רגע לפני שהאבק העכור מעצרת רבין במוצאי שבת שוקע, ומפנה מקום לסערה הנמהרת הבאה למשך 15 דקות תהילה, הנה ארבע עובדות חשובות שלא מקבלות את מקומן במהומות הרעשניות שבאות ונעלמות, אבל ראוי שכל ישראלי יזכור.
 
1. השלום לא נרצח עם רבין. גם אהוד ברק וגם אהוד אולמרט הניחו לאחר הרצח הצעות שלום נדיבות בפני מנהיגי הפלסטינים. שתיהן נדחו - האחת על ידי ערפאת והשנייה על ידי אבו מאזן. מי שמתעלם מכך שההנהגה הפלסטינית משמרת את הפליטות ומעניקה כסף וכבוד עבור טרור, לא יוכל להתמודד ולכן לא יביא שלום, כי אין לו מושג עם מי הוא אמור לעשות אותו. גם כיום אבו מאזן אומנם משתף פעולה בהיבט הביטחוני (על אף ההצהרות החוזרות ונשנות), ואין לזלזל בחשיבות שיתוף הפעולה עבור שני הצדדים, אבל מסרב כבר שנים לשבת לשולחן המשא ומתן ללא "תנאים מקדימים". והרי כדי להסכים על התנאים צריך לשבת למשא ומתן, לא? בקיצור, רבין העז לפרוץ דרך ולכן נכנס להיסטוריה, אבל הוא היה מאוד מפוכח לגבי השלום.
 
2. רבין היה אדם פרגמטי. חובבי בג"ץ ו"בצלם" אומנם אימצו אותו חזק אל לבם כאילו שמאותו חומר קורצו כולם, אבל אחת מאמירותיו המפורסמות הייתה שהסכם אוסלו יצליח כי ערפאת יילחם בטרור "בלי 'בצלם' ובלי בג"ץ". רבין הבין היטב שבמציאות המורכבת של חיינו, אין פריווילגיה להיות מלאכים טהורים; לעתים צריך ללכלך את הידיים כדי להרתיע אנשים עם מניעים מלוכלכים. הוא אולי טעה לגבי ערפאת, אבל הוא הבין היטב את הדילמה. ישראל לא יכולה לבחור רק במיליטנטיות כמדיניות, וגם לא רק בערכים ליברליים של זכויות אדם. הקיום שלנו תלוי בשתי היכולות גם יחד, וזה לא פשוט. להילחם ביד קשה בטרור, ובמקביל תמיד לשאוף להיות אנושיים ולהגיע לפתרון. השאיפה היא לא עבור הפלסטינים אלא עבורנו, כדי שנוכל ליהנות לא רק מביטחון, אלא גם מכל היתרונות של חברה סובלנית ושוחרת שלום.

יצחק רבין, יאסר ערפאת וביל קלינטון, הסכם אוסלו, 1993. צילום: רויטרס
יצחק רבין, יאסר ערפאת וביל קלינטון, הסכם אוסלו, 1993. צילום: רויטרס

 

3. יש מי שמדלגים על סעיפים 1 ו־2, ונושאים את ה"לא נשכח ולא נסלח" כפי שצפונבוניות נושאות תיקי גוצ'י שאמורים להעיד משהו על אישיותן. מרוב ה"לא נשכח" הם שכחו שמשמעות המילה "שלום" היא תקווה, הקשבה, מתינות, ויכולת להתפשר על מה שפחות קריטי עבור מה שבאמת חשוב. עבור שלום צריך לעבוד קשה, ומה שהכי קשה הוא איפוק. אבל האיפוק דרוש כדי לייצר פיוס והסכמה לאומית מספיק רחבה למהלך שיתגבר על הקצוות הצעקניים. מי ששרקו בוז בכיכר לא רק מפספסים את משמעות המילה שלום, אלא לא מבינים שגם הם נמנים עם הקצוות הללו.
 

4. נכון שמי שהשתלט על מורשת רבין רק מפריע לזכור את מה שחשוב לגביו, אבל זה לא אומר שמחנה הימין צריך לשתף פעולה. קדימה, טלו יוזמה ונהלו את עצרות הזיכרון בעצמכם. הפכו אותן לעצרות ממלכתיות שמכבדות את כל הדוברים, ומעבירות את המסרים שחשוב לזכור. נתקו אתם את זכר רבין מהפוליטיקה הקטנה. אומנם קל יותר להתלונן שהדרך שאנשים אחרים עושים את זה לא מוצאת חן בעיניכם, אבל אולי הגיע הזמן לקחת אחריות על העניין.