סיפור "טיסת השבת" של אל־על מניו יורק לישראל היה אמור - בהתאם לאופן טיפולה של התקשורת בסיפורים כאלה בדרך כלל - להיות קל ופשוט להכרעה. שהרי, כשבצד אחד נמצא הלקוח הקטן, שקנה כרטיס במיטב כספו תמורת התחייבות שיגיע הביתה לפני כניסת השבת, ומנגד נמצאת חברה גדולה ועשירה, שלא עמדה בהתחייבותה, הבחירה בצד לא צריכה להיות מסובכת.
בקרבות הללו - בין האזרח החלש לבין החברה הגדולה - האינסטינקט העיתונאי הבסיסי רגיל להציב את הראשון בעמדת הקורבן ואת האחרונה בעמדת הבריונית הרעה. אלא שלכל כלל יש יוצא מן הכלל. כי יש קבוצה אחת שאנחנו שונאים יותר מאותם עשירים וחזקים - את החרדים. וכך, דיון ציבורי שהיה אמור להסתיים כשאל־על שוכבת מדממת על הרצפה, התנהל כמו מלחמת גרסאות שבה מנהלי החברה מקבלים אפשרות לתקוף ולבקר ולהתלונן ולהציג את עצמם כקורבנות הפרשה.
וזה מדהים. כי מילא אילו היה כאן ויכוח על איזו עובדה מהותית. אבל אין. אין ויכוח על כך שמאות נוסעים הגיעו בזמן לטיסה, בעוד היחידות שאיחרו בכמה שעות ועיכבו את ההמראה, היו הדיילות של אל־על. אין ויכוח גם, לאור הגעת הנוסעים במועד - שהתירוץ של החברה על מזג אוויר סוער, על שלג כבד, על פקקי תנועה ועל תנועה סואנת בדרך לשדה התעופה היה יותר ממביך. כמו כן אין ויכוח על כך שהטייס לא אמר אמת לנוסעים. אין ויכוח על כך שהוא - ששמע את בקשתם לרדת מהמטוס ולהישאר בניו יורק על חשבונם ובלבד שלא ייאלצו לחלל שבת - הבטיח להם שהטיסה תגיע לארץ בזמן, ורק באוויר סיפר להם את האמת.
ועוד, קשה מאוד להתווכח עם העובדה שגם כשכבר הובן שאין ברירה אלא לנחות באתונה, לא סודר די אוכל לכל הנוסעים, לחלקם לא היה איפה לישון, ואחדים מהם מצאו את עצמם מארחים בחדרם נוסעים שאינם מכירים, רק כדי לסייע להם. תודו שביום רגיל, על 20% מזה היינו שוחטים את אל־על ודורשים לערוף ראשים ולספק הסברים שישברו את האוזן, אבל כאן קיבלה החברה חבל הצלה נפלא. כי כשהתברר שכנגדה עומדים נוסעים חרדים, על כל הסטיגמות שיש לנו עליהם ועל השנאה הבסיסית שאנחנו רוחשים לקבוצה זו - הטיפול במשבר התקשורתי הפך לפשוט יותר.
"לא ראיתי אף אחד שמרים יד", סיפר לי חבר חרדי שהיה על הטיסה, "ואם היה מישהו כזה, שיגישו נגדו תלונה למשטרה. אבל איך הוא קשור אליי? איך זה הפך לסיפור על 'חרדים שמשתוללים'? בגלל שהוא חרדי ואני חרדי? מה, כולנו גוף אחד? כל אחד שמרים קול על דיילת פועל לפי החלטה של מועצת גדולי התורה? ואיך מסיפור על חברה ששילמתי לה אלפי שקלים כדי להגיע בזמן לבני ברק, ושלחה אותי לבלות לבד שבת באתונה והשאירה אותי שלושה ימים בלי מזוודה ובלי בגדים, זה הפך לסיפור על חרדים משתוללים?".
