ראש בראש: ביטול חזקת הגיל הרך, מי מרוויח ומי מפסיד?

ביטול חזקת הגיל הרך היא בשורה משמחת לעשרות אלפי ילדים להורים גרושים, שסובלים שנים רבות מחוק ארכאי, לא צודק ובעיקר לא שוויוני. 

מדובר בסעיף מפלה המנציח פגיעה בילדים להורים גרושים, שמהווים אחד מכל שלושה זוגות בישראל. אך טבעי הדבר שטובת הילדים היא בהורות שוויונית מלאה, שתבטיח את טובת הילדים במקרים של גירושין ללא הסכמה על חזקת הילדים. 
 

צריך לבטל את ההגדרה של הורה עיקרי והורה שולי. לא בכדי קבעה ועדת שניט (דצמבר 2011) שמרגע שקובעים חזקה אוטומטית של אחד ההורים ללא אחריות משותפת - פוגעים בילד. 
 

יתרה מכך: הקביעה האוטומטית כאילו ילד עד גיל 6 צריך לחיות עם אמו מקבעת את החשיבה השוביניסטית כאילו תפקידן “הטבעי” של נשים הוא לגדל את הילדים, ומנוגדת גם לעקרון השוויון הנמצא בבסיס הפמיניזם. 
 

במרבית המדינות המפותחות כבר ביטלו את חזקת הגיל הרך, והגיעה העת לבטלה גם בישראל. כולי תקווה שבקרוב מאוד תיפסק האפליה בקרב הורים גרושים, ובזכות ביטול חזקת הגיל הרך תתאפשר הורות שוויונית מלאה בכל גיל, לטובת הילדים וההורים.

הבשורה הטובה שמביאה החקיקה לביטול חזקת הגיל הרך היא העלאה לדיון הציבורי של נושאי המשפחה, אך מול ההסכמה והשאיפה, גם שלנו, לשוויון בין הורים - עומדים פגמיו של החוק, המקשים על אימוצו על ידינו. 
 

השאיפה לשוויון בין הורים היא מוצדקת וראויה, אך כאשר בתי הדין הרבניים מעדיפים את טובתו של הבעל, וכאשר חוסר השוויון התעסוקתי במשק זועק לשמיים – קצת קשה להזדהות עם טענת הבקשה לשוויון בין גברים לנשים, כשהיא נוגעת לגיל הרך בלבד.
 

חזקת הגיל הרך הנהוגה כיום היא מנגנון הגנה הכרחי, הפוטר ילדים ופעוטות מסכסוכים משפטיים מתישים. ודווקא הסרתו, כפי שמציע החוק, היא חשיפתם לדבר שממנו עלינו להתרחק יותר מכל: מאבק בין אבא לאמא – כשהילד נקרע בין השניים.
 

אנו תומכות בהתאמת החקיקה הקיימת לשינויים בדפוסי ההורות, אך לא נתמוך בחקיקה שנוטשת את טובת הילד. יש להותיר את חזקת הגיל הרך עד גיל 4, כדי לאזן בין הצורך בשוויון בין בני הזוג לבין הרצון להגן על הילד מפני טלטלות בשלב הזה של חייו.