רוצים להיפטר מנתניהו? תמנו אותו ליו"ר מפלגת העבודה וזוזו הצידה

1. את ממדי חשיבותה האסטרטגית של ירדן לביטחון ישראל הבנתי באופן עמוק ויסודי רק בשנת 1998, כשהתלוויתי לשר הביטחון דאז יצחק מרדכי ולמנכ"ל המשרד דוד עברי לביקור עבודה בוושינגטון. המשימה המרכזית הייתה לשכנע את הבית הלבן, את הפנטגון ואת הקונגרס לאשר טייסת מטוסי F־16 לחיל האוויר הירדני, שנשען אז על מטוסים בריטיים מדור קודם. 
 

לירדן גבולות עם סוריה ועיראק ונגישות קלה גם לאיראן, והיא מעניקה לישראל עומק אסטרטגי בין האויבים הרחוקים יחסית לגבולנו המזרחי. חיזוקה של הממלכה ההאשמית וסיוע ליציבותה ולביטחונה הם נר לרגליהן של כל ממשלות ישראל, שבצדק רב רואות בשלום עם ירדן נכס אסטרטגי עצום לשתי המדינות. לרוב, הדברים נעשים בצנעה ומחוץ לאור הזרקורים.
 

השבוע הודיע המלך עבדאללה כי ירדן לא תחדש את הנספח להסכם השלום שמאפשר לישראל להמשיך לעבד אדמה ירדנית בערבה ובארם נהריים. למעשה, בצעד זה ירדן פועלת על פי ההסכם ככתבו וכלשונו, אולם המסר שמעביר המלך - ביום השנה לרצח רבין, שותפו של אביו המלך חוסיין להסכם השלום - נועד גם לצרכי פנים, וגם כמסר לארה"ב ולממשלת ישראל ערב פרסום תוכנית טראמפ להסדר עם הפלסטינים.
 

ובינתיים, אצלנו בישראל צריכים לדעת לטפל בעניין בתבונה וברגישות ומחוץ לאור הזרקורים ככל הניתן. אבל קראתי גם איומים, לרוב אנונימיים, שאנחנו נפסיק לירדן את אספקת המים ולא נערוב לביטחונה, ועוד ועוד שטויות והבלים מהסוג הזה. מוטב להירגע. גם אם הכוחות והיכולות לא לגמרי סימטריים (כרגע), האינטרס הישראלי והאזורי ברור וחד־משמעי. המלך מאוים, כועס, רגיש להתפתחויות אזוריות ומשמיע מסר. ישראל צריכה להבין ולפעול בשקט, בצניעות וברצינות.

 

2. כמה קל היה פעם להעלים אנשים "רעים". במשך שנים ארוכות הרשו לעצמם הדיקטטורים האזוריים, תלמידיהם של הדיקטטורים הגדולים ברוסיה, בדרום אמריקה ובמזרח אירופה, להעלים את מתנגדיהם שהפכו למטרד. הם עשו זאת בקריצת עין, בשקט, ללא מצלמות וללא כותרות. פשוטו כמשמעו - היה אדם ואיננו.
 

בחלקים מהעולם נעלמו הדיקטטורים, ואת מקומם תפסו משטרים דמוקרטיים או דמוקרטיים מינוס. במזרח התיכון הם עדיין קיימים ופועלים, אך מתקשים להסתגל למציאות החדשה של מצלמות אבטחה בכל פינה, תקשורת שמרימה ראש ורשתות חברתיות שהופכות, כשצריך, את האזרח לחזק ממנהיגו. 
 

