כשנבחר ברק אובמה לבית הלבן, הוא סחף איתו את המפלגה הדמוקרטית להישג חסר תקדים גם בבחירות לשני בתי הקונגרס. בבית התחתון הרוב הדמוקרטי הגיע ליותר מ–60 צירים, ובסנאט הרוב הדמוקרטי טיפס ל–20 מושבים. שנתיים לאחר מכן, בשנת תש"ע (2010), בבחירות האמצע, נחלה המפלגה הדמוקרטית תבוסה מוחצת בשני הבתים. הדמוקרטים הפסידו יותר מ־60 מושבים בבית התחתון, והרפובליקנים הפכו להיות בו בעלי רוב של 63 צירים. בסנאט הצטמצם הרוב הדמוקרטי מ־20 ל־8 בלבד, כל זאת בעיקר בעקבות מדיניותו הכושלת של אובמה בשנתיים הראשונות לכהונתו.
תוצאות בחירות האמצע השבוע היו שונות לחלוטין. הרפובליקנים הפסידו כ־30 מושבים בבית התחתון - פחות ממחצית ממספר המושבים שהפסידו הדמוקרטים בשנת תש"ע (2010) - ואילו בבחירות לסנאט הגדילו את הרוב הדחוק של 2 שהיה להם לרוב של 8 ואולי אף 10 מושבים.
הנה כי כן, דברי ההבל של הדמוקרטים ושל "פרשנים" שאינם אלא תועמלני שמאל ב־CNN ובערוצי הטלוויזיה הדומים לו, באשר ל"גל כחול" (צבעה של המפלגה הדמוקרטית), שעומד לשטוף את בחירות האמצע ויטאטא את הרוב הרפובליקני בשני בתי הקונגרס, הוכחו כחזון תעתועים שלא היה לו על מה שיסמוך, למעט על משאלת לב של השמאל האמריקאי הפוליטי, התקשורתי וההוליוודי.
במידה לא מבוטלת ניתן לראות בבחירות האמצע שלאחר בחירתו של נשיא חדש לבית הלבן כמעין משאל עם על תפקודו. קל וחומר שהדברים נכונים לגבי שתי מערכות בחירות האמצע בכהונתם של אובמה וטראמפ. שניהם לקחו חלק פעיל במסע הבחירות והופיעו בעשרות רבות של עצרות. שניהם גם התבטאו שוב ושוב כי בחירות האמצע הינן למעשה משאל עם על תפקודם בשנתיים הראשונות לנשיאותם.
מאז שנת תרכ"ב (1862), באופן עקבי, בכל בחירות האמצע מפלגתו של הנשיא מפסידה כ־30 מושבים בבית התחתון, למעט בשני מקרים מאז תחילת המאה ה־20 - בשנת תרצ"ד (1934) בבחירות האמצע כשרוזוולט כיהן לראשונה כנשיא ובשנת תשס"ב (2002) כאשר בוש הבן כיהן לראשונה כנשיא. לעומת זאת, נדירים ביותר הם המקרים שבהם בבחירות אמצע מפלגתו של הנשיא לא זו בלבד שמצליחה לשמור על מספר מושביה בסנאט, אלא אף מגדילה משמעותית את הרוב שיש לה בבית העליון.
הסנאט הוא החשוב מבין שני בתי הקונגרס, הוא בלבד מאשר את רוב מינוייו של הנשיא לאלפי משרות פדרליות, לרבות את מינוייו לסוכנויות הפדרליות החשובות ביותר, כגון ה־FBI וה־CIA. הסנאט הוא המאשר את כל מינויי השופטים הפדרליים שאותם ממנה הנשיא, לרבות שופטי בית המשפט העליון. לא בכדי הדמוקרטים, כמו גם הנשיא טראמפ והמפלגה הרפובליקנית, השקיעו את מרב מאמציהם וכספם ב־35 מערכות הבחירות שבהן עמדו לבחירה המושבים בסנאט.
הנה כי כן, בעוד שבחירות האמצע הראשונות של אובמה הסתיימו בתבוסה ובכישלון מהדהד של הדמוקרטים, תוצאות בחירות האמצע השבוע הסתיימו בצורה שונה לחלוטין. התוצאות מלמדות על תיקו, שלא לומר ניצחון קל בנקודות, הן לנשיא טראמפ והן למפלגה הרפובליקנית. מכל מקום, "הגל הכחול" ההזוי התנפץ לחלוטין אל סלע המציאות. אומנם כן, שליטה של הדמוקרטים בבית התחתון תגרום לכאב ראש לא קטן לממשל טראמפ, כמו גם לו אישית.
יושבי הראש הדמוקרטים של הוועדות השונות יפתחו באין ספור חקירות שונות ומשונות, לרבות בענייניו האישיים של הנשיא, כגון עסקיו הפרטיים ותשלומי המס שלו ושל החברות שבבעלותו. קל וחומר שיקשה על הנשיא לבצע את המשימה המהותית האחרונה שהבטיח לבוחריו וטרם הצליח לסיימה, היינו, בניית חומה בלתי עבירה לאורך הגבול עם מקסיקו.