# # #
ב־99 מתוך 100 מקרים אחרים מהסוג הזה הנהלת אל־על או משרד יחסי הציבור שלה היו מכנסים מסיבת עיתונאים ומודיעים שלפני הכל, אם יש נוסעים שנפגעו, וכאן יש הרבה מאוד כאלה, החברה מתנצלת בפניהם, מבטיחה לפצותם ומתחייבת לעשות הכל כדי שאירוע כזה לא יקרה שוב. במקרה הזה, לפחות בימים הראשונים, אל־על הרגישה בטוחה עד שאפילו לא ניסתה להתנצל. סמנכ"ל החברה חרק שיניים כששאלתי אותו ישירות אם הוא מבקש סליחה. כי כשמולך יש יריב שכולם אוהבים כל כך לשנוא, אתה יודע שאתה יוצא למערכה התקשורתית עם נתוני פתיחה טובים.
אפשר לנהל דיונים ארוכים בסוגיה מניין הגיעה השנאה הזאת לחרדים, אבל עם המציאות קשה להתווכח. יש דברים שאפשר להגיד או לעשות רק לציבור הזה. רק על החרדים אפשר לייצר קמפיינים אנטישמיים כמו אלה שהוצגו לרגל הבחירות האחרונות לרשויות המקומיות, להציג בהם סדינים עם חור או חרדי שבא אליך הביתה להשגיח שלא תשפוך זרע לבטלה, ולדעת שלא תשלם על הכפשות כאלה מחיר. רק על חרדים יכול להגיד ראש עיר בשידור רדיו ממלכתי ש"כיום הם 22% בעיר, ואסור שיגיעו ל־30%", ולקבל מחיאות כפיים מהמראיין.
נסו להחליף "חרדים" ב"ערבים" ודמיינו איזו מהומה הייתה מתפתחת פה. רק חרדים, כשהם עושים מעשים רעים, הופכים לקבוצה הומוגנית שכולם בה זהים ואין בה חלוקה לפרטים. הרב אלימלך פירר, שעושה צדקה וחסד, הוא עצמאי. ההם שאינם עומדים בצפירה, מייצגים את המגזר. כי ככה הם, החרדים. כולם נראים אותו דבר, כולם חושבים אותו דבר, כולם ערבים זה לזה, וזה להתנהגותו של זה, ובעיקר להתנהגותו השלילית. כך אנחנו מסתכלים בהם, ובהקשר הזה אל־על איננה חריגה.
אם במשטרת ישראל ייבנו פעם רשימת הפגנות ויבקשו להזהיר את השוטרים היכן הם ישלמו מחיר כבד אם ינהגו באלימות, ההפגנות של החרדים יהיו בתחתית. איש אינו הופך כאן שולחנות כשחרדים מקבלים מכות, וזה יושב על מצע רך של תיעוב ציבורי. הם הרי ממילא אינם מתגייסים ואינם תורמים והם אוכלים לנו את כל התקציבים - חושבים בלבם ישראלים רבים, אז הם קיבלו איזה פליק. אז מה?
לפני חמש שנים טפלתי כאן בדוגמה הכי קיצונית שראיתי בסוגיה זו, והיא מוכיחה - לפחות לדידי - שגם מערכת המשפט נגועה בסטיגמות הנוראיות הללו. זה קרה אחרי שבית המשפט המחוזי ביטל את הבחירות בבית שמש, שבהן זכה ראש עיר חרדי, והכריז על קיום בחירות חוזרות (שגם בהן הוא ניצח, אבל זה לא העניין).