שקיפות, חשיפה תקשורתית ודיון ציבורי אינם ידידיו הטובים של המנהיג המזרח תיכוני. זה התחיל בכומר האמריקאי אנדרו ברנסון, שנכלא בטיהורים שערך ארדואן לאחר ניסיון ההפיכה ושוחרר השבוע, ונמשך בחיסול העיתונאי הסעודי ג'מאל חשוקג'י. "החיסול הנקי" במקום הבטוח של הקונסוליה הסעודית באיסטנבול התגלה כ"חיסול פומבי" ומתועד בחלקו בכיכר העיר. יורש העצר הסעודי גילה שהזיזו לו את הגבינה, שיש דברים שקשה לעשות היום, שתדמית מדינתו נתונה בידיו של ארדואן, ושהוא גם קצת הסתבך עם ארה"ב. 
 

פעם, כשהיית שואל מנהיג מזרח תיכוני ממוצע מיהו האויב הכי חזק שלך, הוא היה נוקב בשמה של מדינה שכנה מאיימת או בשמו של מנהיג אופוזיציה גולה. היום, אם לא יענה שהאויב שלו הוא "טוויטר" או "פייסבוק" - הוא כנראה משקר.

 

3. בגבול הרצועה, עושה רושם, גוברים הסיכויים להסדרה (גם אם שברירית) על הסיכון למלחמה או למבצע מתמשך. זה טוב לשני הצדדים - גם לאזור וגם ל"תוכנית טראמפ" שבטח תנחת בקרוב ותבקש "אווירה סטרילית" לדיונים, אבל ברור שזו תהיה הסדרה קשה ומורכבת לתחזוקה, גם אם יהיה הסכם על השולחן ובטח אם לא.
 

המצב הנוכחי הוא ניצחונם של נתניהו ואיזנקוט על השרים המתלהמים בכותרות בטוויטר ובאולפנים ומצחצחים חרבות המכוונות פחות כלפי חמאס ויותר מול הבוחרים ומרכזי המפלגות. השבוע היה זה השר גלעד ארדן שהתבטא כמבוגר אחראי בראיון בגלי צה"ל: "ואם נצא למלחמה, מה יהיה ביום שאחרי? מה נעשה עם הרצועה? מיליוני הפלסטינים לא ייעלמו לשום מקום. אנחנו נשלם מחיר כבד על מלחמה בעזה, וחמאס ותושבי הרצועה - מחיר כבד יותר, אבל המציאות לא בהכרח תשתנה". 
 

השר ארדן אמר את האמת הקשה והכואבת. פעולה צבאית תביא לגביית מחיר בשני הצדדים ולא בהכרח תשנה את המציאות המרה, הכואבת והבוערת ברצועה. לפתרון הבעיה דרושה גם פעילות צבאית מדודה ונכונה לסיכול והרתעה, וגם חשיבה מקורית עם מדינות נוספות באזור ובעולם לגבי פתרון יסודי למצוקה הנוראית שמולידה עוני, אבטלה, ייאוש וטרור.

 

4. נדמה לי שעליתי על דרך מקורית עבור גוש המרכז והשמאל להיפטר מנתניהו ולא דרך הקלפי. זה פשוט - מנו אותו ליו"ר מפלגת העבודה וזוזו הצדה לחודשיים־שלושה. החברים בסיעה ובמפלגה, בעזרת העיתונות, שכבר רגילה ומתורגלת, יעשו לכם את העבודה על פי פק"ל. 
 

עד שזה יקרה, אי אפשר שלא להתפעל מהנאמנות, שלא לומר ההערצה, של מצביעי הליכוד למנהיגם, גם ללא חקירות המשטרה ובוודאי איתן. זה לא בלעדי לנתניהו, זהו הדנ"א של הליכוד - כבוד למנהיג הנבחר: בגין, שמיר, נתניהו ומי שיבוא אחר כך.
 

