מודל דרעי: אחרי 20 שנה, נתניהו מתכוון לשחזר את המבצע של ראש ש"ס

ראש הממשלה ממשיך להתלבט, להתחבט ולהתחרט באשר להקדמת הבחירות. כל החלטה משמשת כן שיגור לזו שתבוא אחריה. הקצב הולך וגובר, יחד עם המתח. הכל תלוי בשלושה מדדים: המדד הפלילי (מנדלבליט), המדד המדיני (טראמפ), המדד הביטחוני (הערבים). מטרת־העל של נתניהו היא שליטה מלאה במדדים הללו. 
 

הוא צריך לדעת מתי בדיוק יודיע (אם יודיע) היועץ המשפטי לממשלה על ההחלטה בעניין תיקיו הפליליים. הוא צריך לדעת מתי בדיוק (ומה בדיוק) יפרסם הנשיא טראמפ את תוכנית השלום שלו. הוא צריך לשלוט בגובה הלהבות הביטחוניות ולא להסתבך בהרפתקה צבאית בטרם עת. ברגע שהוא מאבד שליטה על אחד המדדים הללו, הוא מתארגן לפרוץ לבחירות. ברגע שהוא משיג את השליטה מחדש, הוא מרגיע, אם כי לא כולם בסביבתו ניתנים להרגעה.
 

הסיבה לרצון המקורי להקדים את הבחירות נעוצה בלו"ז היועץ המשפטי לממשלה. בשבועות האחרונים פמפמו הפרשנים המשפטיים שמנדלבליט משנס מותניים, מפשיל שרוולים ומתכוון לקצר הליכים. מה שהיה, איננו עוד. הפעם, נעשה את זה מהר. בחקירות עצמן הקפדנו, דקדקנו, חקרנו ונברנו. מכיוון שכמעט כל פעולת חקירה הובאה לאישור היועץ מראש (בניגוד לחקירותיהם של פוליטיקאים בכירים קודמים), אין מה להתברבר יותר. כולנו חכמים, כולנו נבונים, כולנו יודעים את התורה. מעו"ד ליאת בן־ארי דרך שי ניצן בואכה מנדלבליט עצמו. עכשיו צריך פשוט להחליט. 
 

הייתה הבנה שההחלטה, וגם ההודעה, ייפלו על הרבעון הראשון של 2019. זו הייתה הסיבה לכך שנתניהו רצה להקדים את הבחירות לחודש מרץ. הוא רצה שהציבור יביע בו אמון אחרי הודעת היועץ, אבל לפני השימוע. המודל של נתניהו הוא אריה דרעי. הוא קיווה לשחזר את המבצע של דרעי, אחרי 20 שנה. כזכור ש"ס גרפה ב־1999 מספר שיא של 17 מנדטים, כשדרעי תחת איום של כתב אישום. "הוא זכאי", מודל 2019. נתניהו מקווה שהשחזור יהיה אלקטורלי בלבד, כי דרעי הלך אחר כך למעשיהו. נתניהו לא רוצה מעשיהו.
 

בינתיים מתברר שהיועץ באמת מפשיל שרוולים, אבל זה כדי להמשיך להתלבט. במקום להתחיל לחתור לסיום ולחתוך, הוא הוסיף צוותי חשיבה של פרקליטים לאותה ארמדת פרקליטים מלומדת שכבר נוברת בקרביה המצחינים של מפלצת חקירות נתניהו. למה? ליתר ביטחון. שנוכל להתלבט עוד קצת, לשקול את דעת המיעוט החדשה, שמנוגדת לדעת המיעוט הקודמת, לקיים עוד כמה דיונים אינסופיים אל תוך הלילה ולהמשיך למשוך את ההתמשכות. 
 

נתניהו ידע על הוספת הצוותים (שפורסמה לראשונה על ידי חן מענית ב"גלובס") עוד לפני שפורסמה בתקשורת. יש לו דרכים לדעת. הוא ממשיך לפגוש את היועץ על בסיס קבוע, גם בארבע עיניים, בניגוד למה שהיה בין יועצים קודמים לראשי ממשלה נחקרים. הוא מעודכן גם מפיהם של נוספים. בכל מקום תמיד יהיו אלה שרוצים לשאת חן בעיני הגבורה, גם אם היא חשודה בפלילים. ברגע שנתניהו הבין שההכרעה על גורלו נדחית, הוא החליט לדחות גם את ההכרעה על גורלנו.
 

