ליברמן נאלץ למצות את מלוא ערמומיותו כדי להעביר את מינוי כוכבי

שירת הזמיר

אביב כוכבי יהיה הרמטכ"ל ה־22 של צה"ל. לכאורה, מינוי שכותב את עצמו. מזמן לא היה מועמד מושלם לתפקיד ככוכבי. תיק השירות שלו מלא וגדוש בכל התפקידים מכל הגזרות והסוגים. קצין איכותי, חושב, יצירתי. במציאות הכאוטית שלנו היה צריך שר הביטחון למצות את מלוא ערמומיותו כדי להעביר את המינוי המתבקש הזה.
 

המאבק בינו לבין ראש הממשלה בנימין נתניהו לא היה פשוט. אביגדור ליברמן ניצל את השבוע שעבר, שבו התנפל נתניהו על גדעון סער, כדי להציב עובדות בשטח. נתניהו היה בהלם. לקח לו כמה שעות להתאושש ולאמץ, בקרירות רבה, את המינוי. הוא לא עשה את זה בלי לנסות להציל את כבודו, ולרמוס את כבודם של אחרים. בהודעות מטעמו נמסר ש"הטיל וטו על מינוי ניצן אלון" וש"סביר להניח שסגן הרמטכ"ל יהיה אייל זמיר".
 

המחלוקת הקשה בין נתניהו לליברמן סביב סוגיית הרמטכ"ל נחשפה ב"מעריב". נתניהו, כך פורסם כאן, מעדיף את אלוף אייל זמיר, שכיהן גם כמזכירו הצבאי והתחבב על בני ובנות ביתו. יכול להיות ששר ביטחון אחר היה בולע הצנחה בוטה כזו (לא בוגי יעלון, אגב). ליברמן החליט לטפל במצב בדרכו. אחרי התדרוכים של נתניהו ביום שישי לפני שבוע, אמר שר הביטחון שמינוי סגן הרמטכ"ל ייסגר בינו לבין הרמטכ"ל וראש הממשלה לא רלוונטי בסוגיה הזו. באשר ל"וטו" שהטיל נתניהו על ניצן אלון, הוסיף ליברמן ש"הבחירה בכוכבי הייתה טבעית ומתבקשת, כל השאר זה בדיות והמצאות". 
 

ככל הזכור לי, מעולם לא הואשם נתניהו על ידי שני פוליטיקאים בכירים בימין (אחד מהם ממפלגתו), באותה יממה בפיזור בדיות והמצאות. השני, אגב, היה גדעון סער, שביום חמישי הטיח בנתניהו שניסה לתפור עליו עלילת שווא בדיונית.
 

איפה האמת? קרובה הרבה יותר לצד של ליברמן. מאחורי הקלעים ניטשה דרמה לא פשוטה בין שר הביטחון, שבאמת ניסה למנות רמטכ"ל בהליך שקוף וסדור, לבין ראש הממשלה שממשיך לקרקס את מה שנשאר מהממלכתיות והסדר הטוב במדינה. כפי שפורסם כאן לראשונה, שני האלופים הצעירים, אייל זמיר וניצן אלון, אמרו בראיונות אצל שר הביטחון שהם מעדיפים לכהן קודם כסגן רמטכ"ל בטרם ימונו לרמטכ"ל. זוהי מורשת גדי איזנקוט שהוא האדם הראשון שדחה את מינויו־שלו לרמטכ"ל והמליץ על זולתו (בני גנץ) הבשל יותר. אבל גם זה לא הרתיע את נתניהו. היו לו הוראות כתובות והוא נדרש לבצע אותן.

 

בעולם מושלם היה ליברמן ממנה בכלל את האלוף יאיר גולן. בפרמטר החשוב ביותר לליברמן, החתירה להכרעה, גולן עשה רושם טוב משלושת המועמדים האחרים. זה לא מפתיע. יאיר גולן הוא קצין ערכי, חד, נחוש וחותר למגע. הבעיה היא שהנאום ההוא בערב יום השואה הטביע על מצחו אות קלון בימין הישראלי. זה מעיד הרבה יותר על הימין מאשר עליו, אבל זו המציאות. רק מי שרוצה להתאבד פוליטית ימנה את גולן לרמטכ"ל. אז ליברמן המשיך הלאה והגיע, כצפוי, לכוכבי.
 

