1. הנה המבול
ח"כ אראל מרגלית חזר בשבוע שעבר מפגישות על גבעת הקפיטול בוושינגטון. אחת הפגישות הללו התקיימה עם חבורה של חברי קונגרס דמוקרטים, כולם אוהבי ישראל עם רקורד מוכח, בחדרו של המצליף הדמוקרט בקונגרס, סטני הוייר. נכחו בה גם חברי הקונגרס אליוט אנגל (היושב בוועדה ליחסי חוץ), סוזן דיוויס (אחת התומכות הבולטות של הילרי קלינטון בקונגרס), דאץ' רפרסברגר, ג'ראד פוליס, ג'ן שקובסקי, סנדר לוין וג'ון יארמות'.
מרבית השיחה התמקדה בנושאים כלכליים־ביטחוניים. מרגלית בא מעולם העסקים, הצלחתו מוכחת, והאמריקאים נותנים הרבה כבוד לאנשים מסוגו. הוא הציע לבני שיחו מודלים לשיתוף פעולה כלכלי במזרח התיכון, כסוג של אג'נדה חדשה ומרעננת לממשל הבא (אם יהיה דמוקרטי). הוא ניסה לגייס אותם לאסטרטגיה שאמורה לבלום את התעצמותה של איראן, הנגזרת מהסכם הגרעין, באמצעות חיזוק המדינות המתונות ובראשן ישראל ויציאה למיזמי ענק משותפים. הוא דיבר איתם על הפרת מאזן הכוחות באזור, בעקבות ההסכם עם איראן, והביא הצעות לאיזונו מחדש.
החלק המסקרן ביותר של השיחה התמקד במו"מ בין ישראל לממשל אובמה על גיבוש חבילת הסיוע לעשור הבא שתקבל ישראל מארה"ב. כפי שפורסם בעמודים אלה, ראש הממשלה נתניהו מנע מו"מ על חבילת פיצוי משודרגת שתקבל ישראל מארה"ב לאחר החתימה על הסכם הגרעין. הוא התעקש לצאת למלחמת שמד בהסכם הזה, בתקווה (דמיונית) שאפשר יהיה לנצח את הנשיא בקונגרס ולבלום את ההסכם. רבים וטובים הסבירו לנתניהו שאין תסריט כזה, אבל הוא התעקש. חוץ ממנו, משלדון אדלסון ומרון דרמר, ידעו כולם שבשנת בחירות אי אפשר יהיה להשיג רוב של שני שלישים מהבית כדי להביס נשיא. אין חיה כזו. אבל ביבי התעקש, והגדיל בהתמדה את ההימור.
בשלב מסוים גם הממשל עצמו הושיט יד לשלום. נתניהו דחה אותה. ואז הגיעה האזהרה, שגם היא פורסמה כאן: לא בטוח שתוכל בעתיד לקבל מה שאנחנו מציעים לך עכשיו, אמרו לו, אתה לא צריך לתמוך בהסכם הגרעין, אבל כדאי שתכיר במציאות ותבין שכבר אי אפשר למנוע אותו. זו ההזדמנות שלך לפעול למען ישראל, לשדרג את הסיוע ולחלץ מהאמריקאים כל מה שאפשר כדי שישראל תוכל לפצות את עצמה על הסיכון האסטרטגי. נתניהו נחר בבוז. קטן עליו. הוא יטוס לקונגרס, יישא שם נאום היסטורי מרטיט, ינצח בבחירות, ואחר כך המבול.
אז הנה, המבול זה עכשיו. מתברר שמה שהאמריקאים היו מוכנים לתת אז (להעלות את הסיוע הצבאי השנתי מ־3 ל־5 מיליארד דולר בשנה), כבר לא תקף. גם 4 מיליארד כנראה שלא. ועדיין, הם מוכנים לשדרג את הסיוע, לא רק בכסף, אלא גם בדרכים נוספות. נתניהו ממשיך להתנהג כאילו אנחנו אלה המסייעים לאמריקה, ולא להפך: אם לא אקבל מה שאני רוצה, הוא מזהיר, אחכה לנשיא הבא. ועל זה רצו המחוקקים הדמוקרטים לדבר עם ח"כ אראל מרגלית. הם הועמדו בדילמה בלתי אפשרית על ידי נתניהו כשהגיע לנאום בקונגרס. הם אולצו לבחור בין הנשיא שלהם לבין ישראל. הם מלקקים את פצעיהם עד עכשיו. הם סבורים שישראל חייבת להאיץ את המו"מ על חבילת הסיוע לעשור הבא ולהשלים אותה עכשיו. לא לחכות ל"נשיא הבא". הם אמרו למרגלית שזו ההזדמנות לרפא את הפצע. לתת גם לדמוקרטים אפשרות להשתתף במאמץ הסיוע. להחזיר את אווירת התמיכה הדו־מפלגתית בישראל, תחושה שנפגעה קשות במהלכי נתניהו האחרונים.
