אי אפשר שלא להזכיר השבוע את ווינסטון צ'רצ'יל, שאמר על אדריכלי הסכם מינכן: "בחרתם בחרפה כדי להימנע ממלחמה, קיבלתם גם חרפה וגם מלחמה". בצדק היו מי שהשתמשו בדימוי של צ'רצ'יל כדי לתאר את ההתנהלות של הצמרת הישראלית בדרום. אלא שאם בוחנים את ההתרחשויות בין שתי מלחמות העולם, מדאיגה עוד יותר ההקבלה בין מהלכי ההנהגה שלנו לפעולת ההנהגה הצרפתית, שגרמה לתבוסה הסוחפת מול היטלר ב־1940. הקיבעון המחשבתי, החידלון וחוסר היצירתיות, ההונאה העצמית. תלי התלים של הסברים מתוחכמים שמטרתם אחת: להסתיר מורך לב ואובדן עשתונות.
מי כמו בנימין נתניהו, בן של היסטוריון שטס השבוע לפריז לחגוג מאה שנה לסיום מלחמת העולם הראשונה, צריך היה ללמוד את הדוגמה הצרפתית ולהיבהל: אז הייתה זו תפיסה הגנתית מאובנת שטיפחו הגנרלים ונקראה "קו החזית הרצופה", כשהיהלום המטופש שבראשה היה קו הביצורים המתוחכם, קו מאז'ינו. קו שנמתח רק על חלק מהחזית, תוך התעלמות מהאופציות של האויב לעקוף אותו בקלות. לצד ההתמכרות למגננה הזניחו הגנרלים הצרפתים כל קונספציה התקפתית, איבדו את היצירתיות ופחדו מכל לבצע התקפות מנע.
רק שאצלנו לא צריך מתקפת טנקים של האויב כמו ב־1940 כדי להגחיך את ההגנות היקרות והאוויליות שנבנו. די בהפגנות, בלונים, עפיפונים וטילים מיושנים כדי להוציא את האוויר מהבלון שלנו. כי מעל הכל ההתמכרות לקווי הגנה מתוחכמים - אז בצרפת וכיום אצלנו - משקפת הרבה יותר מאמצעים צבאיים. היא משקפת הלכי רוח של מורך לב.
ההקבלה ההיסטורית לא נעצרת כאן. הגרמנים עקפו את קו מאז'ינו דרך הרי הארדנים, אלו שנתפסו בציבור הצרפתי כבלתי חדירים. המטכ"ל הצרפתי תרגל ב־1938 חדירת שריון גרמנית דרך הארדנים וגילה שהם מחוררים לאויב, ולמרות זאת לא שינה את הקונספציה. גם כשהגרמנים החלו לתקוף לכיוון צרפת, חיל האוויר הצרפתי לא הורשה לפעול מחשש שהיטלר יפציץ בחזרה את פריז. בתחילה לא נשלחו אפילו מטוסי תצפית לעבר הטורים הגרמניים, "מסיבות מדיניות". נשמע מוכר?
הפוך מעקרונות המלחמה
קשה לא להציב את קווי ההקבלה בין דפוסי החשיבה של אנרי פיליפ פטן, מוריס גמלאן ויתר הגנרלים הצרפתים של אז לבין ציר גדי איזנקוט ובנימין נתניהו. השבוע הגיעו לשיא ההסברים האומללים לפיאסקו שמתחולל בדרום, מה ששר הביטחון המתפטר כינה תירוצים. ואכן, אין כל הסבר למדיניות שנוקטת ישראל מול האויב העזתי. כל אחד מהמלמולים חסרי הפשר הללו סותר כל היגיון צבאי וניסיון היסטורי.
אפילו מומחים צבאיים מהשמאל טענו השבוע שחייבים להכות בחמאס ולהותיר אותו מוכה ומושפל עד עפר, כדי שיהיה צ'אנס ולו לרגיעה זמנית. אפילו האלוף במילואים עמוס ידלין הפריך את טענת נתניהו והרמטכ"ל, כאילו קיימות רק שתי אופציות: או כניעה או מלחמה כוללת.
המדאיג מכל הוא הדינמיקה. מה שניתן היה לעצור בקלות בתחילת שנות ה־30 מול היטלר הפך לבלתי אפשרי בהמשך, מכיוון שלא פעלו בזמן. כך גם אצלנו. קחו את מספר הטילים שנורו השבוע: למעלה מ־500, כמות שלא נודעה בעבר. ניכר שתחת מדיניות הסבבים, ההכלה וההסדרה של השנים האחרונות, חמאס ממשיך להתחזק ולבנות סיכון הולך וגובר למדינת ישראל. אנחנו הקמנו לעצמנו את האויב הזה החל מאוסלו וכלה בהתנתקות, ומאז שנת 2005 אנחנו מעצימים אותו עוד ועוד, עד שיהיה מאוחר מדי.