את ניצן אלון מחבב ליברמן ומעריך מהרגע שבו נכנס ללשכת שר הביטחון. יש לו סיבות מצוינות. קצין ישר, שקט, ענייני עד כדי יבושת ומקצוען אדיר. הוא הוביל (בהנחיית הרמטכ"ל) את התוכנית הישראלית למלחמה בהתבססות האיראנית בחזית הצפונית והשאיר רושם עצום, עד כי הופקד בידו התיק האיראני כשסיים את תפקיד ראש אמ"ץ. ליברמן השתעשע במינויו של אלון. אבל אז הוא יצא להתייעצויות עם רמטכ"לים, שרי ביטחון וראשי ממשלה לשעבר, ועוד כמה מומחים. נדמה לי שכמעט כל היועצים היו מאוחדים בדעה: כוכבי, נקודה.
 

הם צדקו. כוכבי בשל יותר, מנוסה יותר, מוכן יותר לתפקיד. מינוי מושלם. אז איך ממנים אותו? ליברמן תכנן להביא את כוכבי ואלון בפני ועדת המינויים, אבל אז החל הכאוס סביב הוועדה. נתניהו דרש לראיין את כל ארבעת המועמדים עוד קודם. ליברמן סירב. בשיחות סגורות דיבר איווט על אלון כמועמד המועדף, בהנחה שראש הממשלה ייצא למלחמה וינסה למנות בכל זאת את זמיר. ליברמן האמין שאם ייתן לנתניהו להאמין שסיכל את מינוי ניצן אלון, זה יוריד אותו מהעץ של זמיר. כך בדיוק היה. זו גם הייתה מהות הניתוח שפורסם בעמודים האלה לפני כמה שבועות. בשורה התחתונה, התוכנית של ליברמן פעלה.
 

הבעיה היא שכל ארבעת המועמדים לתפקיד הרמטכ"ל יוצאים מהתהליך הזה עם כתם. יאיר גולן בא עם הכתם מהבית (אותו נאום, שעליו ממשיך גולן להתעקש ולא מביע חרטה. הוא צודק). אייל זמיר מתויג עכשיו שלא בטובתו כ"שפוט של בלפור". למה? ככה. ניצן אלון חטף זובור פומבי מראש הממשלה ש"הטיל וטו" על מינויו. למה? במה הוא חטא? מפקד סיירת מטכ"ל לשעבר, אחד הקצינים הנועזים והערכיים שיוצרו כאן לאחרונה, מוצא את עצמו יום אחד עם קרניים שהלביש עליו ראש ממשלה בישראל בהבל פה, כדי להציל את כבודו בקטטה פוליטית ולשמור על שלום בית בסוף השבוע. אביב כוכבי, הזוכה המאושר, נכנס בצליעה לתפקיד משל היה "מועמד פשרה". הפרחים, לבלפור.
 

ביום שישי האחרון, בעודו מתמודד עם הודעת ליברמן על מינוי אביב כוכבי, בילה ראש הממשלה בביקור בזק בעומאן. לפני הכל צריך להדגיש: זהו הישג מדיני חשוב. זאת ועוד, העומאנים פרסמו בעצמם ובכל הכוח את דבר הביקור, לא הסתירו ולא חששו כמקובל, ונופפו בנתניהו ללא מורא. אם נחבר את זה להישגים נוספים (אך מוצנעים) בתחום היחסים עם מדינות באזור, ועם הרומן החשאי הנרקם גם עם צ'אד ואזרבייג'ן, נקבל מרקם מכובד שמאזן את מעמדנו המתדרדר בחלקים מאירופה.
 

מכאן ועד הפסטיבל הפרוע של תומכי נתניהו, ארוכה מאוד הדרך. הוא לא הראשון שהיה בעומאן. גם לא השני. הוא גם לא זה שהניח את התשתית לכל מה שקורה כאן. להפך. התשתית הזו הונחה בזכות הסכמי אוסלו המשוקצים. יצחק רבין היה בעומאן לפני שנרצח. אחרי הרצח נסע גם שמעון פרס לעומאן. זכיתי להתלוות לנסיעה הזו. מעומאן המשכנו לקטאר. ראש ממשלת ישראל, פמלייתו ועדר עיתונאים שנגרר אחריהם. אחת החוויות העוצמתיות ביותר ב־33 שנות הקריירה שלי היא העמידה על מסלול הנחיתה בעומאן, מטרים ספורים מתזמורת הצבא העומאני במדיה המרהיבים, עם מנצחה שניצב בחרב שלופה ומכריז, בערבית, על נגינת "התקווה" לכבוד "ראיס אל־חוכומה אל־איסראלייה". צמרמורת.

