הקקופוניה של תקופת בחירות כבר כאן. מעתה ועד יום הבוחר נגזר עלינו לשמוע מדי יום איזה בכיר בעיני עצמו מנפח חזה ומאיים לאבד, להשמיד ולנתץ אויב כלשהו. אבל מעבר להצהרות החלולות נשארה תלויה באוויר אמירתו של ראש הממשלה שאנחנו בפתחה של תקופה ביטחונית "רגישה" שתדרוש "הקרבה". למה הוא התכוון? ולמה זו עילה להרחיק את הבחירות?
את המידע שלחש היועץ לביטחון לאומי ש"אינו עוסק בפוליטיקה" על אוזנו של הרב חיים דרוקמן לא מאפשרים לנו לחלוק עם הציבור. הצנזורה מתירה לנו לומר שמדובר במה שמתרחש בימים אלה מעבר לגבולות המדינה ועשוי לדרוש התערבות צבאית של ישראל. זה לא אירוע שאמור להוביל למלחמה, אבל זו פרשייה שיש לה פוטנציאל נפיצות גבוה יותר מהאירועים שמתרחשים כמעט כל לילה מעבר לגבול.
בהקשר הזה כדאי להסתכל על התמונה שפרסם השבוע דובר צה"ל מביקור הרמטכ"ל בצפון, שהכיתוב שהוצמד אליה היה רווי במסרים. "במהלך הביקור", נכתב בהודעה, "בוצעה הערכת מצב שעסקה בניסיונות ההתבססות האיראנית בסוריה ופעילות ארגון חיזבאללה בסוריה". בתחילת השבוע אמר מפקד פיקוד הצפון יואל סטריק כי חיזבאללה מנסה לבסס תשתיות טרור ברמת הגולן ולפתוח משם חזית שנייה, אבל צה"ל לא יאפשר זאת.
מה שהיה מעניין במיוחד בתמונה שהופצה הוא נוכחותו של הנספח הצבאי בארה"ב, מיקי אדלשטיין. לא כל יום הוא מצטרף לביקור עם הרמטכ"ל ברמת הגולן והוא לא השתרבב לתמונה במקרה. המסר ברור: ישראל מתואמת לחלוטין עם ארה"ב במהלכים, ומה שאדלשטיין ראה בגבול הצפון הוא יעביר גם לעמיתיו האמריקאים.
בנוסף דיברה ההודעה על המשך הפעילות נגד העברת יכולות ייצור נשק מדויק ללבנון. זה נשמע ככתב חידה, אבל גם בעין לא חדה אפשר לבנות את התמונה מהמסרים האלה. ברור שהשילוב בין שלושת התהליכים שמתוארים בה, יחד עם עמדה רוסית נוקשה יותר כלפי הפעילות הישראלית בסוריה, הוא הדבר שמעסיק כרגע את הצמרת הביטחונית.
אז לא, אנחנו לא עומדים בפני הנחתת "מכת מנע" על לבנון, כפי שהמליץ השבוע עוד אחד מהטוענים לכתר ראש הממשלה. תקיפת מפעלי הטילים בלבנון, שמן הסתם כבר הועברו לאתרים חדשים לאחר שנחשפו, תגרור את ישראל לאחת המלחמות הקשות שידענו. קראו לי מיושן, אבל כמצביע לא הבנתי מה אמור להיות החלק המפתה בהצעה שלו: המוות או החורבן שתביא המלחמה הזאת.
ישראל תפעל נגד ההתפתחויות האלה, אבל בתבונה ובזהירות שאפיינו אותה גם לפני שראש הממשלה נכנס והתאהב בתפקידו החדש כשר הביטחון. בעוד שנה, אם יתמיד בתפקיד, יחצה נתניהו את שיא משך הכהונה של ראש ממשלה בישראל. אבל כבר היום ניכר שהוא נהנה לאמץ לעצמו את הקידומת "ראש הממשלה ושר הביטחון", ממש כמו המחזיק הנוכחי בשיא ומושא הערצתו: דוד בן־גוריון.
בניגוד לשריו המתלהמים, הוא לא נחפז למבצע נוסף בעזה, גם לא אחרי המכה הפוליטית שספג בסבב האחרון. התקשורת ההיסטרית, שמתנפלת בצווחות על כל בלון שמופרח מעזה, הצניעה השבוע את העובדה שמאז הסתיים סבב ההסלמה שום בלון לא התעופף לעבר ישראל. זו עוד הוכחה שכשחמאס רוצה - חמאס יכול לשלוט באופן כמעט מוחלט באירועים.