ההמתנה של נתניהו למושיע בדמותו של נשיא רפובליקני מעליבה אותם עד עמקי נשמתם. מה, שאלו הקונגרסמנים את מרגלית, הוא חושב שרק הרפובליקנים תומכים בישראל? הוא לא מאמין שגם אנחנו, הדמוקרטים, אוהדי ישראל מחויבים ואמיתיים? הוא לא מבין כמה נזק הגישה הזו גורמת לברית הדו־מפלגתית העתיקה בינינו לביניכם? הרי רוב יהודי ארה"ב הם דמוקרטים, ורובם תומכי ישראל. מה שנתניהו צריך לעשות עכשיו זה לחבר את הדמוקרטים והרפובליקנים סביב שדרוג הסיוע לישראל. אנחנו מבינים את הרצון להגדיל את הסיוע כמה שניתן ואפשר גם להתמקח על זה, אבל לבוא ולדחות את זה ליום שבו הרפובליקנים ישלטו בממשל, זו פשוט ירייה בגבנו. זוהי פגיעה ישירה במסורת של תמיכה דו־מפלגתית של ישראל על גבעת הקפיטול. זו תהיה בכייה לדורות.
זוהי תמצית הדברים שנאמרו לח"כ אראל מרגלית על ידי חבורה בכירה של מחוקקים אמריקאים אוהדי ישראל. מה יעשה נתניהו? יתעלם. כמו תמיד. כפי שהתעלם עד עכשיו, מכל הכתובות שנמרחו מולו על כל הקירות, עד שהקירות נהרסו. נתניהו נעול. הוא משוכנע שהוא היחיד שיודע. במקרה הזה, הוא האחרון שזיהה.
2. הבשורה מהמדבר
כדאי שנתניהו יביט רגע לנבאדה. לא, לא ללאס וגאס, שם שוכן פטרונו שלדון אדלסון, אלא לפריימריז שהתקיימו השבוע במדינה הנשכחת הזו. דונלד טראמפ רשם שם ניצחון סוחף, שלישי ברציפות, הלעיג את כל הפרשנים (כולל בעל הטור הזה) והכניס את בכירי המפלגה הרפובליקנית לפאניקה חסרת תקדים. הסיפור של טראמפ חרג מזמן מגבולות הגימיק. הוא הפסיד באיווה, אחר כך ניצח שלוש פעמים ברציפות, ואם המומנטום הזה יישמר בשבוע הבא ב"סופר טיוזדיי", אפשר להתחיל לקפל את הקמפיין של מרקו רוביו, ולנסות להסתגל לעובדה שהמיליארדר עם הפה הגדול והאגו העוד יותר גדול יהיה המועמד הרפובליקני לנשיאות ארצות הברית. האם גם במקרה הזה, יעדיף ביבי "להמתין לנשיא הבא"?
בשלב דומה של קמפיין 2008, כשברק אובמה התחיל לרסק את הילרי קלינטון, נרשמה בירושלים דאגה. מי זה האובמה הזה? הפעם, הדאגה כבדה שבעתיים. טראמפ הוא טיפוס בלתי צפוי. אין בעולם אדם שמסוגל לנחש מה תהיה מדיניותו בנושא הישראלי־פלסטיני. טראמפ בועט בכל המוסכמות, מזלזל בכל ההסכמות, מנסח את הכללים מחדש. העניין המדאיג ביותר הוא שטראמפ לא זקוק לכסף היהודי. הוא לא תלוי באיפא"ק, הוא לא סופר את בעלי ההון היהודים, הוא לא רואה את אדלסון ממטר. היו לו כבר לא מעט התבטאויות שעוררו בהלה בירושלים, כמו ההצהרה התמוהה שבכל הקשור לסכסוך הישראלי־פלסטיני הוא יהיה נייטרלי.