 

אוסלו, למי ששכח, חילץ את ישראל מבידוד של עשרות שנים. היחסים עם המפרץ החלו אז. שמעון שבס היה הראשון שפגש, בשליחות רבין, בכירים מאבו דאבי. חברות בינלאומיות שחששו מהחרם הערבי הגיעו ארצה. מקדונלד'ס. טויוטה. כאלה. הכל נפתח. אחר כך, כשהשלום נתקע, גם זה החל לקרטע. עכשיו זה מתחיל לבצבץ מחדש, בעיקר בזכות איראן. ישראל נתפסת במפרץ ובעולם הסוני כיחידה שמסוגלת לעצור את ההתפשטות השיעית. נתניהו רוכב על הסוס הזה בכישרון. עכשיו תתארו לעצמכם מה היה יכול להיות כאן אם לכל זה היה גם מתלווה תהליך שלום כלשהו.

לרב הראשי הספרדי לישראל קוראים יצחק יוסף. כן, בנו של מרן הרב עובדיה. ביום הבחירות המקומיות השבוע צולם אותו רב כשהוא מצביע (ש"ס כמובן), כולל פתק ההצבעה בתוך הקלפי. חוק תעמולת הבחירות אוסר על צילומי תעמולה מהסוג הזה מתוך הקלפי. בעקבות הצילום, פרסמה לשכת הרב יוסף הודעה בזו הלשון: "הרב יוסף מצר על הפצת תיעוד שלו מצביע תוך הפרת פרטיותו בהצבעה בבחירות לרשויות המקומיות הבוקר, הרב מבקש לכבד את פרטיותו ולהימנע מלהפיץ את התיעוד".
 

הו, הפרטיות. איך מעיזים אנשים רעים לחלל כך, ברגל גסה ובפרהסיה, את פרטיותו המקודשת של רב בישראל, ועוד לצורכי תעמולה פוליטית? ירחם השם, ממש. אלא שעיון קל במשנתו של אותו רב, שנפל כנראה די רחוק מהעץ שגידל אותו, מגלה אירוע זהה לחלוטין בבחירות 2015. גם אז העז מישהו לצלם אותו עם הפתק ש"ס, בתוך הקלפי. גם אז הפכה התמונה לתשדיר בחירות ויראלי שטס בוואטסאפים של צאן מרעיתו. אלא שב־2015 הוגשה על האירוע הזה עתירה. 
 

שופט העליון סלים ג'ובראן, יו"ר ועדת הבחירות המרכזית, דחה את העתירה. "עיינתי בתמונה שצורפה לעתירה", כתב ג'ובראן, "ממנה ניכר שכבוד הרב צולם ללא ידיעתו. כמובן שככל אדם בישראל, גם הרב הראשי זכאי להצביע לכל רשימת מועמדים, ואין בעצם ההצבעה כשלעצמה להוות תעמולה. לכך יש להוסיף כי נמסר לי אך עתה שכבוד הרב הודיע לתקשורת כי הוא צולם ללא רשותו".
 

אה, הוא צולם ללא רשותו! ממש לא ייאמן. סדום ועמורה, חילול השם. איך ייתכן שאנשים ממשיכים לרדוף "רב" בישראל ולחלל ככה את פרטיותו המקודשת, פעם אחר פעם? בקיצור, יש לנו כאן סטארט־אפ. "כבוד" הרב הראשי נכנס לקלפי, מצטלם כשהוא דוחף פתק של ש"ס לתוך מעטפה, הצילום הופך לוויראלי תוך שניות ומופץ בידי מנגנוני המפלגה היעילים כאש בשדה קוצים, כעבור חמש דקות הלשכה מפרסמת כי "כבוד" הרב צולם ללא ידיעתו ומבקשת לכבד את "פרטיותו". לכל זה יש גיבוי של שופט עליון, תמים שכמותו, שבטח מבין היום שעשו עליו סיבוב. לפחות השנה לא הוגשה עתירה. חבל על האנרגיה.
 