פסק הדין הזה היה אחד הטקסטים המשפטיים האיומים שנתקלתי בהם. שלושה שופטים קבעו בו שהחרדים בבית שמש זייפו את תוצאות הבחירות בהמוניהם, ואת מקומן של ההוכחות והראיות החליפו סטיגמות מכוערות שאפשר להדביק רק לציבור הזה. כדי לבטל את הבחירות ההן השופטים היו צריכים לקבוע שהיו לפחות 1,400 זיופים. אלא מה? שהממצאים שבידי המשטרה לימדו על משהו כמו 3% מזה. בחיפוש שביצעה המשטרה היא מצאה 161 תעודות זהות שנמסרו, לטענתה, על ידי חרדים קנאים שאינם מצביעים - לחרדים פחות קנאים כדי שהאחרונים יצביעו באמצעותן. בדיקה שערכה המשטרה גילתה שרק 36 מהן שימשו להצבעה. במילים אחרות, 36 קולות מזויפים, זה מה שהיה למשטרה ביד. איך מזה הגיע בית המשפט למסקנה שהיו אלפי חרדים שזייפו? שימו לב: במקרה אחד נשענו השופטים על שתי עדויות של אנשי חסידות דושינסקי, שסיפרו שיש בקהילה שלהם לחץ גדול שלא להצביע, ושהם עצמם נתנו את תעודת הזהות שלהם למישהו אחר שיצביע במקומם. שני אנשי! בית המשפט שמע עדות שהעריכה כי בבית שמש יש 500 חסידים בחסידות דושינסקי, העריך שאם השניים האלה נתנו את התעודה שלהם למישהו אחר כדי שיצביע במקומם, בוודאי כל ה־500 נהגו כמותם, והנה לנו ראיה ל־500 קולות מזויפים.
אחר כך עברו השופטים לחסידות ויז'ניץ מונסי, שם נגבו עדויות מעוד שני חסידים שסיפרו ש"אחרי התפילה היו ויכוחים בין אנשי הקהילה אם ללכת או לא ללכת להצביע...", ו"היה חשש שמי שיצביע יפגעו בו בדרך כזו או אחרת". זהו. לקח בית המשפט את שני העדים האלה והעריך שאם הם חששו, כנראה כולם חששו. ואם הם נתנו את התעודה שלהם למישהו אחר שיצביע במקומם, בטח כל החסידות נהגה כמותם. וכיוון שלבית המשפט נמסרה הערכה שיש בעיר 250 איש מבני החסידות הזאת, הניח בית המשפט שכולם לא הצביעו, ושכולם נתנו את התעודות לאחרים שיצביעו עבורם. הגיוני, נכון?
והנה עוד דוגמא אחת. בית המשפט שמע הערכה שבבית שמש יש 500 איש שמוגדרים "קנאים". שני חסידי סאטמר העידו במשטרה ש"בעיקרון אסור לנו ללכת לבחירות, כי ככה האדמו"ר שלנו אמר". השופטים הוציאו את המחשבון שלהם והוסיפו על סמך שני אלה עוד 500 איש לרשימה של מי שלא הלכו להצביע ונתנו את התעודות שלהם למישהו אחר שהצביע במקומם.
כך, בדיוק כך, "הוכיח" בית המשפט שבקרב אלפי חרדים, חסידות אחר חסידות, קהילה אחר קהילה, לא היה צדיק שלא חטא. חרדי אחד מייצג את כולם, ואם החרדי שנתפס על ידי המשטרה מודה שהוא זייף, יש להניח שכל הקהילה שלו זייפה איתו. "הובאו לפנינו ראיות מספיקות ומשכנעות לכך שמספר ההצבעות הפסולות עמד לפחות על סדר גודל של 1,400 קולות", פסקו השופטים בפסק דין איום ונורא, בעוד שבידם הוכחות ל־36 קולות מזויפים בלבד. תגידו לי אם יש עוד קבוצת אוכלוסין שבית המשפט היה מרשה לעצמו לנהוג בה ולהתבטא כלפיה בסטריאוטיפיות כזאת; אוכלוסייה שלפי פסד הדין הזה כולם בה שקרנים, וכולם בה זייפנים, כל איש ואישה, זקן ונער.