לנשיא הרפובליקני הזה אתה מחכה, אדוני ראש הממשלה? הרי אם טראמפ יתמודד מול קלינטון, אתה עוד עלול למצוא את עצמך תומך בהילרי השנואה עליך כל כך, רק כי שם אתה לפחות יודע את גבולות הגזרה. האם שוב תהמר על עתידה של ישראל, עתיד ילדינו, במצוות יועציך המלומדים, שהבטיחו לך ש"אובמה הוא נשיא של קדנציה אחת" (אבל היו לו שתיים) וש"אפשר לנצח את הנשיא בקונגרס"? תתעשת, מר נתניהו. המדינה הזו אינה מגרש משחקים שלך, וגם לא שולחן רולטה.
3. דחליל כתום לפניך
דוח מבקר המדינה חשף השבוע את בלוף מצלמות המהירות. זה היה יותר מעוד סתם דוח. המסמך הזה חושף השתלשלות שלומיאלית שלא תיאמן, וגם שחיתות מובנית בלתי נתפסת. אם היינו נותנים את הפרטים לאפרים קישון, הוא היה הופך את הדוח הזה לפיליטון קורע. הבעיה היא, שזה ממש לא מצחיק. אנחנו מאבדים כל שנה מאות אנשים בתאונות דרכים. ועוד אלפי פצועים. אבל אנחנו לא מתרגשים. כל הרוגי גל הטרור הנוכחי נהרגים בחודש ממוצע של תאונות. אז מה. העיקר שיש מצלמות מהירות.
נתחיל מהשלומיאליות: אני זוכר את כמויות המלל והגבבה שנשפכו על פרויקט מצלמות המהירות, שהושק כאן בקול עם ומהומה. מי לא גזר קופונים על השטות הזו? הבעיה היא, שלא היה בכל החבורה הירודה הזו של מומחי משטרה ומשרד תחבורה אחד שינסה לברר אם בתי המשפט בנויים לקבל שיטפון של דוחות שינפקו המצלמות החדשות. התשובה: הם לא.
התוצאה המתבקשת, כפי שפורטה בדוח המבקר, היא שאלפי דוחות בוטלו שרירותית כדי לא לתקוע את מערכת בתי המשפט, וחלק ניכר מהמצלמות כוילו מחדש וסף המהירות הגבוהה שממנה הונפק הדוח הוכפל פי שניים, או שלושה. במילים אחרות, בדרך נמיר בתל אביב המצלמה תצלם אותנו אם ניסע במהירות העולה על 250 קמ"ש. במקומות אחרים בתוך העיר, רק 165 קמ"ש ומעלה. המצלמות הפכו, בעצם, לדחלילים בצבע כתום, שעלו עשרות מיליוני שקלים ומביאים תועלת כמו כוסות רוח למת, שנהרג בתאונת דרכים.
עכשיו לשחיתות: תרבות השקר המשטרתית שחשף המבקר מזעזעת. עליבות מביכה כזו מזמן לא נראתה כאן. שוטרים רבים, ביניהם קצינים בכירים, ממציאים סיפורי סבתא, משקרים, בודים מעשיות, מתרצים תירוצים ומבטלים אחד לשני את דוחות המהירות בסיטונות. זהו הלך נפשי של ריקבון. הם משוכנעים שהם מעל החוק ושכל הקשקוש הזה של הגבלת מהירות נועד לבני תמותה, לא להם. המבקר חשף קצינים שסיפרו שהיו בדרך לאירוע מבצעי, כשהאירוע היה, בעצם, דיווח טלפוני על רכב שנמצא זמן ממושך בחניון מסוים בתל אביב. קצינים שדיווחו שמיהרו לאירועים, שנסגרו שניות לאחר פתיחתם. קצין שדהר במהירות מטורפת כי "אשתי לא חשה בטוב". כל התירוצים האלה שאנחנו בדרך כלל נותנים לשוטר שעצר אותנו, אומצו על ידי השוטרים שצולמו במצלמות, והכי מדהים זה, שבאמת סגרו להם את התיקים. תרבות של שקר, שחיתות וריקבון שהשתלטה על הארגון שאמור לאכוף חוק וסדר.