ניסיתי למצוא נחמה ברב הראשי האשכנזי. אפס, גם שם אין בשורות גדולות. הרב ישראל דוד לאו לא הצליח השבוע לחלץ מעצמו אמירה אלמנטרית בעקבות טבח היהודים בבית הכנסת בפיטסבורג. הם נרצחו, לדבריו, במקום "בעל סממנים יהודיים". שאלו וחזרו ושאלו אותו אם זה בית כנסת, אך לשווא. סממנים יהודיים, זה המקסימום שאחינו האורתודוקסים מוכנים להגיד על בית כנסת שהפך לזירת טבח יהודים בגין יהדותם. כן, "כבוד" הרב מואיל להודות שהם נרצחו בגלל היותם יהודים, אבל הוא לא מוכן להכיר בבית הכנסת שלהם.
 

למה? כי הוא יכול. כי מדינת ישראל הפקידה בידיו את חותמת הגומי שקובעת מיהו יהודי, מהו בית כנסת, איך נתחתן, נתגרש, ניקבר ונוגדר. אחרי שהפקידה את כל זה בידיו, היא גם משלמת לו שכר מופלג, מממנת לו לשכה ונהג ומזכירות ועוזרים ופמליות ולשכות. כל זה על חשבוננו. לזכותו של ראש הממשלה נתניהו ייאמר שהודעתו בנושא הייתה חשובה ומדויקת, כולל ההכרזה שהנרצחים נרצחו בבית כנסת, בגלל יהדותם.
 

אלא שהודעות זה לא מספיק. ראש הממשלה אינו פרשן או צייצן. הוא מנהיג. במקום להוביל תהליך התנתקות מחפיר לדיראון עולם מהיהדות הרפורמית והאורתודוקסית החשובה בצפון אמריקה, הוא צריך להוביל תהליך הפוך. אבל הם שמאלנים, רחמנא לצלן. אז לא צריך אותם. בדיוק כמו הסיפור עם חוק הפונדקאות. ביבי בעד, אבל טוען מעל דוכן הכנסת ש"אין לי רוב בקואליציה". אין לך? תשיג. בדיוק כמו בנושא הדיור, גיוס החרדים, עבודות רכבת או תחבורה ציבורית בשבת, וחוזר חלילה.
 

האורתודוקסיה משסעת את עם ישראל לגזרים בזכות המונופול שהפוליטיקאים שלנו האצילו לידיה. זה בלתי נסלח. מבחינתי, הנרצחים בפיטסבורג היו יהודים הרבה יותר טובים מ"הרבנים הראשיים" בישראל. הם גם לא היו סמוכים על שולחנו של משלם מסים כלשהו. הם לא היו מעלים על דעתם לסמן יהודים ולקטלג אותם. הם האחים שלי, הרבה יותר מ"הרבנים הראשיים", שבהם אני רואה מוטציות משפחתיות רחוקות מהסוג שלא מזמינים לשולחן הסדר כדי להימנע מסקנדלים מיותרים.
 

אני מכיר מצוין את אביו של "הרב הראשי" האשכנזי. הוא השיא אותי, בזמנו. הוא מסמל סובלנות ודו־קיום. אם נסגור את רוב החרדים בישראל בחדר סגור ונבטיח להם סודיות וחסינות, נגלה שגם הם סובלניים ולא ממש יתאבדו כדי לכפות אורח חיים מסוים על זולתם. הבעיה היא שהמנהיגות הולכת ומקצינה. כולם מנסים להיות צדיקים בהרבה מהאפיפיור. מכיוון שאין כאן מי שישים קץ למונופול השחור הזה על אורחות חיינו, צריכים הישראלים שזה חשוב להם לעשות מעשה. צריך להתרחק מ"הרבנות הראשית" כמו ממגיפה. אסור להתחתן ברבנות. אסור להתקרב לרבנות. צריך ליטול ממנה את המונופול על כשרות (שתחתיו משגשגת תעשיית בטלה רקובה), צריך להצביע ברגליים. שיטביעו אותות קלון זה על מצחו של זה, ויעזבו אותנו בשקט.

 

התופעות הללו לא נשארות בחצרות הרבנים. הנה, גם חביבת הקהל איילת שקד נכנסה ביום שלישי לקלפי וצילמה תשדיר בחירות שבו היא הסבירה עבור מי היא תצביע, אבל לא הסתפקה בזה. היא גררה אל מרכז הפריים את המועמד עצמו (מטעם הבית היהודי למועצת העיר בתל אביב) כדי לחבק אותו, להמליץ עליו ולהעלות את הסרטון לרשת החברתית. רק לאחר מעשה היא גילתה שכל זה לא חוקי. אז היא הורידה את הסרטון והתנצלה. טעות, טועים.
 