הנה ספוילר: יכול להיות שבשבועות הקרובים יתברר שהיועץ הקים עוד צוות פרקליטים לבדיקת תיקי נתניהו בראי המשפט הבינלאומי, והעמיד בראשו את עו"ד אלן דרשוביץ. למה לא? דרשוביץ בראשו של צוות כזה הגיוני בדיוק כמו מנדלבליט, מזכיר הממשלה של נתניהו, בראש התביעה הכללית. ואז יתברר שצריך להקים גם צוות שיבדוק את תיקי נתניהו בראיית המשפט העברי. אנחנו עברים, לא? נתן אשל הוא המועמד המוביל לעמוד בראש צוות כזה. 
 

אני עדיין אוחז בדעתי המקורית על היועמ"ש: לא מדובר במודל חדיש יותר של קודמו, שעיקר תפקידו היה להגן על בלפור, אלא באדם ישר באופן בסיסי. יחד עם זאת, אין ספק שמינויו ליועץ משפטי לממשלה זמן קצר לאחר ששאב מים ויצק אותם על ידי האדון וגבירתו באקווריום לאורך ארבע שנים, בעייתי ביותר. זה לא רק מזג סנגוריאלי. זה לא רק העובדה שהוא נכווה בעצמו בחשדות מופרכים בפרשת הרפז. זה לא רק הססנות וחוסר נחישות. יש שם משהו פסיכולוגי, עמוק ושורשי יותר, שמעקצץ ביועץ בכל פעם שהוא מנסה לקושש לעצמו סוג של נחישות. גודל האחריות מקפיא את דמו בעורקיו. 
 

אין לידו מי שיבוא ויגיד לו את האמת הפשוטה: אין שום הבדל בין ראש ממשלה לאחרון האזרחים. המשפט הפלילי אמור להיות שווה לכל נפש. הרס חייו של אדם פלוני שקול לגמרי להרס חייו של מנהיג. העיקרון פשוט: האם השתכנעת לאורך שלוש השנים האחרונות שמדובר באדם שהתנהלותו פלילית? כן או לא. האם אחרי שראית את כל המסמכים, נחשפת לכל העדויות, שמעת את כל הקלטות ועברת על כל הראיות, הבנת שיש כאן סוגיה שצריכה לבוא לפתחו של בית המשפט?
 

לא, אסור לך להתחשב בשיקולים זרים, חשובים ככל שיהיו. המדד היחיד הוא האם יש סיכוי סביר להרשעה. הדרישה אינה "סיכוי גבוה", גם לא "ודאות קרובה". דרישת הסף להגשת כתב אישום היא סיכוי סביר להרשעה. זה הכל. כך זה היה אצל אהוד אולמרט, כך זה היה אצל משה קצב, אברהם הירשזון, אריה דרעי ועוד כמה. זוהי שליחותך, מנדלבליט. לקבל החלטה, תהיה אשר תהיה. היא תישפט במשפט ההיסטוריה. בלי קשר להכרעת הדין הסופית. אתה תיבדק בסבירות ההחלטה ובתום הלב. השאלה תהיה "האם היועמ"ש הסביר היה מקבל את ההחלטה הזו?". ובלבד שיקבל כבר החלטה כלשהי בטרם יבוא המשיח. 
 

שני פרקליטים בכירים לשעבר, עו"ד שמעון דולן ועו"ד אורי קורב דיברו השבוע על התמשכותן של חקירות נתניהו קרוב לשלוש שנים. בפי שניהם הייתה ביקורת, קטלנית למדי, על התנהלותו של היועץ. גם באשר ללוחות הזמנים וגם באשר לעודף הצוותים הנועצים ומבלבלים זה את זה ללא תכלית.

 

מה עם המדד המדיני? בכל הקשור ליוזמת השלום של טראמפ, נתניהו רגוע יחסית. הנשיא לא יעשה משהו שעלול לפגוע בסיכוייו של נתניהו לנצח בבחירות הבאות. יוזמת טראמפ, תהיה אשר תהיה, היא ווין־ווין (win-win) מבחינת נתניהו. אם היא תהיה טובה לישראל, סבבה. אם לא, סבבה אדרבא. סגידתו המשיחית של הבייס של נתניהו לטראמפ תאפשר לביבי להסביר שאין ברירה, מדובר באוהב ישראל הדגול ביותר מאז לבן הארמי. חייבים להגיד לו כן גם אם מדובר בחלוקת גבעתיים, ולתת לפלסטינים לסרב. זה לא אני, יגיד נתניהו, זה הוא. נראה אתכם מסתבכים איתו.
 

מה עם העניין הביטחוני? כאן העסק רגיש יותר. לביטחון יש נטייה לא להיות בשליטה של אף אחד. בנאום ההישרדות שלו לפני שבועיים רמז נתניהו על אתגרים ביטחוניים קרובים ועל "הקרבה" שתידרש. בימים האחרונים הוא קורא לכל מיני לשעברים להתייעצויות בנוכחות המזכיר הצבאי. לא, לא מדובר בעוד כור גרעיני שאסד או מי מסוגו בונים לנו מתחת לאף. למרבה המזל, את הכור האחרון גילינו בתקופתו של ראש ממשלה שידע גם לתקוף, לא רק לדבר. מדובר באתגר קטן וצר בהרבה, אבל בשכונה שלנו גם דברים קטנים עלולים להתפוצץ.
 

