היכרויות או לא להיות: כשסיימתי את הפרק הנוכחי שלי מול מוסד הרבנות ויצאתי שוב לחירות מחודשת, חברותיי הרווקות דאגו להדגיש בפני שאתרי ההיכרויות אינם נוצצים כפי שנדמה, ואיחלו לי בהצלחה רבה. אך אני לא ירדתי לסוף דעתן. חשבתי לעצמי שאינני באמת זקוקה לשלל אפליקציות הדייטינג הללו, כי אם אני מעוניינת להתחיל עם מישהו, אני פשוט עושה זאת. לא משנה אם זו חתונה או לוויה, השקה או אירוע סוף עונה במחלקת ההלבשה התחתונה, אף אחד לא יעצור אותי. הרי עדיף טעם הניסיון בפה, מאשר טעם ההחמצה שיתבטא בדפיקות לב מואצות ומיותרות בחזה.
זו העת לגלות כי הפעם האחרונה שעשיתי כן, הייתה לפני למעלה מדור. אתר ההיכרויות שהייתי רשומה בו, הפך לימים (וגם ללילות) לאתר היכרויות לגייז. אז כיוון שנס ליחו – החלטתי להתנסות באפליקציות החדשות והמדליקות הקיימות, כאלו שכשיש לך נדודי שינה, במקום לספור כבשים - את עוברת אליהן ומתחילה לאסוף לחיקך גברים. וכך היה.
בפחות משבוע נרשמתי לשני אתרים, כשאיני באמת מבינה עד הסוף מהם החוקים והכללים. אך תוך דקות בודדות הבנתי שהכלל היחידי הוא שאינני צריכה להבין דבר - האתר כבר יוביל אותי. זה לא משנה באמת מהם הישגיי האקדמאים ובאילו מקומות נחשקים עבדתי, מהו מצבי המשפחתי והאם אני חובבת מונופול או "החטא ועונשו" - הסיבה שלשמה נתכנסנו כאן היא התמונה המגניבה שאעלה עם החיוך השובב שלי, שתביא לי פניות לא מעטות של גברברים.
הרעיון המנחה כאן הוא פשוט- חוק המספרים הגדולים: כמה שיותר פניות לגברים ומגברים יתנו לי את האופציה לבחור לגלות מה מסתתר מאחורי וילון מספר שלוש. וזה לא רע בכלל בהתחשב בעובדה שאנו יצורים מיניים ויצריים, ומסננים אנשים בראש ובראשונה לפי מראה חיצוני. ההרגשה הייתה כמו בבית הממתקים של עמי ותמי ולא ידעתי את נפשי מרוב אושר. הקלות הבלתי נתפסת של הזזת החץ ימינה ושמאלה, על מנת לסמן את המיועד הפוטנציאלי, גורמת לחוש שהשליטה בין ידיך. אז בהחלט תן לאצבעות ללכת במקומך. אבל חשוב לזכור שאם מגזימים עם מתוקים, משלמים על כך בדייט עם עצמך בשירותים ובהרעלת סוכר קשה.
הדייט שאכל לי את ארוחת הערב
אחד מברי המזל עימם שוחחתי היה עלם חמודות חביב ביותר, שאף הפגין שנינות מסקרנת. השיחה הראשונה זרמה (אולי אפילו קצת יותר מידי) ובסופה הוא החליט להזמין את עצמו אליי. כמובן שסירבתי בתוקף (כי אני ידועה בגבולותיי) וכך מצאנו את עצמנו עושים את מה שהבטחנו לעצמנו לא לעשות עד הפגישה המיועדת - שיחות והתכתבויות יומיומיות.
חשתי שחזרנו לימי הצבא והחבר שלי משרת על גבול הצפון, ואנו מנסים לפצות על המרחק הפיזי בשיחות טלפון ארוכות. האמת היא שיכולנו לסיים את הפרולוג שלנו עוד בטרם הגיע לקליימקס. כשהגיע היום הגדול והמרגש שמתי פוך בעיניי, התלבשתי במיטב מלבושיי והתבשמתי במיטב בשמיי, ויצאנו לנו למפגש המרגש. התרגשות מיותרת כנראה. חיש מהר גיליתי כי הג'וב בו הוא סיפר שעובד, הוא חוסר עיסוק מוחלט כרגע ("יש לו זמן לעצמו"). העובדה שהוא לא היה רעב, לא מנעה ממנו להתחלק עימי בארוחה (למרות שהתעקש על כך שאינו רוצה לאכול), וכשהגיע החשבון והוצאתי את הארנק כדי לחלוק בתשלום, הוא העז להוסיף חטא על פשע ולומר שאם זו הייתה ארוחה קטנה יותר הוא היה משלם בעצמו. באמת, אח שלו? אני מוותרת גם אם היית מתעקש בכוח. החלק המשעשע בסיום הערב היה שהוא היה בטוח שיהיה לו המשך. מי אמר חוסר מודעות עצמית משוועת. ולא קיבל?
גברים - ותרו על התמונות עם הסבתות או משקפי השמש
וכאן בדיוק רוצה לפנות לגברים הגוזמאים שביניכם, ולהציג כמה חוקים שכדאי ליישם: תמונות עם משקפי שמש, אינן מעידות על דבר מלבד היותכם עם פגם בראייה ותמונות עם שיעור יתר ממש לא עושות לנו את זה. אם גוף חלק זהו אינו הצד החזק שלכם, בבקשה לבשו חולצה. תמונות עם סיגריה ביד אינן מדליקות אותנו - אתם ממש לא נראים כמו בוב דילן או אופנוען חתיך על הארלי דייוידסון בוודסטוק. תמונות בהן לא רואים את הפנים שלכם, יובילו למסקנה שאין סיבה שגם אנחנו נפגוש אתכם, כי הרי סביר להניח שאתם לא מאבטחי אישים בשב"כ. תמונות עם אחייניות/ דודות אבודות/ סבתא רבא שעלתה מצנעא לא יהפכו אתכם בעינינו לטיפוסים משפחתיים, אז אנא- ותרו. ובבקשה בבקשה, ושוב בבקשה - אל תעידו על עצמכם שאתם חתיכים, תנו לנו להחליט זאת בעצמנו.
ללא ספק, טבילת האש שלי באתרים האלה הייתה מסקרנת, על גבול השורפת. אבל גדולים ממני אמרו "וכשאתה רוצה משהו, היקום כולו נחלץ לעזרתך כדי שתגשים את המשאלה שלך". אשרי המאמין. ושיהיה לי ולכולנו בהצלחה.