רואים רחוק: משטרת ישראל במסע רדיפה עולמי נגד צמרת העבריינים

הקוקאין בדרום אמריקה
מבצע העיקוב הזה לא הניב את הקוקאין שלו ציפו במשטרת ישראל אפילו יותר מאשר יזמי ההברחה בתל אביב. בפרקליטות אפילו מודים שהם לא יודעים לאן נעלם משלוח הסם שעבר לכאורה מבוליביה לברזיל. אבל מבחינתם, לצורך הגשת כתב אישום מספיקות הקלטות שבהן סוכן סמוי יוצא דופן שהפעילו נוטל חלק בעסקה עם סולמי וחבורתו, שבמסגרתה הם אמורים לשלוח 300 ק"ג מברזיל לירדן, ומשם לתל אביב הנהנתנית, שבה הביקוש לקוקאין רק הולך וגדל ומחירו מרקיע שחקים.

פרשת "סוכרייה מתוקה" היא אחת מתוך אינספור פרשות שהמחלקה הבינלאומית במשטרה מבצעת ברחבי העולם. בשנים האחרונות, מאז החלה משטרת ישראל להכביד את ידה על ארגוני הפשיעה, עבריינים רבים נאלצים לעזוב את ישראל, אבל לא את עיסוקיהם הלא חוקיים. אז הם משגרים לישראל כמויות ענק של קוקאין מדרום אמריקה בעיקר ומפעילים בארץ מיזמי פשיעה שונים ובנקים להלוואות בשלט רחוק. לפיכך, פעולות משטרה מהסוג הזה רק הולכות ומתרבות ומתפתחות, ומגויסים אליהן מאות שוטרים ממיטב כוח האדם המבצעי, והטכנולוגיות המתקדמות ביותר, לרבות מאמצים דיפלומטיים משפטיים.
עו"ד יובל זמר, המייצג את אחד הנאשמים, מודע לעלייה בהיקף שיתופי הפעולה של משטרת ישראל עם משטרות העולם, אבל מבקש לסייג את ההתלהבות. "תוצרי פעולות כאלה מעלים סימני שאלה משפטיים", הוא אומר. "בתיק הזה, למשל, חתום על דוח העיקוב נציג המשטרה באמריקה הלטינית, אבל הוא אינו מהווה ראיה כלל, משום שלא עולה ממנו מי בדיוק ביצע את המעקב. זה כאילו מפקד ימ"ר יהיה חתום על דוח מעקב של בלשים. במהלך המשפט לא יהיה מנוס מזימון השוטרים העוקבים בפועל, ישראלים, ברזילאים או בוליביאנים. לא ברור מדוע לא צורפו לתיק דוחות הפעולה שלהם".

במקרה הזה, הסוכן הסמוי עצמו היה פעם יעד מועדף של אותה יחידת הקישור לאמריקה הלטינית. כבחור צעיר מנהריה, בן להורים מבוגרים עולים חדשים מברה"מ לשעבר, כבר בשנות ה־80 הוא פנה לחיי הפשע והיה מעורב בהברחות סמים וסחורות לרוסיה. עד מהרה הגיע גם לקוקאין של דרום אמריקה ונעצר באקוודור על הברחת סמים ונשפט לעשר שנים.

מתוך הכלא של המדינה הקטנה, הגובלת עם יצרנית הקוקאין הגדולה קולומביה, הוא הפך לאחד ממבריחי הקוקאין הבולטים לישראל. באמצעות קשריו עם אסירים מקומיים, ובסיוע סוהרים מושחתים בבית הסוהר של קיטו בירת אקוודור, הוא ניהל מאחורי הסורגים מעין לשכת מסחר מרווחת, עם טלפון, עוזרים, נשים וכיבודים. בלדרים מקומיים וישראלים היו נכנסים אליו כדי לבלוע ק"ג אחד של קוקאין מחולק לאריזות קטנות עטופות הרמטית ולקבל כרטיסי טיסה בדרך לישראל.