נתניהו התייעץ השבוע עם הרמטכ"ל לשעבר בני גנץ. היו ויהיו אצלו עוד רמטכ"לים ולשעברים ביטחוניים נוספים (להערכתי גם גבי אשכנזי). במפגש עם גנץ ישב המזכיר הצבאי לאורך כל הפגישה, מדי פעם נקראו פנימה מומחים נוספים, כמו היועץ לביטחון לאומי מאיר בן־שבת. נתניהו אוהב להתייעץ. זה כיף. אפשר להקשיב, להנהן בחשיבות, לדבר בבריטון סמכותי, לנבור בפרטים. אין ועדות חקירה על התייעצויות. הבעיה העיקרית היא שאחריהן צריך להחליט. בינתיים הוא לא מזמין להתייעצויות הללו שלושה: אהוד ברק, אהוד אולמרט ובוגי יעלון. עצם אזכור שמותיהם מעורר אצל נתניהו פריחה. וגם להפך. לדעתי, זו שגיאה.
 

ראשית, כי מדובר באמת באנשים מנוסים מאוד. שלושה אנשים שאוצרים בתוכם שני רמטכ"לים, שני שרי ביטחון ושני ראשי ממשלה לשעבר. מעל מאה שנות ביטחון ופוליטיקה. שנית, כי אם משהו ישתבש בקרוב, נתניהו יוכל לטעון בוועדת החקירה שהתייעץ עם כל מי שאפשר היה. שלישית, כי זה ייתן לו גם נקודות ציבוריות. הנה, ראש הממשלה מתעלם מרעשי רקע פוליטיים ומגחמות אישיות, וכשמדובר בעניינים ביטחוניים הוא בולע את הגאווה והרוק וקורא למי שצריך לקרוא. 
 

אגב, גם לאהוד אולמרט לא היה קל לעדכן את נתניהו בגילוי הכור הגרעיני הסורי ולשמור עליו בתמונה לאורך כל הדרך. זה גם כמעט עלה לנו ביוקר, בפליטת הפה הטלוויזיונית של נתניהו כמה ימים לאחר השמדת הכור. אם אכן תידרש "הקרבה" מעם ישראל בקרוב, אפשר לדרוש הקרבונת סמלית גם מראש הממשלה. בכל זאת, לא מדובר בנפתלי או באיילת, שדין הרודף המוטל עליהם ייכון לעולם. כולה שלושה גנרלים.
 

מירי רגב למדה השבוע, שוב, את מגבלות הכוח. לא בפעם הראשונה. פארסת המשחק נגד ארגנטינה נשכחה כבר מזמן, ורגב ממשיכה לדהור קדימה בלי ברקסים, לעבר הכאוס המושלם. את המרד נגד חוק ה"נאמנות בתרבות" הרימה ראשונה ח"כ רחל עזריה מכולנו. זה לא שהיא נגד החוק. בעיקרון סעיפיו הגיוניים. הבעיה היא ביישום. עזריה הצביעה בעד בקריאה הטרומית וקיוותה להכניס את החוק למתחם ההיגיון בוועדה. הבעיה היא שרגב הגיעה לוועדה באמוק. המנכ"ל שלה רמז שאין על מה לדבר. היא לא מוכנה לשנות פסיק. רק היא תחליט לממן או לשלול יצירת אומנות. כשעזריה הציעה שיוסיפו שר נוסף וההחלטה תצטרך להיות על דעת שניהם, רגב פסלה. 
 

אחר כך התברר, למרבה הפלצות, שהחוק לא דורש מחברי הוועדה המייעצת לשרה לקרוא את היצירה או לצפות בסרט או בהצגה בטרם ישללו את מימונה. כלומר, מספיק שזה לא יבוא להם טוב בעין. גם את זה לא הסכימו אנשי משרד "התרבות" לשנות. ראתה עזריה כי רע והחליטה לקרוא לקואליציה לא להעלות את החוק להצבעה בקריאה שנייה ושלישית. כשעדכנה את ח"כ בני בגין, הוא לא האמין לה. יכול להיות שמתכוונים לשלול מימון מאומנות בלי ללמוד את האומנות קודם? כן, יכול להיות. אצלנו כבר מזמן הכל יכול להיות.

