הפולמוס על חזקת הגיל הרך לבש בשנים האחרונות צורה של מלחמה בין המינים. ארגוני הגברים טוענים שאבות מקופחים בגללה, ונשים שתומכות בהמשך קיומה מצביעות על הסכנה שבביטול חזקת הגיל הרך על רקע מציאות חברתית שלא השתנתה: ברוב המשפחות בישראל, אמהות הן עדיין המטפלות העיקריות בילדים.
במלחמת המינים נשכחו הילדים ונשכחה טובתם. חזקת הגיל הרך מיועדת לקבוע עם מי ילכו הילדים כשהבית מתפרק, ואין הסכמה בין ההורים בנוגע לכך. היא מבוססת על ההנחה שבתהליך ההתפוררות של המשפחה, חשוב לשמור ככל הניתן על המשכיות בחיי הילדים, ומכיוון שאצל רוב המשפחות בגיל הרך האם היא המטפלת העיקרית בילדים, חזקת הגיל הרך יוצאת מנקודת הנחה שטובת הילדים, כל עוד הם צעירים מגיל 6, להישאר עם האם. במקרים שבהם האם לא הייתה המטפלת העיקרית בילדים, או שהיא לא כשירה להיות המטפלת העיקרית בהם, חזקת הגיל הרך קובעת שניתן להעניק את המשמורת לאב.
מאז פורסמו המלצות ועדת שניט בדצמבר 2011, בתי המשפט לענייני משפחה, כמו גם עובדות סוציאליות אשר מעידות בפני בתי המשפט בתיקים שבהם ההורים מסוכסכים ביניהם בנוגע למשמורת הילדים, עברו לחזקה של משמורת משותפת, אף על פי שחזקת הגיל הרך (המעוגנת בסעיף 25 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות) מעולם לא בוטלה בחקיקה. כפי שהעידו לאחרונה כמה מחברי ועדת שניט שהיו בדעת רוב, לא זאת הייתה ההמלצה של ועדת שניט, אף שכך נתפסת על ידי בתי המשפט.
כתוצאה מהאימוץ הלא נכון של ההמלצות, אנו רואים כבר כיום הסלמה בסכסוכי הגירושים, שכן גברים משתמשים באיום המשמורת המשותפת כדי לקבל הקלה בתשלום המזונות לילדים (שהדין הישראלי, בגלל המונופול הדתי, מטיל באופן בלבדי על אבות) או כדי לסחוט מהאישה ויתורים כלכליים אחרים. צריך לזכור: מערכת דיני המשפחה בישראל היא תערובת אנטי־דמוקרטית ובמידה רבה אנטי־אנושית של דינים דתיים עתיקים ודינים אזרחיים מודרניים, משום שהחלק הדתי (לא רק לגבי יהודים) רואה באישה שותפה נחותה למשפחה, לעתים בדרגה של רכוש של הבעל, ובוודאי כזו שחירותה מוגבלת ותלויה בגחמות בעלה.
מערכת כזו מסכלת את טובת הילדים, שכן מגיל אפס הם רואים שהיחסים בין המינים אינם שוויוניים. ביטול חזקת הגיל הרך יוסיף למערכת דיני המשפחה סטנדרט כפול בנוגע לשאלת השוויון, שכן התפיסה הדתית (והחברה ושוק העבודה) ימשיכו להטיל על האישה את החובות והנטל של גידול הילדים במהלך חיי הנישואים, ובגירושים ההורות תהפוך, הפלא ופלא, ל"שווה".
אם טובת הילדים חשובה לשרת המשפטים השוקדת על הצעת החוק “הורים וילדיהם", מן הראוי שהסדרי המשמורת לאחר גירושים, בהיעדר הסכמה בין ההורים, ישכפלו את חלוקת התפקידים בין ההורים טרם הגירושים, ובמקביל, לדאוג לחינוך נשים וגברים לחיי זוגיות שוויוניים, להתאים את שוק העבודה לאבות עובדים ולא להסתפק ב"משרות אם", ולשנות את ההבניה של גבריות כהורות מפרנסת ולא פעילה. זה כמובן פחות מיידי ופחות פופוליסטי מהכרזות על ביטול חזקת הגיל הרך, אבל זה מה שילדים צריכים: שני הורים שיכולים, ושהחברה מאפשרת להם ואף מעודדת אותם לקחת חלק פעיל בחיי הילדים מיום היוולדם, ולא להתעורר רק כשחלילה מתגרשים. גם לילדים שהוריהם חיים באושר מגיעים שני הורים שמנחילים להם דגם של הורות שוויונית.
הכותב הוא מומחה לדיני משפחה מבית הספר למשפטים על שם שטריקס, המכללה למנהל