# # #
חזרה לאל־על: ביום ראשון בבוקר התראיין סמנכ"ל המבצעים של החברה אצל רזי ברקאי בגלי צה"ל. הסמנכ"ל סיפר שכשהמטוס עמד בתור להמראה בניו יורק, ולנוסעים סופר שהם יגיעו בזמן הביתה, חישוב הזמנים הראה שהמטוס ינחת 13 דקות לפני כניסת השבת בנתב"ג. "כלומר, בשלב הזה ברור לגמרי שהנוסעים יחללו שבת, כי אף אחד מהם לא יספיק להגיע הביתה בזמן", העיר לו רזי, בצדק.
"נכון", השיב איש אל־על, "אבל עדיין יש פתרונות כמו כפר חב"ד או שיש פתרונות להלין אותם בשדה". חשבתי לעצמי מאין נולד בראשו של הסמנכ"ל העניין הזה של כפר חב"ד. עזבו את זה שאין שום דרך שלא לחלל שבת כשהמטוס נוחת 13 דקות לפני כניסתה. בואו נזרום. נניח שהטייס עושה הוקוס פוקוס וברגע הנחיתה כולם עפים החוצה כמו סופרמן ובתוך שנייה מוצאים את עצמם מחוץ לנמל התעופה. בואו נניח בצד גם את השאלה איך בדיוק הם אמורים בשלב הזה, כשהשבת נכנסה, להגיע לכפר חב"ד. ברגל? אבל מהו בכלל הסיפור הזה של כפר חב"ד? מה חושב לעצמו הסמנכ"ל שיעשו שם הנוסעים? ידפקו על דלתות התושבים ויבקשו מיטה וארוחת שבת?
זו בדיוק הנקודה. הסמנכ"ל מסתכל בחרדים שבטיסה, מסתכל בחרדים שבכפר חב"ד ורואה אותו דבר. אלה חרדים ואלה חרדים. ואם הם אינם קרובי משפחה זה של זה, הם בטח מכירים זה את זה. אם הם מצביעים לאותה מפלגה, ולומדים את אותה גמרא, ומגדלים אותו זקן, ומפגינים נגד אותו גיוס, הם בוודאי ישמחו גם לבלות שבת ביחד.
# # #
אחת הכתבות המביכות בהקשר הזה שודרה בחברת החדשות ביום ראשון בערב והיא מתועדת באתר האינטרנט תחת הכותרת "ההתפרעות בטיסת אל־על". לא "הפשלות של אל־על", לא "החברה שאינה עומדת בהתחייבויות", לא "הבלגן בהמראות ובנחיתות", לא "הסיכון לחיי הנוסעים". כל מה שנשאר זה "ההתפרעות", של החרדים.
קודם הביאו עדת ראייה שסיפרה על החרדים התוקפניים. אחר כך שולבו ציטוטים על התחושות הקשות של הדיילות מקבוצת פייסבוק פנימית סגורה שלהן. בהמשך הושמע סיפורה של נוסעת אנונימית, שהעידה שכתבה פוסט בפייסבוק נגד החרדים וספגה תגובות אלימות ברשת. ואז, לטובת מי שלא הבין שהסיפור פה הוא על החרדים ולא על החברה שגרמה להם עוול, הובא סמנכ"ל הלקוחות והשירות של אל־על, אמיר רוגובסקי, והבטיח לנהוג "בנחישות וללא פשרות כנגד אותם נוסעים אלימים".
רק אז, אחרי שכולנו הבנו מי פה הטובים ומי הרעים, נאותה הכתבת להציג את מה שנראה כגרסת ההגנה והתירוצים של החרדים. "הנוסעים החרדים, מצידם, מבקשים להציג תמונה אחרת", הואילה לספר. לה עצמה, כעיתונאית, לא היו טענות או שאלות לאל־על. זה הם, "החרדים", ש"מבקשים להציג תמונה אחרת". "הם מספרים שרצו לרדת מהטיסה ולא ניתנה להם האפשרות, ומכחישים טענות לאלימות", דיווחה. כשהובאה עדותו של עיתונאי "ישראל היום" יהודה שלזינגר, שהיה על הטיסה, וכהגדרת הכתבת "יצא להגנתם" של החרדים, זה כבר היה אחרי שכולנו הבנו מה טיבו של הסיפור ומה הגרסה הנכונה.
