מהאמירה המקוממת של השר צחי הנגבי, שהמתקפה של חמאס הייתה מינורית, כיוון שמרבית הירי התמקד בעוטף עזה וכי לירי לעבר תל אביב יש משמעויות אחרות, יוצאת לפחות אמת מטרידה אחת. האמירה של הנגבי מחזירה לסדר היום את מה שבאמת חשוב שיילמד מהשבוע הזה - מוכנות צה"ל להתמודדות עם האיום הרקטי, ואנחנו ממש לא מתכוונים לכיפת ברזל.
כמעט 500 רקטות ופצצות מרגמה נורו במשך פחות מ־24 שעות של לחימה. זהו נתון שיא, גם בהתייחס למבצע צוק איתן. אבל הנתון הזה אינו מפתיע את צה"ל. לאחר המבצע, נראה היה שארגוני הטרור מזהים את הקושי של כיפת ברזל ויתמקדו בשיפור היכולות לפגוע בטווחים הקרובים, כלומר בעוטף עזה. וזה בדיוק מה שראינו בסבב הלחימה האחרון.
מנגד, מה שלא ראינו הוא שיפור היכולות של צה"ל להתמודד עם האיום הזה. לפני שמדברים על הפלת בניינים גדולים והשפעה על התודעה הפלסטינית, כדאי שצה"ל ישפר את המענה שלו אל מול אמל"ח פשוט ופרימיטיבי כמו מרגמה. לא ניתן לקבל מצב שבו פעם אחר פעם יבוצע ירי מרגמה לעבר היישובים, כשאותה מרגמה שירתה במערכה הראשונה, היא שממשיכה לירות גם במהלך סבב ההסלמה האחרון וכנראה גם בבא. אין שום סיבה בעולם שצבא לא יבצע את המשימה הפשוטה ביותר וישתק את מקורות הירי. לאחר שמרגמה יורה, נחשף המיקום שלה ובידי צה"ל להשתיקו. אבל הוא צריך להחליט שמדובר גם במשימה מרכזית, וזה לא קרה בסבב האחרון.
בכל סבבי ההסלמה האחרונים בלטה העובדה שהיכולת של צה"ל לפגוע בחוליות הירי ובמשגרים נשחקה. כבר כתבנו, עוד לפני ימי כיפת ברזל, על "חופת אש". מדובר בתא תקיפה, שאנשי המודיעין והאש שיושבים בו יודעים איך לסגור מעגלים מהירים ולצוד את חוליות הירי. מאות מחבלים נהרגו בדרך זו. אז נכון, ארגוני הטרור שיפרו את היכולות, הם משתמשים בטיימרים ובבורות שיגור, אבל נראה שזו אינה הבעיה היחידה. ההישגים הנמוכים בתחום הזה, גם בסבב האחרון, מוכיחים שככל הנראה צה"ל אינו רואה בכך משימה מרכזית כפי שראה בה בעבר.
בשנים האחרונות צה"ל השקיע משאבים רבים בהתמודדות עם איום המנהרות. זה גם אחד הפרויקטים המרכזיים בקדנציה של הרמטכ"ל גדי איזנקוט. גם ההישגים בתחום בהתאם. אבל עם כל הכבוד הראוי, לצד איום המנהרות וההשלכות האסטרטגיות שלהן - חטיפות או חדירה ליישוב, במרכז העימות האסימטרי בינינו לבין חמאס בדרום וחיזבאללה בצפון, עומד איום הרקטות. הוא היה ועודנו האיום הגדול ביותר מעזה. לתשומת לבו של השר הנגבי - זה נכון גם בהקשר של עוטף עזה וגם במצב של שיתוק אפשרי של משק המדינה בירי ארוך טווח לעבר שדות התעופה, נמלי הים ואתרים אסטרטגיים נוספים.
לעומת איום המנהרות ואיומי טרור נוספים, שהצלחתם תלויה ביכולת להרוג, הצלחת ירי הטילים אינה תלויה רק במספר הנפגעים. הנזק הוא מצטבר - תודעתית, כלכלית ולא פחות חשוב בחוסן הנפשי ובצלקות של תושבי הדרום. הסיבה הזו היא שגורמת לארגוני הטרור להמשיך להתמקד ברקטות כאמל"ח החשוב ביותר שלהם ביכולת לנהל מערכה מול ישראל.
מנגד, אצלנו השיפורים בשנים האחרונות הם בתחום המיגון, ההתרעה, סוללות כיפת ברזל ובמקרה הצורך אף בתוכניות מסודרות לפינוי אוכלוסייה. בכל מה שקשור בטיפול ברקטה לפני שהיא חוצה את הרצועה, צה"ל הלך לאחור בשנים האחרונות.
