ישראל מתביישת. כנופיות טרור כמו חמאס והג'יהאד האסלאמי־פלסטיני מטילות אימה על אומת הסטארט־אפ, כפי שמגדיר אותה מנהיגנו, בנימין נתניהו, שאף מוסיף וטוען שישראל היא מדינה מ־ג־נ־י־ב־ה. סוף ציטוט.



אז לפי המציאות, תלוי את מי שואלים: כמה מגניב כאן? אם נשאל את תושבי הדרום ועוטף עזה, ממש לא מגניב להם, בכלל, כבר 14־18 שנה, תלוי מי המשיב.



אם שואלים את תושבי היישובים צמודי הגדר עם עזה, אהה, אותם לא שואלים בכלל. קיבוצניקים ומושבניקים זה הרי שמאל בוגדני, ששונא את המדינה לפחות כמו ה־BDS, אז גם לא באים לבקר אותם, אפילו בשגרה, כשלא יורים עליהם רקטות או פצמ"רים.



צה"ל, שיש הטוענים שהוא אחד משלושת הצבאות הטובים בעולם, מפסיד מדי יום לכנופיות עניות. קל להסכים עם גנרלים בדימוס שטוענים שאסור להכניס כוחות קרקעיים לעזה. אבל קל גם לחוש את המצוקה של אותם גנרלים, כאשר הם מנסים להסביר את המדיניות של הפצצה מסיבית של דיונות ברצועה.


יש לנו במערכת הביטחון, לפי גורמים זרים, גדוד סייבר ועוד אלפי מומחים בלוחמה אלקטרונית. האם כל הכוח המיומן הזה מתקשה להשבית את פעילות האינטרנט ברצועה ובעיקר את פעילות הסלולר?



איך כל תחנת רדיו מטלפנת לתושבי עזה והם משיבים בהתלהבות? מדוע לשני מיליון עזתים יש חשמל ומים זורמים, בעוד מיליון אזרחים שלנו (כולל השמאלנים־הבוגדים, סליחה, באמת) חיים בפחד, בהתקפי חרדה של הילדים, ואינם מתרחקים ממרחב מוגן כבר שלושה ימים?



על השאלות הבסיסיות האלה, יש שיאמרו טיפשיות, כי הקבינט יודע הכול – רה"מ נתניהו אינו עונה לציבור. אולי אם נשמע אותו, גם נבין ונפנים שצריך לסבול עד הסבב הבא שבו "נפרק את עזה מחמאס! אני מבטיח לכם", כפי שטוען האלוף במיל' יואב גלנט, שהוא חבר קבינט וגם מבין את המורכבות במצב.



אז נתניהו במצוקה. מי שלא הצביע לו, כנראה בז לו. בימין הקיצוני, יותר מהליכוד, מתעבים אותו שוב, כי לא סיפק את המארס הטורקי בשש־בש הנצחי עם אסמעיל הנייה, יחיא סינואר ולהקתם.



שותפיו של נתניהו לקואליציה, נפתלי בנט ואיווט ליברמן, מפרסמים הודעות לתקשורת שלפיהן לשכת רה"מ משקרת – כאשר טוענים שם שהם שניהם הסכימו להכלה/רגיעה/הסדרה/כניעה.



אבל נתניהו עצמו עוד לא פרסם כלום. בעיקר שום מילה על היותו רה"מ במדינה ריבונית, שירו עליה 460 טילים, והוא בחר והחליט שלא להגיב בחומרה. עד הסבב הבא.



לעתים נראית המציאות כאן כמו סצנה בסרט "לכשכש בכלב", עם רוברט די־נירו ודסטין הופמן. הבעיה היא שאנחנו מכירים את האנשים ויכולים לומר: המציגים אינם שחקנים.



זו גם לא פרסומת.