יושבי הראש הדמוקרטים של הוועדות השונות יפתחו באין ספור חקירות שונות ומשונות, לרבות בענייניו האישיים של הנשיא, כגון עסקיו הפרטיים ותשלומי המס שלו ושל החברות שבבעלותו. קל וחומר שיקשה על הנשיא לבצע את המשימה המהותית האחרונה שהבטיח לבוחריו וטרם הצליח לסיימה, היינו, בניית חומה בלתי עבירה לאורך הגבול עם מקסיקו.
יחד עם זאת, הגזמה מצד הרוב הדמוקרטי במהלכים שכל מטרתם סיכול מדיניותו של הנשיא, באשר הם, לרבות צעדים שטראמפ ירצה לנקוט, שמרבית הציבור האמריקאי יתמוך בהם, עשויים להיות בבחינת בומרנג שרק יסייע בידו בבחירות לנשיאות בעוד שנתיים, מערכת בחירות שנפתחה למעשה למחרת בחירות האמצע.
מה שטוב לישראל
באשר לקול היהודי, למרבה החרפה, כהרגלם של היהודים זה מאה שנים ויותר, רובם המכריע - למעט הדתיים שביניהם - הצביעו עבור המועמדים הדמוקרטים, חרף העובדה ואולי דווקא בגלל היותו של טראמפ, על פי כל קנה מידה, הנשיא הטוב ביותר ביחסו לישראל מאז הקמת המדינה.
יש לזכור כי מרביתם של יהודי אמריקה נמצאים קילומטרים שמאלה מהמרכז. מספר הפעילים היהודים בשמאל הקיצוני האמריקאי הינו מעל ומעבר יחסית לכך שהיהודים מהווים שני אחוזים ומטה באוכלוסיית ארה"ב. כידוע, השמאל הקיצוני באשר הוא, כמו האסלאם הפוליטי, מהווה כוח פוליטי משמעותי בכל הנוגע לאנטישמיות ולאנטי־ישראליות, שהן למעשה היינו הך.
עד לפני כשני עשורים הצביעו מרבית היהודים עבור הדמוקרטים, משום שרובם ראו ובצדק את המפלגה הדמוקרטית כפרו־יהודית במדיניות הפנים וכתומכת בישראל במדיניות החוץ. כיום, כמו מרבית המפלגה הדמוקרטית, רואים היהודים את עצמם, בראש ובראשונה, כאנשי שמאל מובהקים, על כל המשתמע מכך, גם בהקשר ליחסם למדינת ישראל, ומסיבה הפוכה זו, ממשיכים הם להצביע בעד הדמוקרטים.
אומנם כן, כל פטריוט ישראלי רצה ופילל לכך שהרפובליקנים ישמרו על רוב גם בבית התחתון - בכל הנוגע לישראל, ניתן לומר כי הרוב הרפובליקני בבית התחתון תומך בישראל באותה מידה כמו חברי הכנסת המייצגים את המחנה הלאומי - אולם אובדן הרוב הרפובליקני הינו חסר כל משמעות דווקא באשר ליכולתו של הנשיא להמשיך במדיניות החוץ שלו.
על פי החוקה האמריקאית, מדיניות החוץ הינה בסמכותו הבלעדית של הנשיא. במקרה שקיימת חובה על פי החוקה לאשר צעד מסוים של הנשיא בזירה הבינלאומית - כמו אישור הסכם סחר כדוגמת זה שנחתם לאחרונה בין ארה"ב, מקסיקו וקנדה - הרי שהסנאט בלבד עוסק במלאכת האישור ושם הרוב הרפובליקני אף גדל. הנה כי כן, אובדן הרוב הרפובליקני בבית התחתון לא יקהה כהוא זה את מדיניות החוץ הפרו־ישראלית של ממשל טראמפ.
אשר על כן, בסופו של דבר, בחירות האמצע באמריקה השבוע אף כי לא הולידו תוצאה מושלמת, הרי שצדן השלילי - איבוד הרוב הרפובליקני בבית התחתון - הינו תרחיש בעל מסורת הנמשכת זה כ־150 שנה, כמעט ללא יוצא מן הכלל. לעומת זאת, הגדלת הרוב הרפובליקני בסנאט הינה ניצחון רפובליקני שניתן להגדירו כיוצא דופן לגבי בחירות אמצע. באשר לטראמפ עצמו, בניגוד לקודמו אובמה, הרי לא זו בלבד שלא הובס במשאל העם הלא רשמי על השנתיים הראשונות של נשיאותו, אלא אף יצא מנצח בנקודות. לגבי ישראל ניתן לסכם ולומר מה שטוב לטראמפ טוב ליהודים ולישראל, תרתי משמע.