במשך שנים היה לנציגי משטרת ישראל מידע מדויק עליו, אבל הם לא הצליחו לשנות את תנאיו המשופרים בכלא, ומן הסתם גם לא מנעו את זרם המבריחים. מה שכן, במועד השחרור הסכימה אקוודור להסגירו לישראל, וכאן הוא עמד לדין על משלוחים שנתפסו בארץ ונשפט לעשר שנים נוספות.

הרוסי מנהריה

את לשכת המסחר שלו המשיך "הרוסי מנהריה" לנהל גם מהטלפון של כלא שאטה, אבל כאן הקשו עליו, עד שהצליחו ב־2015 לגייסו להיות סוכן סמוי. עבור חופשות מפנקות עם נערות ליווי וכדורי ויאגרה בסוויטות של בתי מלון שהמשטרה שכרה עבורו, ובעיקר תמורת שחרור מוקדם מהכלא, הוא הסכים לביים עסקאות יבוא עם עשרות סוחרי סמים.

במסגרת ההסכם הוא מסר עדות ניקיון, המהווה מסמך דוקומנטרי מרתק על נרקומן כבד אשר זוכר עד היום את המשכורות ששילם למנהלי בית הסוהר באקוודור ולקציניו כדי שיאפשרו לו להפעיל את תחנת הסמים הבינלאומית שלו שם. קצרה היריעה מלפרט את הכמויות ואת השמות של כל מזמיני הסם בישראל שהוא מסר, אבל הוא זוכר אפילו את הבלדרים האקוודורים האומללים שנשלחו לישראל תמורת פרוטות.

הוא מספר על אח ואחות שנשלחו לישראל. האח מת בבית מלון תל־אביבי, ומזמיני החומר דיווחו לו בשיחה ישירה לכלא בקיטו שהם פתחו למת את הבטן, הוציאו את הסם ותפרוה חזרה. "אחרי כמה ימים חזרה אחותו של הבחור שמת, היא נכנסה אלי לחדר בכלא וראיתי אותה בוכה... הוצאתי אלף דולר ונתתי לה. אמרתי שזה הדבר היחיד שאנחנו יכולים לעשות".

סוחר הסמים המשוחרר יצר קשר כסוכן משטרה עם הקבוצה של סולמי. הוא נתן בידיהם 60 אלף שקל מכספי המשטרה, כשותף במשלוח המתוכנן מבוליביה ומברזיל לירדן ולישראל, זה שלא הגיע. בתיאום עם מפעיליו הוא שלח גם שני שוטרים ישראלים סמויים לרכוש בקולומביה שישה ק"ג קוקאין טהור, כדי להפליל כאן את חברי קבוצות הרכישה שהשקיעו כסף בעסקה לפי הצעתו, ובהן קבוצת סולמי ועורך דין פלילי צעיר מירכא ושמו זיאד כנען.

בשיתוף פעולה עם האינטרפול וממשלת קולומביה יצרו שני השוטרים קשר טלפוני עם הקונקשן, ישראלי מנתניה ושמו משה רובין, עוד אסיר אשר ניהל בכלא תחנת סמים לכמויות גדולות. שני השוטרים התמקמו במלון שברובע צ'יקו בבוגוטה והמתינו לבלדר; הוא מרט את עצביהם עד שהגיע במכונית ב.מ.וו 740. הוא נכנס לחדרם עם תיק יד ובו שישה ק"ג קוקאין, מסר להם את החומר והסתלק בלי לקחת כסף. מכאן כל הפרטים נתונים תחת תעודת חיסיון.
כך או כך, ב־11 בספטמבר אשתקד כן הגיע הסם מדרום אמריקה - אבל הישר למלכודת שטמנו בלשי ימ"ר מרכז לקבוצת סולמי ולעו"ד כנען, שנתפסו עם שלושה ק"ג כל אחד. הסנגור של כנען, עו"ד צפריר יגור, טוען כי אומנם מרשו השקיע שנה לפני כן 40 אלף שקל בהזמנת שני ק"ג, מחיר חלומי לצרכן קוקאין, והוא אף היה אמור לטוס בשליחות הסוכן כדי להביא את החומר - אבל מאז קיבל פיק ברכיים וניתק קשר, עד שסמוך להגעת החומר התקשר אליו הסוכן וחידש את הפיתוי לביצוע העסקה. "אנחנו לא מבינים מדוע התעקשה המשטרה להשקיע כל כך הרבה כסף ביבוא שישה ק"ג קוקאין".