עזה בשלה להמשיך להתקדם בהסדרה, אבל נתניהו נראה כמי שטרם החליט אם לקדם אותה לשלב הבא. משכורות וחשמל כבר יש. עכשיו צריך להחליט אם ממשיכים במסלול עוקף אבו מאזן ומכניסים גם פרויקטים משמעותיים לעזה. אם מעייניו של נתניהו נתונים לצפון - הדבר המתבקש הוא להרגיע את החזית הדרומית.
אנשי המהפכה
בינתיים, בימים הקרובים יזכה נתניהו בפעם הראשונה למנות בעצמו את הרמטכ"ל, בלי הצורך להתמקח עם שר ביטחון שיש לו דעה אחרת. אתמול הוא כבר מינה את סגן הרמטכ"ל הבא, האלוף אייל זמיר, לשעבר מזכירו הצבאי, החביב עליו. בכך הוא הוביל לפרישתו של אלוף ניצן אלון. חבל. אם נתניהו רואה בזמיר את מי שצריך להיות הרמטכ"ל הבא אחרי כוכבי, מוטב היה למנותו כעת לתפקיד במטכ"ל ורק לאחר מכן לסגן הרמטכ"ל.
נתניהו לא היה צריך את מסע הצלב המתמשך של נציב קבילות חיילים יצחק בריק נגד צה"ל כדי להבין שמשהו לא טוב עובר על הצבא. גם אליו הגיעו הידיעות על משבר המוטיבציה שעובר על צה"ל ובפרט על כוחות היבשה. זרוע היבשה משוועת לפיקוד סמכותי שיעשה בה את המהפכה הנדרשת ויחזיר את הצבע ללחייה. זה המינוי המשמעותי הבא שמונח לפתחו של נתניהו.
הביקורת של האלוף בריק נוגעת בכמה מהתחלואים המשמעותיים שפשו בצבא בשנים האחרונות, בעיקר בתחום כוח האדם. חלקים אחרים שלה, על ציוד ואימון כוחות היבשה, נראים בעיני פחות רלוונטיים. אבל בריק, שנתפס כאדם סביר ומתון רוב ימיו, נוהג לאחרונה באובססיביות שמקשה להתייחס אליו ברצינות. השבוע שוב שלח מכתב ביקורת נוקב על צה"ל לוועדת חוץ וביטחון ולתקשורת, אבל לא טרח לשלוח אותו גם לצה"ל ולרמטכ"ל.
לדברים של בריק הצטרף השבוע המכתב החשוב של אל"ם אלון מדנס, לשעבר קצין אג"ם בפיקוד המרכז, שחשף עמיתי יואב זיתון ב־ynet. הניתוח של מדנס, קצין מוצלח ומוערך, על היעדר משאבים מספקים בפיקוד המרכז, לוקה בראייה צרה שלא הולמת קצין בדרגתו ובתפקידו. צה"ל מותח את המשאבים שלו בין הגזרות השונות, לפי סדרי עדיפויות שנגזרים מפוטנציאל האיום. תגבור הכוחות והמשאבים שמדנס היה רוצה לראות בפיקוד המרכז היה צריך לבוא על חשבון עזה והצפון, וספק גם אם היה מונע את הפיגועים האחרונים שהתרחשו ביו"ש.
אבל המכתב שלו מציף גם כמה בעיות עמוקות: גם הוא מצביע על משבר כוח האדם החמור שמתפשט בצבא, על איים של שחיתות בקרב משרתי הקבע, על נוהג שהשתרש בקרב קצינים להציג תמונה לא מדויקת של המציאות ועל דיכוי פלורליזם ודעות חריגות. כל מי שמתחכך בצה"ל יודע בדיוק על מה הוא מדבר. יש במסמך הזה, שנכתב באומץ, שורה של נקודות שצריכות לעלות לראש סדר היום של הרמטכ"ל הבא.
אין מה לקנא בכוכבי, שנאלץ להסתפק בקצת יותר מחודש של חפיפה והכנות לתפקיד. מעבר לניהול השוטף של המערכות בגזרות השונות, הוא יידרש מיד עם כניסתו לתפקיד לטפל בבעיות היסודיות האלה, לתקן את מודל השירות בקבע ובסדיר, ולבסס תרבות ארגונית של שיח פתוח ואמינות. עד היום, בכל תפקידיו הבכירים, הוכיח כוכבי שהוא לא נרתע ממהפכות במערכות גדולות. מהבחינה הזאת הוא האיש הנכון בזמן הנכון: צה"ל משווע היום למהפכה.v
הכותב הוא הפרשן הצבאי