משבר הטילים בקובה, אצלי בסלון: כשהנפש מזנקת למקומות חשוכים

כמה פעמים בקיומכם מצאתם עצמכם תקועים רגע לפני היציאה מהבית לעוד יום של משימות כבירות, משתהים מול הדלת, חובטים בכיסכם בזעם ומבינים שחסר משהו. שכחתם איפה שמתם את המפתחות, משקפי השמש והארנק. לעתים יחד ולעתים בנפרד. כל אחד מהם קטלני בהיעדרו. הסינוד הקדוש. האב, הבן ורוח הקדוש. בלעדיהם אין חיים. 
 

פעמיים בשבוע, מינימום, מתפתח בביתנו משבר שמזכיר באמוציות את המתיחות הגרעינית בין ארצות הברית לרוסיה הסובייטית במשבר קובה. במהלכו אני טס הלוך ושוב מנקודה אסטרטגית אחת בדירה לשנייה בהיסטריה ובנשימה כבדה, מקלל ומגדף את עצמי ומוסיף צעקות לאשתי ותחנונים כדי שתסייע לי במציאת הפריט החסר. כמובן שכל זה מתחולל כשברקע פגישה חשובה ומשנה גורלות, רנדוו עם מאמן כושר קפדן במיוחד או שידור דרמטי. 
 

ברגעים הללו, למרות הכוונות הטובות, כל עצה היא מעצבנת. זה מתחיל בהתבטאות פרקטית ומקוממת במיוחד שלה: "תירגע", היא אומרת לי, "תנסה להיזכר איפה שמת את המפתחות". על כך אני משיב - רק בלב כמובן, כי החשש ממנה רב מהעצבים המבעבעים אצלי - "אם הייתי יודע איפה שמתי אותם, לא הייתי צריך עזרה".
 

אחרי הניסיון לפתור את המשבר אשתי מתייאשת ועוברת כחיה פראית המזהה טרף קל לתקיפה ישירה: "איך אתה תמיד מאבד הכל! אם הראש שלך לא היה מחובר, גם הוא היה נעלם לך!". בביטוי הזה היא מתעלמת בהפגנתיות מכך שהצלחתי להחזיק את גולגולתי במקומה לאורך כ–44 שנים, ובכללי זה לא בדיוק מה שאדם אובד עצות זקוק לו כעת, גבירתי. כמובן שגם זה נאמר בלחישה ולא עוזב את הפה שלי לחלל החיצון.
 

בתום עוגמת נפש מתמשכת, הפיכת הבית לשדה קרב ומחשבות על גירושים והתאבדות, החפץ נמצא במקום בנאלי וטיפשי. מאחורי דף סורר ומרושע, בין חרכי ספה הבולעת כחור שחור כל הנקרה בדרכה או בתוך קערה מסתורית שמעולם לא ראיתי בבית קודם לכן. הרגע שבין האובדן לכאורה עד השבת הפריט הוא הזמן הארוך ביקום. בדקות הללו הנפש מזנקת למקומות חשוכים וכעוסים, ואז אני מרגיש כישלון גמור. ומתוך השקיעה בייאוש מתפתחת דרישה עצמית לשנות את מהלכי החיים. להפסיק להיות מבולבל ולעזוב את העולם החומרי לטובת חושה בנגב, שם אין מפתח וארנק. 
 

ברגע שנמצא החסר, הכל נשכח. ההבטחות וההלקאה העצמית מתאדות, ואני ממשיך קדימה נטול משקעים, עד למשבר הבא. בפנקסנות הנחשפת לעיל אבקש להתעלם באלגנטיות מהפעמים שבהן שכחתי היכן חניתי את הרכב ונעתי ברחובות העיר כאדם אבוד הכמה למנת סם, היות שגם לחשיפת ההשפלה האישית שלי בפומבי צריך להציב גבול. 

***

ואחרי הכל יש לדון באבידות קטנות, אלו שלא מביאות לייאוש כללי אבל עדיין דוקרות בלב. למשל, שלט שמסרב להיחשף לעין האנושית, מה שמוביל אותך לנהל את הטלוויזיה תקופה ארוכה באופן ידני שמחייב קימה, ישיבה וזינוק ספורטיבי בכל פעם שמזפזפים מערוץ אחד למשנהו. אוזניות של הטלפון הסלולרי, שהיעלמותן דנה אותי לקרינה שמכוונת היישר לאוזן, עד שיום אחד, כשהתנוך כבר חצי חרוך, פתאום הן נמצאות ושוב אני נזכר כמה קשה היה בלעדיהן. וכמובן: קודים וססמאות. 
 

כמה מהסוג הזה יש לנו בחיים? רצפי מספרים ומפתחות סודיים בלתי ניתנים לשינון לפייסבוק, לאינסטגרם, לטוויטר, לכספומט, לאפליקציה הבנקאית הסלולרית, להפעלה הקולית של מערכת הבירור של כרטיסי האשראי, לאייפון, לנוסע המתמיד של אל–על, לקודן של הרכב, לכרטיס ההנחות של צומת ספרים, להוזלה בביי אנד בונוס ועוד. סודות אינסופיים והצפנות עלומות כאילו היינו סוכני חרש במוסד. מה עוד שבכל חצי שנה אדם נדרש לרענן ולהמציא מחדש את הקוד. 
 

שמות בני משפחה, אשתך, שם שני, כינויי חיות מחמד מהעבר, שמות של סבתות, סבתא רבתא, דודה מרוחקת ושחקן כדורגל אהוב נרשמו ונשכחו עד שבשלב מסוים הם שולחים את בעל הקוד ללימבו אינסופי של ניסיונות. חודשים שלמים לא הוצאתי כסף מהכספומט, כי ברח לי מהראש המספר. אני רועד מבהלה כשנדרש ממני לתת את הססמה ממכשיר שאינו הנייד שלי כדי להיכנס לפייסבוק ואחריו מגיע רגע של חשש ש–11 אלף עוקבי יירדו לטמיון וייעלמו לנצח. 
 

מסקנה טיפשית ופשוטה: צריך לנסות לא לאבד מידע ולפנות מרווח לפרטים הקריטיים. אבל לעזאזל, עם כל כך הרבה דברים שצריך לאגור בשכל, למי יש מקום אפילו לזכור את מה צריך לשכוח?