נציגי הפרקליטות השיבו על כך לאחרונה בבית המשפט: לאור בכירות העבריינים בקבוצת סולמי, ולנוכח העובדה שזאיד כנען הוא עורך דין מקושר בירכא ובירדן, היה חשוב להם להוכיח כי בוצעה עסקת סמים בפועל ולא להסתפק בקשירת קשר, מה גם שהפעלת הסוכן נועדה להרתיע סוחרי סמים ישראלים בחו"ל.

סצינת הסמים בתאילנד

נציגות המחלקה הבינלאומית בדרום אמריקה היא אולי הגדולה ביותר, אבל יש עוד כמה מוקדי פעילות מסעירים. גזרת המזרח הרחוק למשל, עם פושעים ישראלים מסוכנים שאין להם מה להפסיד.

ב"מעריב־סופהשבוע" פרסמנו לאחרונה את סיפורו של נתי חדד, בעליו של מועדון קריוקי מצליח בקוסמוי, שניהל גם מרפאת עזרה ראשונה לישראלים. נציגי משטרת ישראל בתאילנד היו מעורבים בהעברת מידע למשטרה המקומית על קשרים לכאורה של חדד עם ראש ארגון הפשע המבוקש ניבי זגורי, מידע שהניב תפיסת אקדח במרפאה של חדד ולמעצרו.

זגורי עזב את ישראל אשתקד אחרי שסיים לרצות שבע שנות מאסר, אבל מיד לאחר שעזב חוסלו עדי המדינה נגדו, בני הזוג דבורה וטל קורקוס. לפי המשטרה, זגורי מנהל במזרח הרחוק ארגון פשע בינלאומי עם שותפו וקרוב משפחתו, ליאור סעת, שהוא גם שותפו הוותיק של עמיר מולנר. בקטטה המפורסמת בלובי של מלון דניאל בהרצליה, שבה יעקב ודרור אלפרון תקפו ודקרו את מולנר, היה סעת לצדו. ימים מספר לפני רצח יעקב אלפרון עזב מולנר את הארץ, ואילו סעת עזב ביום הרצח בנובמבר 2008, ומאז לא שב.

במשטרה המשיכו לעקוב אחרי סעת. המידע דיבר על מעורבותו בסצינת המסיבות והסמים הבינלאומית בתאילנד. סעת אירח שם את גם מולנר לתקופה ממושכת, מה שהזכיר ליודעי הדבר במשטרה ובכלל את התקופה הסוערת של השניים בדרום אפריקה, אי־אז בתחילת שנות האלפיים. לפי החשד, בסיומה של אותה תקופה נמלט מולנר למקסיקו לאחר שניסה למלט את סעת ממעצר באירוע ירי לא מוצלח על ה"פוסטה" שהובילה אותו לאחד ממתקני הכליאה ביוהנסבורג.

שמו של סעת חזר לתודעה ביתר שאת מאז עזב זגורי את ישראל ועבר להתגורר בעיר גואנגז'ו בסין, אז גם נכנס שמו של הכדורגלן המיליונר ערן זהבי לנטוורקינג של השניים. זגורי צולם מעודד את זהבי באחד המשחקים, והתמונה הגיעה לחדשות עשר. רק לאחרונה הוא צולם שוב עם זהבי, הפעם כשהם מבלים יחד במועדון בגואנגז'ו. במקביל לשהייה של זגורי בסין, הוא החל להיראות יותר ויותר עם סעת בתאילנד, וישראלים מקומיים החלו לדווח על כך שהשניים מטילים עליהם את חִתם תוך שהם נכנסים לשותפויות בעסקים מתחום חיי הלילה, סחורות, נדל"ן ועוד.