מדובר בשרת המשפטים. אם היא לא תדע את החוק, מי יידע? יו"ר לשכת עורכי הדין? גם הוא לא יודע. הוא הרי נתפס מרמה את ביקורת הגבולות פעמיים, בהלוך ובחזור, ואחר כך משקר, ומשתמש בתג נכה פיקטיבי, ומה לא. לכאורה, כמובן. שני אלה, חברים בוועדה למינוי שופטים, פשוט לא התפנו לאחרונה כדי ללמוד את החוק. זוהי תסמונת. אפי נוה, כפי שהדברים נראים, כבר ישלם מחיר כבד על ההיבריס הזה. לאיילת שקד זוהי מעידה ראשונה. היא לא חמורה ולא יהיו לה השלכות אסטרטגיות. צריך לקוות ששרת המשפטים תפיק את הלקח הנדרש, תנקז קצת הליום מהבלון שהטיס אותה לשמיים ותשתדל להפסיק לעוף על עצמה במהירות כזאת. זה מסוכן.
 

זה מתחיל מלמעלה. אם ראש ממשלת ישראל טוען שמותר לקבל מתנות, למה שהוא לא יבטיח אחר כך לתושבי בית שאן, באסיפת בחירות מצולמת, שאם יואילו לבחור בז'קי לוי לראש העיר הוא ידאג שהמדינה תחפור להם רכבת במנהרה (!!) ישר לתל אביב ולחיפה, תוך עקיפת הפקקים והמטרדים שבדרך (הצלחתה המסחררת של הרכבת והמנהרה לירושלים מעוררת כנראה תיאבון לעוד מכל הטוב הזה)? ולמה שהשרה גילה גמליאל לא תבטיח לתושבי זרזיר שאם יבחרו במאן דהוא לראשות המועצה היא וחבריה בממשלה ידאגו לרפד אותם בתקציבים ותמיכות? ולמה שהממשלה לא תאשר מתחת לרדאר שגם שיפוץ הווילה בקיסריה יהיה על חשבוננו ואיש התחזוקה שם יהיה "משרת אמון" במימוננו? ואני שואל, מה עם הדירה ברחוב עזה? למה להפלות אותה לרעה? גם היא של בני הזוג נתניהו, לא? מה עם איזה שיפוץ ותחזוקה גם שם?

לפני כמה חודשים במהלך שבוע הספר בכיכר רבין (ע"ש ראש ממשלה שהתאבד שם לפני 23 שנה), פגשתי אישה נחמדה בשם עליזה בלוך. היא חתמה שם על ספרה "לבנות את הגשר הזה", ואני על הביוגרפיה על נתניהו. בלוך, בת 51, בת להורים יוצאי מרוקו, מצוידת בטונות של קסם אישי ואמונה. "אני מתכוונת להתמודד על ראשות עיריית בית שמש", אמרה לי, "ואני מתכוונת לנצח".
 

השתדלתי להישאר מנומס. היא תנצח בבית שמש, אמרתי לעצמי, אחרי שיבוא המשיח. עיר מתחרדת במהירות, נשלטת כבר עשור בידי ראש עיר חרדי, עולה לכותרות מדי פעם עם סיפורי קנאות חשוכה של חרדים קיצוניים שלא מאפשרים לאישה לעבור ליד בית כנסת. בדיוק שם גברת בשם עליזה תהיה ראש עיר. למרות הגיחוך הפנימי הבטחתי לעזור. 
 

בלוך היא אשת חינוך עטורת פרסים, עם קבלות מרשימות ונחישות יוצאת דופן. ב־2013 עשתה לה הבית היהודי בבית שמש תרגיל מסריח במיוחד, לאחר שהריצה אותה לראשות העיר ונטשה אותה באמצע הדרך, עם חובות בגובה של מאות אלפי שקלים (קלמן ליבסקינד פרסם על הסאגה המכוערת הזו תחקיר נרחב כאן). לא מהדברים שעליהם יתפאר, בהגיע זמנו, נפתלי בנט. בלוך לא התייאשה במקומות שבהם רבים אחרים היו מרימים ידיים. "אני אנצח בבית שמש ואני אציל את העיר הזו", אמרה לי ואחר כך גם לאייל לוי, שראיין אותה לעיתון הזה ראיון נרחב.
 

