מעולם לא פגשתי את דינה זילבר או שוחחתי עמה. אני לא יודע להעריך אם התאבדותה אתמול בוועדת החוקה של הכנסת הייתה מתוכננת, או שהאירוע יצא משליטה. דבר אחד אני כן יודע: יבוא יום וזילבר תספר לנכדיה בגאווה על מה שקרה. יבוא יום והיסטוריונים ינתחו את האירוע הזה כהתגלות נדירה של אומץ ציבורי בעידן של פחדנות, יושרה אישית בעידן של התקרנפות, זריחה אחת אחרונה לפני שקיעת השמש. עד שיגיע אותו יום, אסתפק באמירה אישית: תודה לך, גברת זילבר, המשנה ליועמ"ש המודחת. הגיליוטינה של שרת המשפטים שערפה אתמול את ראשך באבחה מהירה, היא אות הגבורה הגדול ביותר שיכולת לקבל.
אלה ימים נוראים. לנגד עינינו נחרבת והולכת המדינה שאבותינו הקימו כאן לפני 70 שנה. ישראל החופשית, הליברלית, הבטוחה בעצמה, האור לגויים, המודל לחיקוי, הווילה בג'ונגל, דומה כעת יותר לג'ונגל. אנשים שמעזים לחשוב מחוץ לדף המסרים הימני קיצוני, מסומנים ומוקעים כבוגדים. גל חקיקה עכור, מתלהם, שאין לו סוף, מאיים להטביע את מה שנותר מהערכים שעליהם קמה מדינת היהודים. באזכרה של רצח רבין, כולם מתנפלים על הנכדים של רבין, כי הם העזו למתוח ביקורת על ראש הממשלה, שעמד בראש מסע הסתה פרוע ואלים, שבסופו ירה רוצח יהודי שטוף מוח בגבו של ראש הממשלה.
הבושה יצאה לגמלאות מוקדמות. את מקומה תפסה עזות המצח האלימה, הדורסנות העיוורת, ההתנפלות ההמונית על כל מה שהמדינה הזו בנתה וסימלה שנות דור, על מנת להשמיד ולהרוס. מדינת ישראל הולכת ומפנה את מקומה לממלכת יהודה. על הנייר, יכול להיות שדינה זילבר אמרה אתמול דברים שלא הייתה צריכה להגיד בתוקף תפקידה. לדעתי, אפשר בהחלט גם לקבל פרשנות שלפיה היא, כשומרת סף בכירה, התריעה מפני תהליכים מסוכנים העלולים לפגוע בערכים הדמוקרטיים במדינה.
היא, במסגרת תפקידה, אמורה לפרש את החוקים, את חוקי היסוד, את העקרונות של השיטה והמשפט, את ערכי הכרזת העצמאות. חוק הנאמנות, להבנתה, פוגע בכל אלה והיא ביטאה את זה בדבריה. אבל לצורך הדיון, בואו נניח שהיא אכן הייתה צריכה לנסח את הדברים אחרת, או משהו. המהירות שבה גרזנה אותה איילת שקד מפחידה אותי. היא המשך מתבקש של כל מה שמתרחש כאן בזמן האחרון, במסגרת מרוץ הקרנפים הדורסני בימין, שבו כולם מנסים להוכיח לאותו "בייס" מיתולוגי שהם יותר אכזריים מהדיקטטור. זה מחליא. לתפיסתי, זילבר אמרה מעט מדי ומאוחר מדי. גם אם תיאלץ עכשיו לשים את המפתחות וללכת הביתה, היה כדאי. ושוב, תודה.
אז מה הם יעשו ליועמ"ש עצמו, שהודיע אתמול לבג"ץ שהוא לא מוכן להגן על גאון אחר, אופיר אקוניס, באותה החלטה אומללה ועלובה לא לחתום על כתב המינוי של המדענית פרופ' יעל אמיתי לוועדה מקצועית של פורום מדעי, מפני שחתמה על עצומה לפני 16 שנים? זאת, כמובן, אחרי שפרופסורית אחרת מונתה לתפקיד לא פחות חשוב (טליה איינהורן, לוועדה למינוי בכירים), אף שחתמה על עצומה הקוראת לסרבנות.
אגב, ברור שבמדינה דמוקרטית בשני המקרים שתי הפרופסוריות צריכות לכהן בתפקידיהן ללא שום קשר לדעה כזו או אחרת שהביעו במסגרת עצומה נשכחת. אבל אצל אופיר אקוניס, אדם שפועלו מסתכם בכלום ושום דבר, יש אינטרס אחר: הפריימריז. הוא, כדי לא להידחק במורד הרשימה, ידיח את מי שצריך. בדיוק כמו איילת שקד, בדיוק כמו מירי רגב, בדיוק כמו כל התגרנים האחרים שמתמודדים על קולות הימין.
הבעיה היא שבינתיים, המדינה הולכת פייפן. שמאלנים חוששים לחייהם, עיתונאים נרדפים עד צוואר, המושג "נאמנות" נכרך עם "תרבות", אינספור הצעות חוק חיוניות נדחות למועד אחר, בעוד עשרות מיליונים נוספים למטוס ראש הממשלה ו"חוק גדעון סער" הפרסונלי מקודמים במלוא הקצב. לא רק שזה כבר לא מצחיק, זה נהיה מפחיד. דברים שנראו בלתי נתפסים לפני שנה־שנתיים, מתגשמים לנגד עינינו במהירות. לפעמים אני שואל את עצמי איך הצליחה המדינה להגיע לאן שהגיעה בלי איילת שקד, אופיר אקוניס, מירי רגב והמאור הגדול אורן חזן.
איך בכלל הקימו אותה, כל השמאלנים הבוגדנים הללו? איך הם כבשו את ירושלים ב־67? בנו את דימונה, את המוביל הארצי, את התעשייה, את הנגב. איך הקימו את צה"ל, השב"כ והמוסד? איך כל הדבר הזה תפקד ואפילו ניצח בלי החוקים החדשים האלה? איך הרצל הצליח להגיד "אם תרצו" עוד לפני אם תרצו? השאלה האמיתית שמתחילה להתגנב ללב היא האם ישראל תשרוד את הגל העכור הזה. לצערי, אני כבר לא יודע את התשובה.