הקשר הזה יצא לאור עם מעצרו של חדד. מי שהניע את המהלך הוא קצין המודיעין והחקירות של ימ"ר תל אביב לשעבר, רפ"ק יוני חג'ג', אשר מונה לנציג משטרת ישראל בתאילנד והחל "לעשות צרות" לקהילה העבריינית הישראלית, אשר נשלטה על ידי סעת וזגורי. העבריינים הישראלים לא נותרו חייבים, והחלו עד מהרה להחזיר מלחמה באמצעות סדרת איומים אישיים על חג'ג'. הם הפיצו חדשות מזויפות ברשתות חברתיות, ובהן תוארו סיפורים מזעזעים מלווים בתמונות פיקטיביות של אקדח המכוון אל ראשו של חג'ג'.

הקמפיין נגד נציג משטרת ישראל חזר כבומרנג לעבריינים הישראלים. הם חשו שהאדמה בוערת תחתיהם בקוסמוי ועברו לגואנגז'ו - שם, טוענים מקורביהם, הם מחזיקים בכמה עסקים חוקיים בתחום הייצור והשיווק של טקסטיל וריהוט. אשרי המאמין.

יש חוקר במרוקו?

עם כל הכבוד למידע המודיעיני ולראיות על מעורבות באירועי פשיעה חמורים בארץ הקודש, לא פשוט לעצור בחו"ל עבריינים ישראלים מבוקשים ולהסגירם לישראל (ראו מסגרת). כך למשל התקשתה המדינה להסגיר מדרום אפריקה את שי מוסלי. חג'ג' גייס נגדו עד מדינה, אשר קשר אותו לעבירות כלכליות, אלימות ורצח. לפני כשנתיים הדרום־אפריקאים השאירו את זה ב"דרוש עיון", אך בינתיים התגלה עד המדינה של חג'ג' כשקרן פתולוגי וכרוצח מסוכן בעצמו, והבקשה התייתרה.

למשטרת ישראל יש יעד בכיר אף יותר בדרום אפריקה: העבריין יניב בן סימון. בפרשה 512 נמסרו נגדו עדויות של עדי מדינה על ביצוע רצח פליקס אבוטבול בפראג ועל ניסיונות חיסול של זאב רוזנשטיין ואחרים בתל אביב. נוסח בקשת ההסגרה נדון בימים אלה ממש בפרקליטות, אבל לנוכח העוינות במערכת המשפט המושחתת בדרום אפריקה, ספק אם תוגש.

גם מרוקו הפכה יעד מבוצר לעבריינים ישראלים מבוקשים. מנהיג הכנופיה הירושלמית, גבי בן הרוש, שוהה שם בזכות הדרכון המרוקאי שארגן לעצמו בימים שגלגל את עשרות המיליונים של הבנק למסחר. לפיכך אפילו החברה הטובה ארצות הברית נעתרה לבקשתו שיגורש למרוקו ולא לישראל, אף שהוא מבוקש כאן על עבירות כלכליות שמוטטו בנק. במרוקו שוהה גם משה (צ'יקו) בית עדה, בכיר בארגון אבי רוחן, המבוקש על עבירות סמים ואלימות במסגרת פרשה 512.

עבריינים ישראלים שוהים בכל מדינות אירופה עם העדפה למדינות מזרח אירופה, בדגש על רומניה, שהפכה ליעד מבוצר של ארגוני פשיעה המחזיקים בבתי קזינו חוקיים ובבתי מלון מפוארים. במשפחת מוסלי לא רואים בעצמם ארגון פשיעה, במיוחד כאשר מדובר באימפריית ההימורים החוקית שמנהל האח אלי מוסלי, השואף להתרחב ליעדי הימורים נוספים ומשאת נפשו היא קזינו יוקרתי בלונדון.

