נתניהו, אם לא "מר ביטחון", תהיה לפחות "מר הסברה"

1. קחו לכם את הפרחח הפוליטי הגדול ביותר שתמצאו, את גדול המתלהמים, הכניסו אותו ללשכת שר הביטחון - והוא עוטה ממלכתיות בתוך שעה אחת. כבר קראו לזה "מה שרואים מכאן לא רואים משם", ואני ראיתי אותם כורעים תחת נטל האחריות, המודיעין והמבצעים, וחשים בו ביום כמי שזכו להיכנס כמו הכהן הגדול ביום הכיפורים אל תוך ההיכל, מאחורי הפרוכת, כדי לבצע את שליחותם. 
 

הממלכתיות הזו היטיבה גם עם אביגדור ליברמן. הוא זרם לרוב עם הצבא ועם הרמטכ"ל (למעט פרשת אזריה), ביצע מינויים הגיוניים בצבא, במשרד ובתעשיות הביטחוניות, ובעיקר מינה את הרמטכ"ל הבא בהליך נכון ואת האיש הנכון. הוא גם אפשר לקדם את התוכנית הרב־שנתית "גדעון" שהותיר לו קודמו והפגין אחריות בניהול ענייני הביטחון בצפון ובדרום. 
 

ליברמן טרף את הקלפים בהתפטרותו. לא בכל יום מוותר פוליטיקאי על כס שר הביטחון ועל ההילה לטובת מהלך פוליטי. לא בכל יום ניצב שר ביטחון ומטיח בראש הממשלה ובממשלה כתב אישום של כניעה לטרור. ליברמן מבקש להתייצב לבחירות מימין לנתניהו ולקבל נתח מהבייס המשותף לליכוד, לבית היהודי ולישראל ביתנו.
 

אינני יודע מי יחליף אותו לקראת הבחירות. אני כן יודע שהדעת איננה סובלת שראש הממשלה נתניהו יהיה גם שר חוץ, גם שר ביטחון וגם ראש ממשלה, זה לא אפשרי עם סדר יומנו הביטחוני, וזה לא הגיוני עם סדר יומו האישי. אם יחליט לשמש גם כשר ביטחון כדוגמת בן־גוריון, בגין, רבין וברק - עליו יהיה לוותר על תיק החוץ. שר הביטחון הבא ייאלץ לעבוד עם הרמטכ"ל הבא אביב כוכבי, שהממשלה טרם אישרה סופית את מינויו. יש הרבה מאוד עבודה.

על הקיר בכניסה ללשכת שר הביטחון תיתלה בקרוב תמונתו של אביגדור ליברמן, העולה החדש שהיה סלקטור בברים והגיע לעמדת שר הביטחון באומרו: אמריקה זה כאן.

2. הגיעה השעה להכריח כל ראש ממשלה, בחקירה, למנות לעצמו ממלא מקום קבוע בהיותו בחו"ל או בנבצרות. כחלופה, יכול החוק לאפשר להצביע בבירור על 3 חברי קבינט בכירים ומנוסים כמחליפים אפשריים שמתוכם הוא יכול למנות בהיעדרו. המצב כיום הוא הזוי ומסוכן.

3. אני מוכן להניח כאן הנחת עבודה סבירה שנתניהו פועל בכל כוחו, ולעתים בניגוד לאינטרס הפוליטי שלו, להשגת שקט בדרום, תוך דילוג על שלב המבצע הצבאי שיגבה מחיר דמים כבד משני הצדדים, ישתק את המשק ויחזיר אותנו תוך זמן קצר בדיוק לאותה נקודה שבה אנחנו מצויים כיום. התכלית האסטרטגית של ממשלה היא לספק שקט, ביטחון ותחושת ביטחון, וככל שזה קשור לרצועת עזה ולחמאס, המשימה הזו קשה ומורכבת, וישראל איננה יכולה לשאת בה לבדה. היעד צריך להיות פירוז הרצועה ושיקומה, אבל זה נראה רחוק מאוד. גם אם נתניהו מוכן לשלם מחיר אישי, לדלג על השלב הצבאי ולנסות להביא שקט בדרך אחרת (מו"מ, כסף, הסדרה ועוד) - הוא עושה זאת בשלומיאליות שלא מתאימה לו. דווקא אחד כמוהו, שיודע לדבר וקופץ מול כל ציוץ בטוויטר - שותק לאורך כל ימי המשבר הביטחוני, לאורך יממת הדילמה, לפני התקיפה, לפני ישיבת הקבינט, אחרי הישיבה ולפני הפסקת האש. 
 

ואני אומר: גם אם אין מדיניות, גם אם אין אסטרטגיה, גם אם יש חוסר אונים - תדאג לפחות להסברה, דבר לעם, תן טיעונים, תסביר שאתה מתמודד עם הצפון, שאתה מתייעץ עם נשיא מצרים, שאתה מבקש להשיג שקט לקראת פרסום תוכניות טראמפ, שהגעת למסקנה שמבצע צבאי נוסף שאין בסופו יכולת להשיג תכלית אסטרטגית בעת הזו - מיותר. תגיד משהו. אם לא "מר ביטחון", תהיה לפחות "מר הסברה".
 

