יאללה, תמותו.
כלומר - לא אתם חלילה - ובוודאי לא עכשיו, כשאתם סקרנים לראות אם הד"ר רן ברץ ימונה לבסוף לראש מערך ההסברה, אבל בגדול - אתם, אני וכל מי שאנחנו מכירים - ימות יום אחד.
זהו שלא. כלומר כן, אבל בואו ננסה להבין יחד מה בדיוק הולך כאן. אם לשפוט על פי המומחים הרי שאנחנו הדור האחרון שמדבר על חיי אדם כעל משהו שנמשך פחות ממאה שנה, ובעוד זמן לא רב, לפחות בחצי הכדור הצפוני־מערבי (זה שאליו נשאנו עינינו בתקווה עד שבאה מירי רגב וביקשה לשנות את הפלייליסט), אנשים יתחילו לחיות 150, 200 שנה - אם לא חיי נצח שבהם המערכת החמקמקה המכונה "תודעה" תהיה מגובה בזיכרון חיצוני וכל חלק בגופנו יהיה בר־חילוף עם חלק מלאכותי. כלומר, יש סיכוי שבגיל 175 נניח, מרבית החלקים בגופנו כבר לא יהיו אורגניים, ואת השכל נצטרך להוריד בכל יום מחדש מאיזה ענן (ואולי עדיף שלא, כדי שלא תראה איך אשתך נראית בגיל 168. בעצם, גם זה פתיר: בארון שפעם הכיל רק בגדים, יהיו לה לפחות חמש מערכות גוף: מולאטית, סינית, אפריקאית, שוודית וסלאבית, כולן בנות 22).
עכשיו נניח לכל הפיוצ'רמה וננסה להבין לא רק את ההשלכות על הגוף, אלא בעיקר את ההשלכות על הנפש. קחו למשל את אלוהים, אותו אחד (או אחת, נודניקיות, דווקא על זה נתפסתן?) שבראנו בצלמנו ובדמותנו. הרי כל הסיפורים שהמצאנו על אודותיו במשך השנים נסובים סביב ארעיות החיים. אז נכון שגם בן 224 עלול לפחד מלמות בדמי ימיו, אבל הרחקת המוות ממחשבותינו תרחיק מהן גם את אלוהים. או שלא...
כי אם ההבדלה המקובלת בין דת למדע היא שהאחרון מבוסס רק על תצפיות ולא על אמונות וסיפורים, הרי שתצפית ב־2,000 השנים האחרונות מלמדת אותנו שבעוד כמה עשרות שנים יביט האדם בהישגים המדעיים המפוארים ביותר של ימינו, ויגחך כפי שאנו מגחכים מול קדמונים שהאמינו שהעולם שטוח ושאפשר לרפא מחלות באמצעות עלוקות. אלוהים לעומת זאת - עדיין יעביר אנשים על דעתם. במילים אחרות: מעניין מה יהיו סידורי התפילה לאנדרואידים על הר הבית בשנת 2312.
בערך באותן שנים יישב אדם שכולו חלקי חילוף ויביט באדם בן־זמננו בתמיהה בלי להבין חלק מהחרדות הקיומיות שלנו, כמו למשל פחד ממחלת הסרטן. בעיניו נהיה כמו אותו חקלאי מלפני 500 שנה שמעבד את אדמתו ושמח בחלקו בלי לדעת שאלפי ק"מ משם מתחוללות במזג האוויר תמורות הרסניות או שסוסיו של צבא כובש כבר בוטשים ברגליהם למרגלות הרכס הקרוב.
ומה יהיה על היחסים בין המינים? הזוגיות למשל, שנדמה לנו שעברה מהפכים דרמטיים במרוצת השנים, מבוססת עדיין על אותו מודל בסיסי: אישה וגבר נפגשים בגיל צעיר, מתאהבים, ממסדים את הקשר מול המשפחה והקהילה, מולידים צאצאים, מטפחים אותם עד גיל בגרות, נשארים בסביבה עוד כמה שנים כדי ליהנות מהנכדים - ועוברים לעולם שכולו לא ידוע, כשהם מקווים להותיר אחריהם רכוש שיאפשר ליוצאי חלציהם חיים טובים יותר. נכון שבתוך המודל הקלאסי הזה חלו כבר כמה תמורות, עם שיעור גירושים שעולה בהתמדה, משפחות חד־הוריות, נישואים בין בני אותו מין ועוד, אבל המודל הקלאסי עדיין שולט, וזוג שיצא לדרך משותפת בגיל 20 ומשהו ו"הזדכה" סופית על הטיפול בילדים בגיל 50 ומשהו, בדרך כלל כבר עייף ושחוק מדי מכדי לחשב מסלול מחדש - ודן את עצמו לחיים הכוללים ארוחות שבת "עם הילדים" ושמירת תורים הדדית בקופת החולים עד שהמוות יפריד. מה יקרה לנו כשהמוות יפסיק - או לפחות יאחר מאוד - להפריד בינינו?
מה יקרה לתשוקות גבריות כמו הרצון לשרירי קיבורת מפותחים ובנות זוג שנראות כמו דוגמניות בעידן שבו תמורת סכום סמלי כל גמד ממושקף יוכל לשדרג את עצמו למראה שימזג בין אייקונים גבריים כמו ארנולד שוורצנגר, דיוויד בקהאם ויובל המבולבל, עידן שבו הדייט שלך תוכל להופיע בדמות בר רפאלי, מירנדה קר או ציפי חוטובלי (לא בשבת)? יכול להיות שדווקא אז יזרח כוכבם של מי שניחנו במראה אותנטי מלא וקירח, עם בטן המעידה על אהבתם לחיים ולבירה וקרקפת שמסרקים פעם בשבוע בעזרת סכין גילוח? הו כן, יש סיכוי שבשנת 2195 המראה שלי ילך חזק בקרב משובטות בנות 18־25 עם תסביך רובוט. כמה חבל שאת הפירות יקטוף מי שיצליח לשחזר את הלוק ההורס הזה על סמך התמונה הקטנה בצדו השמאלי העליון של הדף הנוכחי. "אל תעשה שום דבר שאני לא הייתי עושה", אני מבקש לצעוק אליו מבעד לשנים. ובעצם, גם מרוב הדברים שעשיתי אולי מוטב שיימנע.