אולי פיגוע ההמונים של ליונל מסי יצליח לעשות את מה שלא מצליחים לעשות הטילים, המנהרות ועפיפוני התבערה: לפתוח לנו סוף־סוף את הראש. כי הרי עכשיו באמת פגעו לנו בקודש הקודשים. ובניגוד למה שעולה מהתקשורת, זו לא מירי רגב שאחראית לביטול ההופעה של נבחרת ארגנטינה בישראל. האחראים הם הפרטנרים הפלסטינים שלנו מרמאללה, מחוללי ה־BDS, מובילי החרמות ובוני האיומים. אלא שאף שהאשמים נמצאים בהישג יד ואפשר להעמיד אותם לדין ולגרשם, ממשלת ישראל מסתפקת בדיבורים ריקים ובאפס מעשים.
הגורם המרכזי שכנראה הוביל לביטול המשחק הוא ג'יבריל רג'וב, שעשה את מה שהוא נוהג לעשות בשנים האחרונות, ממרום תפקידו כיו"ר הוועד האולימפי וההתאחדות לכדורגל הפלסטינית: לעודד טרור, לאיים ולהסית. הפעם זה הצליח לו מעל המצופה. האיומים שלו נגד חברי נבחרת ארגנטינה ונגד מסי אישית עשו את שלהם. הוא קרא למוסלמים ברחבי העולם לצאת נגד מסי ולשרוף את החולצה שלו. הוא שלח מכתב כזבים להתאחדות לכדורגל הארגנטינאית, והם נכנעו. מה הם צריכים את הצרות האלו?
אלא שההתנהלות הישראלית כלפי רג'וב מהווה מפתח להבנת הגולים העצמיים שאנחנו מבקיעים לעצמנו. רג'וב הוא אחד האויבים המרים ביותר של ישראל, ועדיין נהנה מיחס של סלבריטי. רק בשבוע שעבר ביקר עם פמליה על הר הבית בירושלים, נהנה מחופש תנועה והסתה. בשבועות האחרונים הוא הפעיל את מערכת האיומים וההשמצות שלו כשהוא נמצא עשר דקות נסיעה מבירת ישראל. מרואיין, בין היתר, על ידי התקשורת שלנו שממשיכה לחבק ולארח אותו.
רג'וב הוא מחבל שנידון למאסר עולם ושוחרר ב־1985 מהכלא במסגרת עסקת ג'יבריל המהוללת. מאז הוא מתבלט בחתרנות האפקטיבית שלו. במסגרת העולם ההפוך שבראו ממציאי קונספציית אוסלו, החצר של שמעון פרס ובמיוחד ראש השב"כ דאז יעקב פרי, טיפחו את רג'וב והפכו אותו לילד המחמד של הממשל, התקשורת והאליטה הישראלית.
מהר מאוד הועמד רג'וב בראש מנגנון טרור שכונה "הביטחון המסכל", ואף על פי שהתמחה ברדיפה, בעינוי ובחיסול ידידי ישראל, נותר חסין. בשנים האחרונות הוא עושה שימוש בעסקנות הספורט כדי להמשיך לרדוף אותנו, ודווקא דרך הפעילות "הספורטיבית" שלו אפשר להבין מי האיש.
הוא מקיים, למשל, טורנירים על שם רוצחי המונים. ל"גביע פלסטין" בכדורגל קרא על שם מוהנד חלבי, מחבל שב־2015 רצח שניים, בהם אב שטייל עם משפחתו בירושלים. האם נפצעה באורח קשה, ובנם התינוק נפצע באורח קל. רג'וב קיים תחרויות על שם דלאל מוגרבי, מובילת הטבח באוטובוס בכביש החוף ב־1978, ערך טורנירים על שם אבו ג'יהאד והקדיש אחרים לרוצחים נוספים. לא פעם העלה על נס מעשי דקירות ורצח והסביר, "אלו מעשי גבורה של יחידים, ואני מתגאה בהם... הם נכס לכל העם הפלסטיני".
בד בבד, כעסקן הספורט המרכזי של הרשות הפלסטינית הוא מנהל מאבק חורמה דווקא נגד אותם ישראלים הזויים שעדיין מאמינים כי פעילות ספורט יהודית־ערבית תביא שלום. כך למשל הוא יצא נגד משחק כדורגל שארגן "מרכז פרס לשלום" וקרא לו "פשע נגד האנושות". הוא גם הסביר ש"הנורמליזציה בתחום הספורט עם הכיבוש הציוני היא פשע". על פי אותו קו הוא פועל בשיטתיות להחרמת נבחרת ישראל וקבוצות ישראליות בפורומים בינלאומיים, ללא קשר לירושלים או לחיפה. פניות להתאחדויות הספורט הבינלאומיות שהציגו את פועלו הטרוריסטי זכו להתחמקות, במקרה הטוב.
תפיסת עולמו התבטאה במלוא חדותה בראיון לטלוויזיה לבנונית, שבו הצהיר שהפלסטינים הם האויב הכי מסוכן של ישראל. לצערו, הוסיף, אין לפלסטינים פצצת אטום. אבל אילו הייתה להם פצצה, הבטיח, הוא היה משתמש בה כבר מזמן נגד ישראל.
