר עזה, גיבור 417 ימים. כל יום בו חי, ולא מת, היה יום של ניצחון".