הפצצות נדל"ן
במרכז המשימה של חיל האוויר בסבב ההסלמה האחרון עמדה השמדה של ארבע מטרות גדולות, כלומר בניינים גבוהים בלב שכונות מגורים. "מטרות עוצם", כך מכנים אותן בחיל האוויר. השמדת בניינים מהסוג הזה דורשת משאבים רבים. זו פעולה מורכבת שדורשת תכנון רב, מודיעין וכמובן גם ביצוע, שהופך להיות המטרה המרכזית שבה עוסק חיל האוויר באותו רגע.
בצה"ל סבורים שפגיעה בבניין כזה היא בעלת משקל רב מאוד, במיוחד כשמבצעים אותה כבר בתחילת הלחימה. מעבר לנזק שנגרם מאיבוד הבניין, בצה"ל סבורים שזה משפיע גם על התודעה, יוצר הרתעה ושוחק את הרצון של חמאס להמשיך להילחם. נדמה שבחיל האוויר התאהבו ברעיון הזה ובטוחים שבלחימה האחרונה התקיפות שביצע חיל האוויר הן עוצמתיות הרבה יותר מאשר בסבבים הקודמים. הבעיה היא שגם בישראל וכנראה שגם בחמאס לא ממש מתרגשים, לפחות בהיבט התודעתי.
אבל בצה"ל ובחיל האוויר רואים בתקיפות הנדל"ן קלף מנצח. אם אכן היו תקיפות אלה מוצלחות כל כך ובעלות השפעה מכרעת על חמאס, מדוע צה"ל לא דחף לעוד כמה ימי לחימה על מנת להמשיך לתקוף מטרות עוצם? כבר שנים, ובמידה רבה של יהירות ובהגזמה, עוסקים בצבא בהיבט התודעתי של הצד השני, אף שהמציאות מוכיחה בכל פעם מחדש שיש קושי לקרוא את כוונות האויב. אולי הגיע הזמן לעסוק פחות בתודעה ויותר בפעולות שיש להן תכלית מבצעית להקטנת היכולות של הצד השני. בטח בתחילת לחימה, כשיישובי עוטף עזה מטווחים.
כשאין פגיעה במרגמות, בחוליות מחבלים או במחסנים של רקטות, הסדק שנוצר באמון התושבים באיכות הפעולה של צה"ל בעזה מתרחב והולך. בסבבים הבאים צה"ל יהיה חייב לשפר את המענה בכל מה שקשור לפגיעה בחוליות הירי ובמרגמות עצמן.
כן, אדוני השר
כבעל ניסיון, שרואה דברים אחרת ויכול להצביע על טעויות בקונספציה, שר ביטחון יכול להשפיע על הצבא, להשקיע את המשאבים אחרת ולצפות לתוצאות אחרות. במקום לעסוק בססמאות ובכבוד, ביכולתו של שר ביטחון מקצועי להשפיע בנקודות הללו. זה אתגר מורכב, כי הצבא ומערכת הביטחון הם גופים חזקים, לעתים יותר משר הביטחון. כשהצבא מקבל החלטות מבצעיות, קשה מאוד להתוות לו דרך אחרת, אבל אפשר וצריך לבנות צבא לשנים קדימה.
היכולת של שר ביטחון לשנות את הכיוון שבו צועד הצבא אינה קשורה רק לסמכות הפורמלית שלו. הוא צריך גם את הכלים המקצועיים המתאימים לכך, באישיותו ובידע המקצועי שלו. אילו לליברמן היו הכלים הללו, הוא ודאי היה יודע שלפני שיגור ססמאות חסרות כיסוי על יציאה למבצע רחב היקף ברצועה, יש עוד הרבה פעולות שהוא יכול לדרוש מהצבא, במיוחד לנוכח סבבי ההסלמה האחרונים.
שר ביטחון, כגורם סמכות שמביא עמו ערך מוסף, כדאי שיעסוק לעומק בשאלות של מוכנות הצבא למלחמה. זה נכון תמיד וזה נכון במיוחד היום, כשדרושה ראייה ביקורתית שאינה מקבלת את אמירות הצבא כעובדות מוגמרות. לליברמן במהלך כהונתו נקרתה הזדמנות פז, בעקבות הביקורת של נציב קבילות החיילים יצחק בריק כלפי מוכנות הצבא. אין זה משנה אם נציב קבילות החיילים טועה או חורג מסמכותו, כאשר גם אצל מבקר מערכת הביטחון עולות טענות דומות. זכותו וחובתו של שר הביטחון לבדוק בעצמו את מצב הכשירות של צה"ל ובמיוחד את רמת המוכנות של כוחות היבשה לתמרון קרקעי.
למרות הפסקת האש בדרום, בצה"ל מבינים היטב את השבריריות שלה. כוחות התגבור עדיין באזור וממתינים לראות איך יעבור סוף השבוע הזה. בינתיים נראה שסבב האלימות הבא כבר מעבר לפינה. אם יתרחש, הוא כנראה יהיה גם אלים יותר. הפעם צה"ל יידרש לביצועים הרבה יותר מרשימים מאלה שראינו במהלך השבוע החולף.