חופש גדול מידי? "בית הספר הוא כמו כלא למורים ולתלמידים"

רציתי להגיד שלא, אני לא חושבת שאתם שמרטפים או אפסנאות. אבל, ופה יש אבל גדול, המספרים מדברים בעד עצמם: על פי משרד החינוך, בבתי ספר יסודיים שבהם לומדים שישה ימים בשבוע, יתקיימו לימודים במשך 219 ימים. בשנה יש 365 ימים. ההבדל בין מספר ימי הלימודים למספר ימות השנה, עומד על 146 ימים. גם אם נוסיף את השבתות למניין ימי החופשה של ההורים (30 יום במקרה שמקום העבודה שלהם מאוד־מאוד נדיב) - לא נתקרב לאחינו המורים.

רציתי לדבר על העניין העקרוני, ולשאול איך אפשר להוביל ילדים לתוצר איכותי, גם ברמה החברתית וגם ברמה הלימודית, כששליש מהשנה הם כלל לא נמצאים בבית הספר?
 

רציתי להזכיר שאי אפשר להגיע לתוצאה טובה בלי להשקיע זמן. 146 ימי חופשה, שהולכים סתם כי צריך עשרה ימי חופשת חנוכה בשביל עשר דקות של הדלקת נרות בערב, או שבוע וחצי חופש פסח לפני ליל הסדר כדי שאפשר יהיה להעמיד למסדר כל גרגר לכלוך, בוודאי לא יעזרו להעלאת רמת הלימוד בבתי הספר.
 

רציתי לומר לכבוד חג החירות שנדרשת מהפכה אמיתית. נדרש שר חינוך אחד אמיץ שלא יפחד מיו"רים למיניהם (בעצם אחד, שנבחר שוב ושוב ושוב), משרד אוצר אחד - שיגדיל משכורות בתחום החינוך באופן משמעותי, שימשוך לשם אנשים איכותיים שצמאים לשליחות הזו ויכולים לשבוע מהמשכורת. נדרש לאותו שר חינוך אמיץ גם גב מפלדה של הממשלה. נדרש להשוות את ימי העבודה של המורים לימי העבודה של כלל המשק כדי שהמשק בעצמו לא יצבור הפסדים של מיליונים. צריך שכל ישר, תהליך חשיבה מיידי אך ארוך טווח, והבנה מעמיקה ששינוי קוסמטי (נקצר את החופש הגדול בסופו, אבל נקדים את תחילתו?) לא ייתן שום דבר פרט לרעש מיותר במערכת.
 

מה עוד רציתי לומר? שזה האינטרס של המדינה ושל אזרחיה.  אז רציתי. ואז בא איש יקר והפך את העצות האסטרטגיות והטיעונים שלי לאבק. “מה יצא לתלמידים מזה?", שאל. “בית הספר הוא כמו כלא גם למורים וגם לתלמידים. התלמידים לומדים מעט מאוד, המורים סובלים ואף אחד אחר לא מוכן לעשות את מה שהם לקחו על עצמם. הרי אם לא היה חוק לימוד חובה, רוב הסיכויים שכולנו היינו משאירים את הילדים בבית ממילא". פוף.