השורה המסכמת נשמרה לסמנכ"ל אל־על, שהוצג בכתבה כמישהו שבין פרשן לבין המבוגר האחראי, ולא כמו איש שהחברה שלו כשלה ונדרשת לספק הסברים. "בסופו של דבר הצוות התמודד שם בצורה נחושה ורגישה", חילק לעצמו ולאנשיו ציון מעולה.
# # #
אודה ולא אבוש, יש לי חולשה ל"אל־על". מיטב חברי תוהים כבר שנים למה אני מתעקש לטוס במחיר יקר יותר, חרף איחורים גדולים יותר, אף שלא מפצים אותי על המזוודות שמתקלקלות אחת לכמה טיסות, וכשיש סבירות שדווקא המסך במושב שלי יתגלה כמקולקל, בואכה 11 שעות של שעמום בדרך לניו יורק. אבל אני שותק וסופג.
אני טס אל־על קודם כל כי אני מפחד פחד מוות מטיסות; וכשהקרקע נעלמת מתחת לרגליים והמטוס מקפץ, העובדה שלטייס שלי לא קוראים ג'יימס, אלא שחק או רן או יותם, ושאני מניח שאת הקורס שלו הוא עשה בחיל האוויר ולא בחוג של אחרי הצהריים, מסייעת להרגיע אותי. ממש כמו הדיילת שמחייכת אליי בעברית, וממש כמו הידיעה שאם נתרסק וניפול לאוקיינוס ואמצא את עצמי מוקף ב־400 איש תקועים בתוך גלגלי הים שלפי הסיפורים נמצאים מתחת למושב, יהיה עם מי לדבר. אה, ועוד משהו. אני טס באל־על גם כי היא חברה ישראלית שומרת כשרות ושומרת שבת. וזה חשוב לי. וכשאני ממריא ביום חמישי בערב מניו יורק, והטיסה אמורה לנחות כמה שעות לפני כניסת השבת, אני יודע - כלומר מניח, כלומר הנחתי עד השבוע שעבר - שהחברה תתאבד כדי שזה יקרה, כי היא יודעת כמה זה חשוב לי ולעוד הרבה אנשים שבוחרים בה בעיקר בגלל זה.
לפני שנתיים, וגם על כך אני מרגיש צורך לספר כאן, פניתי בפעם היחידה בחיי לרני רהב, יחצ"ן החברה. זה קרה אחרי שחייל בודד שאנחנו מלווים הזמין את הוריו מניו ג'רזי לטקס ההשבעה שלו, ושבוע לפני הטקס החליטו בחיל השריון לשנות את המועד. בתוך שעה קיבלו ההורים טלפון שבישר להם כי אל־על תשמח לשנות להם את מועד הטיסה בהתאם בלי להוסיף סנט, ואת זה אני מספר כי אינני בטוח שסיום הטירונות או ההשבעה הם עניין שגם בלופטהנזה או בבריטיש איירווייז יעשה משהו לטובתו.
ההתנהלות של אל־על בשבוע האחרון ערערה הרבה מכל זה. וכשהחברה פרסמה הודעה כי "לא תיקח חלק בניסיון להצית מחדש שיח מפלג", זו נראתה לי הציניות בהתגלמותה. ממש כמו הודעתו של המנכ"ל כי "נקלענו, שלא בטובתנו, לשיח מקטב ולחילופי ההאשמות בין איש לרעהו, בין ציבור לציבור, וזהו דבר הנוגד את עקרונותינו וערכינו".
מעבר למה שנכתב כאן על הטיפול התקשורתי, אל־על צריכה לעשות חשבון נפש גדול אחרי השבוע הזה ולבקש סליחה גדולה מלקוחותיה. לא רק על הטיסה ועל מה שקרה בה, אלא גם, ואולי קודם כל, על ההנאה ששאבה מהבוץ שהוטח, דווקא לטובתה, בחרדים.