אחת הדוגמאות הקיצוניות לאובדן האוריינטציה אצלנו היא מה שמכונה נוהל "הקש בגג". לשמוע אנשי צבא בכירים שלנו מתגאים בסירוס העצמי הזה, הלב נחמץ. כאילו הם לא מבינים שחמאס הוא אויב מר שצריך למחוץ אותו ולהכאיב לו ככל הניתן. כזה שבהיותו אויב חייבים להחיל עליו את עקרונות המלחמה שנלמדים כבר בבית ספר לקצינים: תחבולה, הפתעה והנחתת כוח עודף על האויב. הקש בגג. מזהירים את חיילי האויב כאילו הם אזרחים שלנו, כאילו הם לא ממטירים אש וטילים עלינו והופכים את חיינו לגיהינום מתמשך. כאילו הם לא בני מוות.
חמאס חייב היה לגמור את השבוע הזה עם מאות הרוגים, לפחות. הוא אויב שצריך היה להיות מרוסק, מפוחד ומתחנן פומבית על נפשו. ומי שלא מבין את כל זה משותק ומסורס. הוא קורבן של תהליך פסיכולוגי מורעל שעבר על דור המפקדים והמנהיגים האחרון, מאז אוסלו וההתנתקות. הוא מכור לעולם מושגים מסולף שאיבן את מוחו ותפיסתו: איתות, הרתעה, הסדרה, הכלה, סבבים. במקום מלחמה באויב וניצחון.
רק נחמה אחת, בכלל לא קטנה: ההבדל היחידי בין ישראל של היום לצרפת של אז הוא הציבור הישראלי. צמרת מערכת הביטחון, ראש הממשלה וחלק משריו אומנם איבדו את זה, אבל לא כך הישראלים. השבוע הוכח עד כמה אנחנו לא מסוממים ולא כנועים. כמעט מכל חלקי הקשת הפוליטית הציונית עלתה זעקה גדולה. זעקת מי שנותר מחובר למציאות, בניגוד לראש הממשלה והגנרלים שלו.
בדרכו של ליברמן
בדיוק מהסיבה הזו נדמה שהשבוע עברנו את קו פרשת המים הפוליטי של הממשלה הנוכחית ושל נתניהו אישית. התפטרות אביגדור ליברמן הייתה בלתי נמנעת, במיוחד עבור פוליטיקאי שמכר כל השנים סחורה פוליטית הפוכה ממה שעשה כשר ביטחון. לא בטוח שליברמן יציל משהו מהקריירה שלו, אבל הפוליטיקאים שלא הבינו את עומק הטעות המדינית והצבאית של הממשלה, קלטו עכשיו את התהום הפוליטית שהם ניצבים על ספה. ליברמן שמע את הקולות והבין שהמשך ההתיימרות שלו לעצב את הביטחון של ישראל הוא קפיצת ראש אלקטורלית.
אלא שהחיבור בין הכישלון בדרום להאשמות ופרישת ליברמן חייב להביא לשינוי קיצוני בממשלה או לסיום דרכה. בעיקר בכל מה שנוגע לראש הממשלה עצמו. די היה לצפות השבוע בפאנל בערוץ 2, שבו המשתתף היחידי שהגן על מדיניות נתניהו היה אמנון אברמוביץ'. סוף סוף מצא את עצמו נתניהו במקום המתאים למדיניותו, בקצה השמאל. הכל בגלל שאימץ את תפישת העולם של אברמוביץ' ודומיו, שנגדה הטיף כל השנים.
די לקחת את נאום ההתפטרות של ליברמן, שכולו אמת, כדי לבנות כתב אישום חמור נגד ראש הממשלה. מהכניעה לטרור החמאסי ועד להתקפלות מול איומי הרשות הפלסטינית בחאן אל אחמר. גם נפתלי בנט והבית היהודי לא יוצאים נקיים ויאלצו לחשב מסלול מחדש, ומהר. אם בנט יתמנה לשר הביטחון ויביא לשינוי דרמטי מידי במדיניות צה"ל, כבר זכינו. אבל הסיכוי שזה יקרה נמוך למדי. כי גם אם בנט יתמנה לביטחון, איך הוא יתפקד מול צמרת ביטחונית שאימצה את הרוח הצרפתית של שנות השלושים.
בכל מקרה, אירועי השבוע חידדו את ההכרה שנדרש משהו חדש ושונה. קפיץ הסבלנות של הציבור הישראלי פקע. מי שנתנו לאייזנקוט ולנתניהו חבל ארוך מאוד עד היום לא מוכנים להבליג יותר. וספק רב אם אייזנקוט ונתניהו יצליחו לצאת מהמלכוד המנטלי והמחשבתי שאליו נקלעו, ולכן הם צריכים ללכת. הגיע הזמן לשנות כיוון ולתת צ'אנס לאנשים ורעיונות שיעצרו את הטירוף בדרום.
[email protected]
