מאז עמדתי על דעתי, הבחירות לכנסת בישראל היו מבחינתי מאורע מטלטל. אני יכול לצטט עד היום קטעים מתוך תעמולת הבחירות ב–81'; הקרב של ספי ריבלין בגששים, בבחירות 84', היה שקול אצלי מבחינת המתח לדרבי חיפאי. המתנתי בדריכות לכותרות היום שאחרי, כדי להבין מי ניצח. ועוד לא מלאו לי 15. הפסד בבחירות היה גורר אצלי דיכאון לאורך שבועות ארוכים. אבל השבוע, כשהמדינה הייתה נתונה בקדחת פוליטית בוערת, המחשבה על בחירות חדשות לא עוררה אצלי אפילו ריגושון.



זה לא שנהייתי אדיש למה שקורה סביבי או שאיבדתי תקווה. פשוט התחושה היא שמה שהיה הוא שיהיה, בשינויים קלים כאלה ואחרים. ושהצהרות דרמטיות בנוסח "בחירות גורליות לישראל" יצטמצמו ל"חשובות לקביעת זהות שר הביטחון והג'וב הבא של מירי רגב".



ממה נובעת תחושת האנטי־קליימקס הזו? קודם כל, בניגוד למרבית חברי, המחשבה על המשך הכהונה של בנימין נתניהו לא גורמת לי לפחדים בלתי נשלטים. הייתי מעדיף שיפנה את מקומו, זה נכון. שילוב של התנשאות וניתוק גוברים מצדו עם ההרגל הבלתי נסבל שלו לשסות זרמים שונים בחברה הישראלית זה בזה, ולמשול באמצעות הפחדה. ועדיין, החלטות שראש ממשלה ישראלי צריך לקבל, כמעט על בסיס יומי, מצריכות אדם בעל יכולות יוצאות דופן, ורצוי שיהיה לו ניסיון מדיני ופוליטי עשיר. נתניהו, על שלל מגרעותיו, הוא כזה. ע"ע האיפוק (המבורך, לטעמי) שהוא מגלה מול חמאס.



השאלה היא, תמיד, מהי האלטרנטיבה. וכאן נמצאת הטרגדיה האמיתית שלנו. כי ברגע שמבחינה אידיאולוגית פרופר קשה למצוא היום הבדלים מהותיים בין הליכוד, המחנה הציוני, יש עתיד וכולנו, הבחירה המרכזית היא פרסונלית. ובמישור הזה, אם זונחים לרגע את הססמה "רק לא ביבי", שנדמה שהפכה לאידיאולוגיה היחידה של האופוזיציה, נשארים עם רשימה חיוורת במיוחד של חלופות, שגורמת אפילו לבוז'י הרצוג להצטייר כצ'רצ'יל.



אבי גבאי בחן כבר כל ספין אפשרי. עכשיו הוא מנסה לאגף מימין ודוחק "להכות בחמאס", כאילו מדובר בהברקה שהממשלה הנוכחית לא חשבה עליה. יאיר לפיד משנה גרסאות במהלך אותה יממה, על פי כיוון הרוח. ומשה כחלון מוסיף לשחק את המשחק הכפול של מגן הדמוקרטיה והליברליזם, אבל מאפשר את "חוק הנאמנות". האינדיקציה העגומה ביותר לחולשת האופוזיציה היא התופעה המכונה בני גנץ. אדם שעוד לא בילה יום אחד כנציג ציבור ללא מדים, שעמדותיו בכל התחומים נותרו עלומות ועמומות, גורף בסקרים כ–15 מנדטים. למה? כי הציבור צמא למנהיגים חדשים, שיזכירו לו ימי זוהר ישנים (גנרל, נאה וסמכותי למראה).



האופוזיציה מטיחה שוב ושוב בנתניהו ובקואליציה שלו שהם פוגעים באופן מתמשך בדמוקרטיה. ויש לא מעט בטענות האלה. אבל נדמה שהפגיעה הקשה ביותר כרגע בדמוקרטיה הישראלית היא היעדרותה בפועל של האופוזיציה. חיוורת, חסרת אונים ורעיונות. שלא לדבר על כריזמה. בעשורים קודמים, שבהם מפלגת הליכוד גם שלטה כאן, הייתה לפחות מלחמה שערה מכיוון ספסלי המפלגות האחרות. דוברים כמו חיים רמון, יוסי שריד, שולמית אלוני ואפילו שמעון פרס הפיחו רוח חיים ותקווה בקרב תומכיהם. היורשים העכשוויים שלהם מעוררים בעיקר פיהוק.



מקובל להאשים את נתניהו שהוא פועל ללא לאות לחיסול כל גילוי של תחרות בתוך המחנה שלו. אבל גם הגדולים שבמפיצי תיאוריות הקונספירציה לא יוכלו לתלות בו את השיממון המנהיגותי של האופוזיציה. אני חושב שזה חלק מהשבר הכללי של מחנה השמאל הציוני, שנאלץ להתפכח מהרבה תפיסות יסוד שלו שלא עמדו במבחן המציאות, ולבטח יש הסברים רבים אחרים. אבל התוצאה ברורה: ואקום מתמשך, מכמיר לב כמעט. פלא שאהוד ברק, השקוע עמוק בדמדומי הקריירה שלו וחמוש בסרטונים ביתיים שנראים לא פעם כפרודיה, נתפס פתאום בעיני רבים כמשיח שיגאל אותנו מעונשו של ביבי.



על רקע כל אלה, מערכת בחירות עכשווית בישראל נראית בעיקר כמו משחקון פנימי של הימין לצורכי שיפור עמדות. תעירו אותי כשכל זה ייגמר.



על הסכין


1. בלי קשר, יש משהו מרגיז באופן שבו נתניהו מגייס בכל פעם מחדש את התקשורת כדי לזכות בשעת השיא של הצפייה לטובת נאום בחירות לכל דבר. רוצה שידור חי בשמונה ערב? רק אם תסכים לענות על שאלות עיתונאים בסוף הנאום. אחרת את "ההודעה המיוחדת" שלך תוכל להעביר ישירות דרך פייסבוק, אתה כבר מיומן בזה.



2."The kominsky method" (נטפליקס) היא סדרה קומית חדשה ומענגת במיוחד, על מורה מזדקן למשחק (מייקל דאגלס) וחברו שהוא גם סוכנו הנצחי (אלן ארקין). שני השחקנים נפלאים פשוט, ונוגעים באופן אנושי ושנון בסוגיות של הזדקנות, חברות גברית ואפילו - מהות החיים. כבונוס, היוצר הוותיק צ'אק לורי גם הכניס לתבשיל הרבה יידישקייט.



3.כדאי לצפות בסרט התיעודי "המתנחלת" (ביו–טיוב של "כאן"), שיצרה איריס זכי. זכי, שמאלנית מתל אביב, התיישבה במשך חודש עם שלוש מצלמות בתקוע ותיעדה את האינטראקציות שלה עם המקומיים. התוצאה מעניינת, לפעמים מרגיזה, לפעמים מעוררת תקווה ובעיקר מוכיחה שגם "המתנחלים" הם ציבור מורכב ולא תמיד הומוגני.