הבטיחה, וקיימה. נס גדול היה בבית שמש. נס שצריך להחדיר אמונה בלבבות של כולנו. עליזה בלוך היא ארץ ישראל היפהפייה. נשואה לרופא בכיר בהדסה, אם לשני קצינים מצטיינים, אישה שהקדישה את חייה לחינוך, משכילה ומאירה, אופטימית ונחושה. היא הוכיחה לנו השבוע ששום דבר אף פעם לא אבוד. לפעמים האמת מנצחת. היא קיבלה גם קולות של חרדים. מתברר שהחרדים לא תמיד מתפקדים כעדר. יש להם גם תובנות עצמאיות. וגם הליכודניקים, אגב. 
 

סאגת בת ים, בין יוסי בכר לצביקה ברוט, מהווה עוד דוגמה מצוינת. בכר הוא ראש העיר המכהן. בן ברית של ראש העיר המיתולוגי (ועדיין פופולרי מאוד) שלומי לחיאני. הוא לא ליכודניק במקור. התפקד רק לאחרונה. צביקה ברוט, לעומת זאת, אומץ על ידי כל שרי, ח"כי, בכירי ושועי הליכוד, כאיש אחד. דוד ביטן חתום על הרשמתו לבחירות בבת ים. כל ילד בבת ים יודע שברוט הוא ליכוד.
 

ובכל זאת, בנימין נתניהו שיגר סרטון תמיכה בבכר. למה? תלוי את מי שואלים. את מעלליה של חני בליוייס, המקורבת מאוד לגברת נתניהו, מכירים קוראיו הקבועים של הטור הזה. היא המקורבת למלכות (האמיתית) בבלפור. היא הלוחשת על האוזן שלה, משם זה עובר לאוזן שלו, משם נבראים סרטוני תמיכה כחול אשר על שפת הים. כך מתנהלת מדינת ישראל. לשכת ראש הממשלה התרוקנה כבר מזמן. על הגחלת מנסה לשמור בשארית כוחותיו יואב הורביץ. מאז נס המנכ"ל אלי גרונר על נפשו, הורביץ הוא גם מ"מ מנכ"ל. בפועל, בליוייס ודומיה מנהלים את העסק. ככה זה גם נראה.
 

תנסו להתרכז: ברוט הוא עיתונאי לשעבר ב"ידיעות". לאחרונה ניהל רומן עם לשכת ראש הממשלה וכמעט קיבל מינוי לראש אגף ההסברה של נתניהו. מצד שני, מישהו לחש למישהי שלחשה הלאה שברוט מקבל עצות משלמה (מומו) פילבר, עד מדינה משוקץ (לשעבר אחד הקרובים לנתניהו). על פי אותן לחישות, ברוט מקורב לשיקוץ אחר בשם גדעון סער. זה הופך אותו לאויב העם. תוסיפו לזה גם את העובדה שבליוייס מקורבת ללחיאני, המקורב לבכר, תקבלו את הסלט הישראלי שקיבלנו, וגם את הסרטון.
 

הבעיה היא שכל הלחישות הללו בדיוניות לחלוטין. לא מניה ולא מקצתיה. לא פילבר, לא ברוט, לא סער. בדיוק כמו "מזימת המאה" שייחסה לנשיא ריבלין ולסער פוטש מגוחך נגד הקיסר. אם היה בודק באמת, היה ראש הממשלה מגלה שעד מדינה אחר, ניר חפץ שמו, דווקא ייעץ בעבר לזה שקיבל ממנו את סרטון התמיכה (בכר). כך או אחרת, כשהבין שהקים על עצמו את כל בכירי הליכוד, הוריד נתניהו טונים. עכשיו מדברים על סולחה בינו לבין ברוט, ואולי אפילו התהפכות לוליינית של נתניהו לקראת הסיבוב השני וסרטון תמיכה אלטרנטיבי בברוט.

לפני שנחליט אם לצחוק או לבכות, אני לא לגמרי בטוח שסרטוני התמיכה האלה באמת תומכים. הבחירות השבוע הוכיחו שלא ממש. רבים מנתמכיו של נתניהו הובסו. הכל תלוי בנסיבות ובהקשרים. הישראלים אינם העדר שאנו חושבים שהם. בירושלים, למשל, חיבק נתניהו את זאב אלקין, שהפציץ את כל העיר בתמונותיהם המשותפות, כולל סיור משותף במחנה יהודה ומה לא. אלקין הובס ללא תנאי. ירושלים היא עיר של ביבי. מה זה אומר? זה אומר שגם המונופול על מגע הקסם כבר לא קיים. יחד עם זאת, אני מציע לא להספיד אף אחד מהם בטרם עת. 
 