המצב בעבודה הפוך בתכלית. שם מדובר ב"דירקטוריון" של בעלי מניות שמתייחס ליו"ר הנבחר כאל מנכ"ל שכיר שנלקח למשרה על תנאי, ושאמור לספק דוחות רבעוניים מוצלחים לחברי הדירקטוריון שיושבים ביציע, מתבוננים על המגרש ומצפים לגולים שיאפשרו להם להיכנס על גבו ללשכות השרים. אני נזכר בשיחה שניהל איתי בנימין בן אליעזר ז"ל ביום שלמחרת היבחרו ליו"ר המפלגה. "אני מכיר מצוין את המפלגה שלי, ואני יודע שיש לי לכל היותר 10־12 חודשים בתפקיד היו"ר ובתפקיד שר הביטחון", אמר לי פואד. "הם יחסלו אותי, גם ככה הם יבינו היום או מחר שבחרו בטעות מישהו מעדות המזרח. אני מכיר אותם ואני צריך לפעול מהר". סהדי במרומים שכך אמר לי.

 

אני מתבונן באבי גבאי, איש מוכשר שקיבל את אמון חברי העבודה אבל לא את אמון כל חברי הסיעה, שטרם התאוששו מההלם שחטפו כשהתברר להם שאדם ממוצא מרוקאי, שהתפטר מתפקידו כשר בממשלת נתניהו, התפקד למפלגה, חרש את הארץ, נבחר והועדף על פניהם. גם רפובליקנים רבים בארה"ב טרם התאוששו מתופעת טראמפ והם עדיין בתוך תקופת האבל. כך גם בעבודה. 
 

בעוד גבאי נצמד למסרים, חורש את הארץ, פוקד קהלים, מסתובב בבתי חולים, בעיירות, בקיבוצים ובמגזר הערבי (וכן, הוא גם עושה טעויות) - דן "הדירקטוריון" בהדבקת תוויות של "לא יוצלח", "לא מתרומם" וכו'. הם דנים במנהיגות חלופית, בגיוס מנכ"ל שכיר אחר שיביא מנדטים, במושיע מהבוידם - וכל זאת במקום להתכנס ולהתלכד סביב מנהיג שזה עתה נבחר וקיבל אמון, לוותר על פנטזיות, לחדד מסרים ולהופיע מול החברה הישראלית כמו חבורה מגובשת של אנשים טובים וראויים, עם ניסיון, עם תוכניות, עם רעב בעיניים ועם סכין בין השיניים, עם נאמנויות הן לנבחרים והן לבוחרים. פשוט כמו חלופה ראויה. 
 

ואז הם יגידו לך: "דווקא נתנו לו צ'אנס, תמכנו בו בהתחלה, לא יצאנו נגדו בחודשים הראשונים", ועוד אמירות מפא"יניקיות כאלה. כמו שחקני כדורמים, מעל גובה המים, הם דוגמה ומופת, ומתחת למים - מושכים זה לזה במקומות מוצנעים. וכך, מול עינינו המשתאות שוב ושוב, מכורים למורשת ולמסורת ההרסנית, חוזרת העבודה ומקבעת את מיקומה על ספסלי האופוזיציה, נכונה כבר לעסוק בהפקת הלקחים ולהיכנס להליך בחירתו של היו"ר הבא, שגורלו כבר נחרץ בטרם התבררה זהותו. לעתים נראה שאם תיקחו מהם את זה - נטלתם את נשמתם. זה כואב וזה חבל.

 

5. הבחירות לרשויות המקומיות בפתח, ואינני יכול שלא לשתף אתכם באוויר הפסגות שאני שואף כאשר אני עוקב אחר חיילים שלי לשעבר, שמתמודדים ומנהלים קמפיין מדהים למען בחירתם. כך נילי אהרון, שהייתה קצינה תחתי בדובר צה"ל ומתמודדת בדימונה, וכך צביקה ברוט, שהיה חייל שלי בגלי צה"ל ומתמודד בבת ים. וישנו גם אהרון אורגד, איש גלי צה"ל בעברו, שמתמודד למועצה בנתניה. 
 

אני מכיר אותם, אני מקווה שישיגו את מבוקשם ושמח מאוד שהם פונים לשרת ציבור ברשויות המקומיות - יש להם מה לתת ומה לתרום. בהצלחה לכם.

שבת שלום.