השתיקה, המבוכה, הזגזוגים, הערפל, התחושה של הפקרת תושבי הדרום לגורלם, של פגיעה בהרתעה הישראלית והותרת היוזמה בידי חמאס - נזקפים לחובתו של ראש הממשלה. את כל אלה יכול היה לשנות, אבל פספס. לפני שבועיים כתבתי כאן על "אוקטובר השחור" של נתניהו: ההתקפה על ריבלין וסער, הפספוס במועמדים בבת ים ובירושלים, השעמום שהוא חש כלפי הגברת מקריית שמונה, התבטאויותיהם של ח"כ אמסלם וביטן נגדו ועוד. הוסיפו לכך את השבוע האחרון וכבר מדובר בתהליך. נתניהו נשטף עם השוטף, מגיב באיחור, טרוד בעניינים אישיים הקשורים בחקירות ומאבד שותפים ותומכים. האם עדיין מדובר בקוסם?

4. האם רק החשיפה של הפעולה החשאית של צה"ל ברצועה היא שהביאה לסבב הקצר, או שחמאס חיכה להזדמנות הראשונה לחזק את כוח ההרתעה מול ישראל במבואה להסדרה ולאחר שקיבל את המזומנים? אינני יודע, אבל זה היה די מדהים ומפחיד לראות כיצד שני הצדדים, שקיבלו החלטה אסטרטגית ללכת להסדרה מתוך אינטרס, ניצבים בפתחה של מלחמה נוספת.
 

שעות ספורות טרם חשיפת הפעולה שבה נפל סא"ל מ', הסביר נתניהו בפריז כי הוא מבקש למנוע מלחמה, בין היתר היות שהוא בן למשפחה שכולה המבין את משמעות האובדן. לצד הקידה האמיתית שאני קד למשפחת נתניהו, שכל בניה הלכו בראש הטור ביחידת העילית ושכלו את יוני ז"ל - אני סבור כי לראש הממשלה, לשר ביטחון או לרמטכ"ל אסור להכניס שיקול כזה למערכת השיקולים הלאומית־ביטחונית. זה קשה, אבל הכרחי. גם הרמטכ"ל רפול "שלח" את בנו הטייס אל מותו, ובמו עיני ראיתי מפקדי פיקוד ורמטכ"לים מאשרים מבצעים מעבר לגבול כשבניהם ניצבים בחוד. זה קשה עד מאוד.
 

לתוך מערכת השיקולים של היושב בראש השולחן של מקבלי ההחלטות נכנסים בשנים האחרונות עוד שני שיקולים שיש להתריע מפניהם: הראשון - העובדה שבסוף כל מלחמה או מבצע צריכים אנשי הדרג המדיני והצבאי להצטייד בעורכי דין, בפרוטוקולים ובהקלטות, ולהתייצב בפני ועדת חקירה או מבקר המדינה. עובדה זו משבשת את תהליכי קבלת ההחלטות, גורמת להתנסחות "וינוגרדית" (ע"ש השופט אליהו וינוגרד ז"ל שחקר את לבנון השנייה) בין הדרג הצבאי למדיני, בין ראש הממשלה לשריו וביניהם לבין הציבור. זוהי רעה חולה מאוד. השני - הרגישות הציבורית הגבוהה המתפתחת בחברה הישראלית לחיי חיילים ומסרסת תהליכים של קבלת החלטות, גם בקבינט ולעתים אפילו במטה הכללי. זה החל לבלוט במלחמת לבנון השנייה ורק העצים מאז. ראש ממשלה, מכל מפלגה ומכל רקע, ייקח תמיד את אלה אל תוך מערכת השיקולים הכוללת, ואין להקל ראש בכך.

5. נפילתו של סא"ל מ' ז"ל פתחה צוהר קטנטן אל הלוחמים שמסתובבים בינינו, ואל אלה שנפלו על משמרתם ולעולם לא נדע להכיר ולהוקיר את פועלם וגבורתם. הם לא מעטים, טובי בניה של הארץ, אלמוניים בחייהם, בפועלם, בתרומתם האדירה למסד הביטחון, ואלמוניים גם בלכתם.  
 

אבל דבר אחד אנחנו כן יכולים לעשות: קחו לכם את המשפחה, את הילדים ואת החברים, ותקפצו אל אנדרטת הזיכרון לחללי קהילת המודיעין בגלילות. היא פתוחה לקהל הרחב. שם על הקיר הדומם חרוטים שמותיהם של לוחמים אלמוניים. על חלקם לא תמצאו מילה בגוגל ובוויקיפדיה, ואפילו חבריהם ובני משפחותיהם לא יידעו עד הסוף מה עשו ועל מה נהרגו. עמדו שם, השפילו מבט מול כותל השמות והוקירו אותם. שבת שלום.