כל פרויקט מצלמות המהירות היה מיותר מלכתחילה. יש היום לא מעט מומחים שמשוכנעים שלא המהירות היא בעיית היסוד של הבטיחות בדרכים. רק ניידות משטרה, בכמויות מסחריות, בכל כביש אדום, בכל צומת מסוכן, בכל אזור בעייתי, יפתרו את הבעיה. ניידות שירסנו את בריונות הכבישים הישראלית, את המעבר הפראי מנתיב לנתיב, את שיגור המסרונים תוך כדי נהיגה, את העקיפות המסוכנות והאי ציות לתמרורי עצור. ניידות שיתמקדו בנהגי המשאיות האלימים, בנהגי מוניות מסוכנים (רוב נהגי המוניות מקצועיים וראויים), בצעירים הנוהגים תחת השפעת אלכוהול. כשכל זה מוזנח ונרקב, תחת מנהיגותו של הוד בולדוזריותו שר התחבורה בשבע השנים האחרונות ישראל כץ, אנחנו משלמים בחיינו. מצלמות זה הפתרון הקל. ניידות וטיפול בבריונים זה הפתרון הקשה.
יש, כמובן, גם פתרון חלופי: להחזיר את דני נוימן עם מיזם הצ'קלקה לכל אזרח, למי שזוכר את התחקיר המדהים שבו קיבל נוימן פגישה מהירה עם מנכ"ל משרד התחבורה (תמורת עמלה שמנה). אם אין ניידות, נסתובב אנחנו עם צ'קלקות. לפחות לא נבטל לעצמנו את הדוחות.
4. אכן, בעיה
מאז מתן פסק הדין בתביעת מני נפתלי, שבו הורשעה המדינה בהעסקתו הפוגענית, החיים במעון ראש הממשלה הפכו לגיהינום. לא שהיה שם גן עדן קודם. כמה מהניצולים מספרים על רמות טירוף חדשות, שכמותן עוד לא נודעו, שהתוצר ההכרחי שלהן היה אותו ערעור שהגישה שרה נתניהו ביום חמישי על פסק הדין, אף על פי שהיא לא הייתה צד למשפט, אלא בסך הכל עדה. היא גם לא אמורה לשלם את הקנס שהושת על המדינה, ולא מימנה את עורכי הדין (אם כי עורך דינה ניהל את האירוע מאחורי גבה של הפרקליטה כוכבית נצח־דולב). מעניין מי אמור לשלם את הוצאות הערעור. האם גם אותן היא תנסה להשית על המדינה?
אחד הקורבנות היה בנימין נתניהו עצמו. בעקבות פסק הדין, שבו נמתחה על הגברת נתניהו ביקורת קטלנית (בעצם השופטים קראו לה שקרנית), קיבלה הפרקליטה, כוכבית נצח־דולב, שיחת טלפון מראש הממשלה. על פי גרסה אחת, נתניהו גער בה במילים בוטות על ניהול התיק. על פי גרסה שנייה, נתניהו רק העיר לה. שתי הגרסאות מטורללות באותה מידה. ראש ממשלה בישראל מטריד פרקליטה בשירות המדינה, שחירפה נפשה וניסתה להגן על התנהגותה הפסיכוטית של רעייתו, שמתעמרת בעובדי מדינה כבר שנות דור.
הערכה שלי: אם זה היה תלוי רק בו, נתניהו בחיים לא היה עושה את הטלפון הזה. שאלה: מי אמור להתקשר לנתניהו, ולהגיד לו "אדוני ראש הממשלה, לא יעלה על הדעת שתנצל את מעמדך כדי להתערב בהליך משפטי נגד המדינה, הפרקליטות אינה סרה למרותך"?
במדינה מתוקנת, למחרת פסק הדין הייתה מתכנסת אצל היועץ המשפטי לממשלה ישיבת חירום דחופה סביב השאלה: מה עושים עם מעון ראש הממשלה? ישיבה אצל היועמ"ש לא הייתה, אבל שיחה בין שני בעלי תפקידים בכירים מאוד במשרד ראש הממשלה, דווקא הייתה. שניהם היו אובדי עצות באותה מידה. השיחה הייתה מוזרה. "יש מולנו פסק דין של בית הדין לעבודה", אמר אחד המשוחחים לעמיתו, "פסק הדין הזה הגדיר את מעון ראש הממשלה כמקום שמתבצעת בו התעמרות בעובדים ויחס פוגעני. אנחנו לא יכולים להישאר אדישים לעניין הזה".
