לפני שבועיים כתבתי כאן על הכישלון של מדינת ישראל בהתמודדות מול חמאס ועל כך שהסדרה שאינה באה כתוצאה מיוזמה ישראלית, וכתוצר של גביית מחיר קשה מחמאס, אינה שווה את הנייר. בא תשלום הפרוטקשן לחמאס על מנת שיהיה פחות אלים; הגיעו דברי נתניהו בפריז שבשום אופן אינו רוצה מלחמה עם חמאס; הגיע סבב 460 הרקטות (נכון לכתיבת שורות אלה) והפסקת האש - ומסקנתי ברורה: מדינת ישראל איבדה את ההרתעה מול חמאס. חמאס הוא שמרתיע את ישראל. זה עצוב, אבל זאת הבנת המציאות שלי. ועכשיו שש נקודות לעניין סבב 460 הרקטות:



ראשית, מדובר בירי חסר תקדים של חמאס, בתוך תקופת זמן כל כך קצרה. צה"ל לא הצליח לדכא את הכמות הגדולה והמהירה הזאת.



שנית, העילה לסבב היא הפעילות המבצעית של צה"ל ברצועה בלילה שבין 11 ל־12 בנובמבר והעובדה שנהרגו שבעה אנשי חמאס. אבל לדעתי הסבב הזה אינו עומד בפני עצמו, והוא חלק בלתי נפרד ממלחמת ההתשה שחמאס פתח נגדנו ב־30 במרץ בצעדות השיבה. מדובר באלימות מבוקרת לאורך גדר הגבול ובלוני טרור. מאז מאי האחרון התלווה לאלימות הזאת גם ירי רקטות בתגובה להרוגי אלימות ליד הגדר. זה הוביל מאז לארבעה סבבים של ירי רקטות (האחרון שבהם הוא זה של השבוע). המאפיין המרכזי של כל הסבבים היה שחמאס יזם אותם, וחמאס הוא זה שסיים אותם. לא רק זאת, בכולם חמאס הודיע על הפסקת האש, וישראל שתקה, גמגמה.



שלישית, צה"ל תקף בסבב הנוכחי כ־150 יעדים של חמאס והג'יהאד. להבדיל משלושת הסבבים הקודמים, הפעם צה"ל תקף גם בניינים רבי־קומות בעזה ששימשו את חמאס. האם זאת הייתה מכה קשה לחמאס? האם נגבה ממנו מחיר כבד? להערכתי, התשובה היא לא רבתי. הכוח הצבאי של חמאס לא קיבל שום מכה. לא רק זאת, לדעתי דברי נתניהו בפריז גבלו ממש בטיפשות. זה היה מסר לחמאס: דעו לכם שאני אעשה הכל כדי לא להיגרר למלחמה בעזה. מה עוד צריך ארגון הטרור הזה? ראש ממשלת ישראל ממש ביקש ממנו: בוא ותעמיד אותי במבחן, ואני אוכיח לך שאיני נגרר למלחמה, שאני שוחר שלום. וחמאס ירה בשיגעון, ואז אמר: מספיק, וממשלת ישראל הסכימה עמו.



רביעית, אין לדעתי נוסחת קסם לפתור את בעיית חמאס בעזה. הרעיונות להפריד את האוכלוסייה האזרחית מחמאס או לכבוש את הרצועה ולהעבירה לרשות הפלסטינית, או כאמירתה של יו"ר האופוזיציה, ציפי לבני: "לעודד מתונים פלסטינים ולפתוח אופק מדיני" - הם רעיונות הבל. אבל לדעתי הייתה לנו עכשיו הזדמנות לחרוג מהדפוס המקולל הזה שבו חמאס מכתיב לנו את כללי המשחק ומתזז את הדרום שלנו. יש לצה"ל את ארגז הכלים. זה כמובן מורכב ומסובך ויגרור גינויים, אך יש מצבים שבהם "בעל הבית משתגע".



חמישית, עצם הנוסחה "הפסקת אש" היא תקינה, גם אם חמאס לא שילם מחיר כבד. אבל זאת בתנאי שלא חוזרים יותר למשחק ההתשה של חמאס, שאין צעדות לגדר ושאין בלונים. יש חזרה לסטטוס־קוו שהיה אחרי צוק איתן. ואת זה אין עכשיו למדינת ישראל. להפך.



שישית, איך זה שהציבור אינו רואה את הרמטכ"ל ואינו שומע את קולו?