אז עכשיו, בעקבות פיגוע מסי, ההתאחדות לכדורגל הישראלית הצהירה שהיא רואה בחומרה את האיומים של רג'וב, "שחצו כל קו אדום". כמובן שבנימין נתניהו ועוד בכירים ישראלים התבטאו "בחומרה". אבל איש מהם לא עושה דבר. רג'וב, כמו יתר בכירי הרשות, נהנה מחופש לתנועה, להסתה, לקריאה לרצח ולחרמות נגדנו. אנחנו לא משתמשים באמצעים הבסיסיים שיש בידינו: קודם כל לשלול מרג'וב ודומיו את חופש התנועה והיכולת להיכנס לתחומי מדינת ישראל. אחר כך לשלוח אותו חזרה לכלא על הסתה, עידוד טרור, פגיעה ביחסי החוץ של מדינת ישראל ומה לא. ואם ייצא מהכלא, יש להשליך אותו בחזרה לתוניסיה.
בשל האומללות שלנו, ראשי הרשות שאנחנו הקמנו ממשיכים להסית ולפגוע בנו באופן ישיר ועקיף, בארץ ובחו"ל. אלא שהפעם הקורבנות לא היו "מתנחלים", סתם ישראלים או יחסי החוץ של המדינה. הפעם היו אלה חובבי ארגנטינה, ברצלונה ומסי. ואולי הקהל החשוב הזה יגרום סוף־סוף לממשלה ולתקשורת הישראליות להתעורר.
ניחוח של פוטש
אני לא נמנה עם החסידים השוטים של ראש הממשלה ומסתייג עמוקות מאהוד ברק. אין לי גם מושג אם הכוונה "לדרוך" את מערכת הביטחון לקראת תקיפת הגרעין האיראני הייתה בזמנו החלטה נכונה. אבל אני יודע להריח ניחוח של פוטש. הניחוח הזה עולה ממה שסיפר ראש המוסד לשעבר, תמיר פרדו לאילנה דיין, והכי מדאיג שלא בפעם הראשונה.
הפנייה של פרדו ב־2011 לייעוץ משפטי ולראשי מוסד לשעבר, בטענה שהוא מבקש לבחון אם קיבל פקודה חוקית מנתניהו, מזכירה את סירוב הפקודה של דגן, אשכנזי ודיסקין בקיץ 2010 באותו העניין. היא מעלה טעם חמוץ דומה למעשי ראש המוסד מאיר דגן, שהדליף לראש ה־CIA האמריקאי את כוונות ראש הממשלה לגבי תקיפה באיראן. מה שהזמין, למעשה, לחץ של מעצמה זרה נגד הממשלה שלו.
המעשה של דגן עבר, לכאורה, את הרף הפלילי של בגידה, אבל גם הסרבנות והחתרנות של ראשי זרועות הביטחון, שנחשפות שוב ושוב על כיסא הווידוי של אילנה דיין חמורות מאוד. כל הארבעה האחרונים זכו לטיפול מלטף של דיין ומרבית מאורות התקשורת - ואף מילה של גינוי והוקעה. כי כך ייעשה לבכירים שיבטיחו כי נבחרי העם מימין לא יצליחו באמת לשלוט, ויבצעו למעשה את מדיניות השמאל.
מעניינת מאוד, אגב, עמדת ראשי מערכת הביטחון בתקופת אוסלו וההתנתקות. לרמטכ"ל ולראשי המוסד והשב"כ חייב היה להיות ברור שרבין ופרס ואחר כך שרון, עושים מעשה של טירוף. כמה בכירים לחשו לי את הדברים הללו ערב אוסלו, אבל לא העלו על דעתם לעשות מעשה כמו דגן, פרדו ודומיהם. ערב הבריחה מעזה, הרמטכ"ל משה יעלון הזהיר בפורומים סגורים שמדובר בכניעה לטרור; אבל כשהוא הודח ומונה במקומו משתף פעולה אומלל, אילנה דיין, אמנון אברמוביץ' ודומיהם מחאו כפיים ואתרגו דווקא את ראש הממשלה.
למעשה, קשה שלא לחבר את השיתוק שאחז בנתניהו ובממשלת הימין אל מול המלחמה של רג'וב והרשות הפלסטינית נגדנו. שיתוק אל מול החתרנות השיטתית שלהם, שהפעם הובילה לפיגוע מסי, אבל מחוללת בכל יום נזקים איומים. זה לא סוד שרבים מראשי מערכת הביטחון נותרו תקועים עם אותו דיסקט שגוי של אוסלו, אף על פי שהם היו אמורים להמליץ ראשונים על חיסולה של הרשות הפלסטינית העוינת. כך קשה שלא להגיע למסקנה שיותר מאשר ממשלת הליכוד מפחדת מהאויב הפלסטיני, היא חוששת מהגנרלים שלה עצמה.