אכן, בעיה. מעון ראש הממשלה הוא מתקן ממשלתי. בית ממלכתי. הגברת נתניהו היא אורחת במעון הזה, כפי שהיא אורחת על מטוס ראש הממשלה. פסק דין רשמי של בית הדין לעבודה, בהרכב שלושה שופטים, קבע שהמציאות באותו מעון קשה מאוד לעובדים בו. תפקידה של המדינה לדאוג לעובדיה ולפעול לשלומם. למעלה מ־120 עובדים נפלטו מהמעון המטורלל הזה בשנים האחרונות, כמעט כולם עם אותם סיפורים בדיוק. האם לא הגיע הזמן שמישהו ייקח אחריות על המתרחש שם ויסדיר את הנושא? האם לא הגיע הזמן שמישהי תישלח לסדנת טיפול בכעסים, ובמקביל יוסבר לה שיש גבולות שאי אפשר לעבוד ושמדובר במעון שרד של דמוקרטיה פרלמנטרית ולא חצר מלוכה בימי פומפיי העליזים?
בהחלט הגיע הזמן. זו הייתה גם המסקנה של שני הגורמים הבכירים מאוד ששוחחו ביניהם בנושא במשרד ראש הממשלה בשבועות האחרונים.
השבוע שיגרתי שאילתה בעניין לבעל הסמכות העליון בתחום, היועמ"ש אביחי מנדלבליט. להלן התשובה: "פסק דינו של בית הדין לעבודה נלמד, על כל היבטיו, הן העובדתיים והן המשפטיים. לעת הזו אין בידינו להוסיף מעבר לכך".
5.שף עוקף שב"כ
האמת היא, שאני לא מקנא בהם. גברת נתניהו ממשיכה לעשות כאוות נפשה ולא לספור אף אחד ממטר. הנה סיפור קטן הממחיש את האמירה הזו: חשקה נפשה של שרה נתניהו ששף מסוים יבשל את מזונה. טעים לה, מה לעשות. השף בא, בישל, טרח וראה ברכה בעמלו. אלא שאז צצה בעיה קטנה: השף לא הצליח לקבל אישור ביטחוני משירות הביטחון הכללי. במילים אחרות, הסיווג הביטחוני שלו נשלל וכניסתו למתחם בלפור נאסרה. רעיית ראש ממשלה נורמלית מרכינה בשלב הזה את ראשה ומחפשת שף אחר. אף פעם לא הייתה לה בעיה מיוחדת להיפטר מבעלי מקצוע ונותני שירותים. לא הפעם. היא מתעקשת.
מכיוון שכך, נמצא פתרון יצירתי: סמוך למעון ראש הממשלה, ממש מעבר לכביש, מרחק של כמה פסיעות, יש מוסד ממשלתי שאינו מאוכלס. ובכן, עכשיו הוא מאוכלס. החברים השתלטו עליו, אלתרו מטבח, והשף שלנו מבשל במטבח הסמוך, והמזון מועבר אל מעבר לכביש, לשולחנו של ראש הממשלה.
בשב"כ חורקים שיניים (רשמית: אין תגובה). איפה ההיגיון? אם לאיש אין סיווג ביטחוני, סימן שהוא מהווה סוג מסוים של סכנה. אז את המזון שהוא מבשל מותר לראש הממשלה ורעייתו לאכול? ויש עוד משהו: גם רעייתו של השף מועסקת על ידי המעון בבלפור. לה מותר להיכנס, והיא מקשרת בין המזון שבעלה מבשל בחוץ, לסועדים בפנים. העניין הוא, שהעסקתה לא אושרה על ידי הייעוץ המשפטי במשרד ראש הממשלה. על אף שאין אישור להעסיקה (לא מקובל להעסיק בני זוג במשרות מהסוג הזה), היא מועסקת, ובימים אלה המשרד נדרש לשלם את שכרה.
כל הדברים האלה מתרחשים שם כשגרה, ואין פוצה פה ומצפצף. כולם מפחדים. מה הפלא שוועדת השלושה פורקה. לשלושת חברי הוועדה (היועצת המשפטית במשרד רה"מ, הסמנכ"ל רן ישי והחשב מטעם האוצר יוסי איצקוביץ) נמאס לחטוף את כל הריקושטים מכל הכיוונים כל הזמן והם פשוט מסרבים לאשר או לאסור הוצאות כספיות הנדרשות על ידי הגברת נתניהו חדשות לבקרים. שמישהו אחר יתעסק עם זה.