אלקין הוא שועל ותיק ואחד העפרונות המחודדים ביותר על המפה הפוליטית. קשה לי להאמין שבפריימריז מתפקדי הליכוד יגידו לעצמם "רגע, הוא הפסיד למשה ליאון ולעופר ברקוביץ'" ויענישו אותו. אולי להפך. גם נתניהו הוספד לעייפה בעשר השנים האחרונות. מי שיהמר על ניצחונו בבחירות הקרובות (אם יתמודד) לא ישים את כספו על קרן הצבי, אבל מצד שני שום דבר לא בטוח והכל פתוח. אם יתייצב מול נתניהו מישהו בעל משקל, הוא יכול לנצח.
 

בטבריה קרה דבר מדהים. בא אחד, רון קובי, בן למשפחה טבריינית מוכרת ומבוססת, והביס את ראש העיר המכהן בלי קמפיין. הדבר היחיד שקובי עשה הוא שידורי לייב אינטרנט על הראש של יוסי בן־דוד, ראש העיר. הטרלה מתמשכת, אינסופית, שכללה הטחת מצבה הקשה של טבריה בפרצופו של כל מי שהסכים לשמוע (כולל ראש העיר ואנשיו), בשידור חי, עם מכשיר סלולר אחד וזה הכל. קובי הביא למעלה מ־45% מהקולות, יותר מפי שניים ממה שקיבל ראש העיר. 
 

טבריה היא עיר הולדתו של אבי. את כל סדרי הפסח של ילדותי עשיתי בה. היא עיר שיש בה הכל: היסטוריה, כנרת, נוף מדהים, אוויר צח. היא קיבלה קלפים מצוינים, אבל מישהו גנב את הקופה, וכיום טבריה מזכירה את בית שמש. אין תיירות, אין חיי לילה, העיר מתחרדת במהירות ומאבדת גובה בצלילה תלולה. רון קובי הוא הסיכוי האחרון שלה. בהצלחה רון.
 

נסיים בתל אביב. גם את רון חולדאי, מסתבר, הספדנו מוקדם מדי. למרות הבאזז הכבד סביב אסף זמיר, חולדאי ניצח ויתחיל קדנציה חמישית. זמיר ניסה לעשות לו מה שאולמרט עשה לטדי קולק ורוביק דנילוביץ' ליעקב טרנר. הבעיה היא שהבר מינן לא שיתף פעולה עם קברניו. הוא לא הזכיר את קולק או טרנר בקדנציה האחרונה שלהם. חולדאי נשאר המיזנתרופ שתמיד היה, אבל התל אביבים החליטו שעדיף מיזנתרופ אחד ביד מזמיר צעיר על העץ. יחד עם זאת, ממש לא ברור מה היה קורה אלמלא התמודד גם אסף הראל. לו אני חולדאי, לא הייתי עף על עצמי עכשיו. 
 

אני מקווה שבקדנציה הנוכחית יצליח חולדאי, מראשי העיר הטובים שהיו כאן, לקושש לעצמו קצת אינטליגנציה רגשית שתסייע לו להבין שלא יכול להיות מצב שבו אריק איינשטיין ועלי מוהר לא מונצחים בתל אביב. זה פשוט לא יכול להיות. וזה לא מעניין ש"יש תור" ושיצחק שמיר עוד לא קיבל רחוב וכאלה. עלי מוהר הוא המשורר התל אביבי האולטימטיבי, בנו של משורר תל אביבי אולטימטיבי (יחיאל מוהר). איינשטיין הוא שם נרדף לתל אביב. התירוצים של חולדאי מזכירים קצת את התירוצים של נתניהו ("אין לי רוב בקואליציה"). 
 

לפני כמה חודשים הזדמנתי למתנ"ס העירוני בלוד. ממרחק של קילומטר כבר יכולתי לקרוא את הכתובת הענקית, המוארת, במרומי המבנה המפואר (שאפו לראש העיר, יאיר רביבו): "המתנ"ס העירוני על שם אריק איינשטיין". בלוד, לא בתל אביב. חולדאי ידוע כמי שמחליט ומבצע. אז תחליט ותבצע.