אחרון חביב, ערן חייא. משטרת ישראל משקיעה מאמצים כבירים כדי לנטר את פעילותו ולהצר את צעדיו, אולם היא מתקשה מאחר שהוא מחזיק באזרחות כפולה: ישראלית ואמריקאית. בצר לה היא הגדירה אותו כחבר בארגון פשע וטרור והצמידה לשמו סימן אזהרה כתום ברישומי האינטרפול, מה שגורם לעיכוב מטריד שלו בכל מעבר גבול. באמצעות עו"ד ניקולס קאופמן ביקש חייא הבהרות, אולם הפרקליטות סירבה להסביר ובשבוע שעבר הוא הגיש עתירה לבג"ץ שתחייב את הפרקליטות להסביר את המהלך. מהפרקליטות נמסר בתגובה: "תגובתנו תימסר בבית המשפט כמקובל".

הכאוס העולמי באינטרפול

עורכי הדין ניר ושגיב רוטנברג, שניהלו את צוות ההגנה של עמוס סולמי, מסבירים כי תחום ההסגרה מורכב ביותר בלי קשר לשאלה אם יש או אין הסכמי הסגרה בין המדינות הרלוונטיות.

"בין מדינות יש הסכמי אד־הוק על חשוד מסוים, ללא קשר להסכמי הסגרה", מסביר שגיב, "יש הסגרות על בסיס אמנות רב־לאומיות על רקע עבירות מסוג מסוים כמו פדופיליה או סייבר. יש כמובן את אמנת פלרמו למאבק בפשע המאורגן, שעליה חתומות רוב מדינות העולם בלי קשר להסכמי הסגרה. מנגד, יש מדינות כמו דרום אפריקה, למשל, שיש להן הסכמי הסגרה עם ישראל, אבל לא בקלות הן מסכימות לעצור ולהסגיר מבוקש ישראלי".

במצב הנוכחי אין מקום בטוח בעולם לאף עבריין, אומר רוטנברג. "האינטרפול מגביר את שיתוף הפעולה בין משטרות ממדינות שונות באמצעות העברת מידע ונתונים בנוגע למבוקשים. בכל משטרה חברה יש אגף המכונה NCB אשר אחראי להעברת המידע והנתונים בין חברות האינטרפול. כשמדינה מוציאה צו מעצר בינלאומי הוא יופץ תחילה בדף הקשר של ה־NCB ורק אז יעבור לגורמים האחראים למעצר. במסגרת הזו יש שתי הגדרות בסיסיות: דגל אדום וצו מעצר בינלאומי ללא פרסום.

דגל אדום הוא סימון אלקטרוני על מבוקש שמדינה חברה מבקשת לעצור. דגל אדום מתקבל לאחר שהמדינה המבקשת צירפה מסמך משפטי עם ראיות תומכות, ורק לאחר בדיקה שלהן הסימון מפורסם ברשומות, והמדינה המבקשת יכולה לדרוש את מעצר המבוקש, שלצורך הסגרתו יתנהל הליך משפטי מוסדר ונפרד.

צו מעצר בינלאומי ללא פרסום נמסר למדינות החברות וקיים ברשת הנתונים של האינטרפול, אבל הראיות בו לא נבחנות. בצו מעצר מסוג זה המבוקש אינו יודע מראש שהוא מבוקש, והוא נעצר בהפתעה בביקורת גבולות, בבית מלון וכדומה.

לפי עו"ד רוטנברג, "כיום ניתן לנצל מדינות מסוימות להפצת צווי מעצר בינלאומיים נגד יריבים עסקיים או פוליטיים בעבור תשלום שוחד לפקידים בכירים. אבל גם במסגרת יחסים בינלאומיים בין מדינות: מדינות ובהן רוסיה וטורקיה מנצלות את יכולתן להפצת מאות אלפי צווי מעצר מהסוג הזה לצורך לכידת מבקרי משטר וגורמי אופוזיציה חפים מפשע, לעתים הן גם מאפשרות לגורמים עברייניים לחסל חשבונות באמצעות הנפקת צווי מעצר נגד מתחרים ויריבים".

רשימות נוספות של אמיר זוהר באתר פוסטה