המישהו האחר הוא החשבת הכללית של מדינת ישראל, מיכל עבאדי בויאנג'ו. היא זו שמאשרת היום, או פוסלת, את ההוצאות. היא צריכה להתעסק עם הרפש הזה. עבאדי בויאנג'ו היא חשבת מוכשרת, עילוי בתחומה, רק עכשיו הוארכה הכהונה שלה (בהמלצת נתניהו). היא גם ליכודניקית מהבית ומסתדרת מצוין עם ביבי. נדמה לי שלא היא צריכה לרדת לרזולוציות הללו. החשבת הכללית גם פוגשת את הגברת נתניהו עצמה באשר לפניותיה השונות למימון. בהחלט מנהל תקין.
לאחר דוח מבקר המדינה בעניין מעונות ראש הממשלה פנה אלי גרונר, מנכ"ל משרד רה"מ, ליו"ר ועדת הכספים בכנסת משה גפני, והציע להקים ועדה ציבורית שתסדיר, אחת ולתמיד, את הסוגיה הזו לכל גווניה. מה מממנים, מה לא, מה קורה עם מימון הבית הפרטי בקיסריה, המים בבריכה, הנזילות, הגינון, הניקיון (מאות אלפי שקלים בשנה), האיפור־שיער במשרה מלאה לו ולה סביב השעון וכו' וכו'. ועדה שתקבע גם את מעמדה של רעיית ראש הממשלה. למה היא זכאית, למה לא? נדמה לי שגפני לא חזר לגרונר עד היום. בשביל מה לו צרות? אתם מכירים מישהו, חוץ מניר חפץ ויוסי כהן, שיהיה מוכן לשבת בוועדה כזו? אתם מכירים חברת ביטוח שתהיה מוכנה לבטח את בריאותו הנפשית?
6.ערוץ יולי
מתישהו, בעוד הרבה שנים, יישבו היסטוריונים לנתח את עלייתה ונפילתה של הדמוקרטיה בישראל. הרבה אירועים, מסמכים ועדויות יונחו בפניהם. ביניהם גם הדוח שהזמין לעצמו יו"ר הכנסת יולי אדלשטיין, כדי לקצץ את כנפיו של ערוץ הכנסת (99) ולהקים לעצמו תחנת טלוויזיה פרטית. מדובר באחד המסמכים ההזויים ביותר שנכתבו כאן על טלוויזיה, דמוקרטיה ומה שביניהן. כל ייעודו הוא להוציא את העוקץ משידורי הערוץ ולספק לחברי הכנסת סוג של "ישראל היום" פרטי שיהלל וישבח את פועלם סביב השעון, בכל השפות.
על פי ההמלצות, ערוץ הכנסת לא יוכל לבזות את הכנסת, נאומי חברי הכנסת יצולמו תוך התמקדות רק בח"כ הנואם, אסור יהיה לצלם קלוז־אפ של ח"כ אחר במליאה באותו זמן, למשל. על הערוץ יהיה "גוף מפקח" ויכהנו בו ח"כים (כך שהמסוקרים יפקחו את מסקריהם), אסור יהיה למתוח ביקורת, אסור יהיה לדון בחוקים או ברעיונות או בעניינים פרלמנטריים אלא במסגרת הוועדות או הדיונים במליאה וכו' וכו', מלוא הטנא קוריאה הצפונית.
לא שאני זוכר אירועים משמעותיים או ביזוי הכנסת בידי ערוץ 99. מעולם לא עבדתי שם ואין לי קשר לערוץ הזה, אבל הרושם הכללי והדעה המקצועית עליו היא שהוא מספק את הסחורה ועושה את זה בחינניות. ח"כ שלי יחימוביץ' העלתה השבוע פוסט מומלץ מאוד בנושא הזה. בשורה התחתונה, ברור שמזמין הדוח, האזרח מספר 2 בישראל, מתגעגע קשות למשטר שממנו נמלט בצעירותו. שישאל את חמיו הטרי, ליאוניד נבזלין, אם כדאי כל כך לחזור לשם. נבזלין מוציא לאור בישראל מגזין משובח בשם "ליברל". בכל פעם שיביט בחתנו הטרי, יוכל לראות את ההפך המוחלט. לתפארת מדינת ישראל.