 

חוק ה"נאמנות בתרבות" הוא חוק שקטן בהרבה מסך סעיפיו. שם החיבה של החוק הזה מעורר בחילה. העובדה שהוא מאציל עוצמה אבסולוטית של צנזורית תרבות ראשית לידיה הימניות של מי שהפכה לסמל הגסות, הבורות והעילגות בפוליטיקה הישראלית, מעוררת צמרמורת. במתכונתו הנוכחית החוק יגרום לאומני ישראל לצנזר את עצמם, יטיל בהם מורא וידכא את היצר האומנותי שלהם. 
 

תזכורת: אומנות לא אמורה לפרכס את השלטון, באשר הוא. היא אמורה לאתגר, לעורר, להתריס, לשבור מוסכמות, לפעמים גם לבעוט בפרות קדושות. אין סיבה לממן הצגה שכתב מחבל שרצח חייל או להשתתף במימון סרט שיוצרו יציג אותו אחר כך כסרט פלסטיני. את התיקון הזה צריך לעשות ביד רגישה, לא עם פטיש 50 ק"ג. שמישהו יסביר לה את זה.

4. להאכיל את הדרקון

צפיתי השבוע באיחור בסרט המרתק של ברוך קרא ב"המקור" על תיק 4000, כפי שהשתקף באתר החדשות הפופולרי "וואלה". מדובר בסרט חובה למי שמנסה להבין כרוניקה של פתולוגיה נפשית חמורה שגוררת אחריה מדינה שלמה. הקרדיט על חשיפת ההשתלטות השלטונית על "וואלה" שייך לגידי וייץ, שחשף את הפרשה ב"הארץ" בזמנו. קרא מביא את הדברים בשם הניצולים שחוו אותם. כששומעים את העדויות מהאנשים עצמם, אפשר להתחיל להבין עם איזו מופרעות יש לנו כאן עסק ועד כמה נרתמים האנשים האחראים על שלומנו וביטחוננו להאכיל את אותה מופרעות ולרצות אותה, סביב השעון.
 

האדם השפוי מן היישוב יתקשה להבין מדוע ראש ממשלה (ושר תקשורת) צריך להרעיף על ראשו של איל תקשורת הטבות בסך מיליארד שקל תמורת "סיקור אוהד" באתר אינטרנט. מכיוון שאני מכיר את התופעה הזו כבר שנים ארוכות, אנסה להסביר: אם אפשר היה להסב את האנרגיה הממלכתית שהושקעה בתשע השנים האחרונות בתמונותיה של הגברת המתפרסמות בעיתון הבית או במה שאמור היה להיות אתר הבית, היינו יכולים לפתור את בעיית החשמל של עזה, סיני והמזרח התיכון כולו. 
 

סצינות שבהן מסתופפים ראש הממשלה, ראש הסגל, ראש המל"ל, מיטב היועצים והמקורבים והחנפים למיניהם סביב שולחן שעליו פזורות אינסוף תמונות, ודנים בסוגיה איזו מהן צריך לפרסם ואיזו לא, כדי שאותה גברת תהיה שבעת רצון, אינן מדע בדיוני אלא שגרה. צלמים נזופים המציגים בפניה את עשרות התמונות שצולמו זה עתה בעלייה למטוס לקראת ההמראה לאנשהו, והיא צריכה לבחור מי מהן תשוגר למערכות, בעוד המטוס על המסלול וההמראה מעוכבת זמן רב, גם הם חזון נפרץ. כנ"ל אחרי המימונה המסורתית באור עקיבא, כששיירת ראש הממשלה עומדת וחוסמת את הרחוב כולו בעוד הצלם ממתין, מרעיד, לבחירה המלכותית.
 

פעם, זמן קצר אחרי שובה של המשפחה לשלטון, התפרסמה במקומון של "ידיעות" בירושלים כפולת עמודים פרסומית על אירוע צדקה כזה או אחר לעמותה מוזיקלית שמנהלת אליזבת ברקוביץ, רעייתו של הרופא המלכותי ד"ר הרמן ברקוביץ, בירושלים. האירוע התקיים, למרבה האסון, בחסותה של "הגברת". יצא לי להיחשף לכפולה הזו די במקרה. ספרתי שם 34 תמונות של הגברת. לוחצת ידיים לכל המקורבים והחנפנים ומלחכי הפנכה, בכל פוזה אפשרית. העמותה המוזיקלית נדחקה לפינה. הכיתוב לכל התמונות היה זהה ובו צוין, פעם אחרי פעם, שהיא אשת ראש הממשלה הראשונה שעובדת בשירות הציבורי, פסיכולוגית ילדים וכו', עד זרא, ומעבר לה. והייתה גם בוקסת טקסט עצמאית שבה צוין שכולם החמיאו לה על יופיה. נשבע לכם.

 

נתקלתי אחר כך, במקרה, בזו שהייתה חתומה על הבוקסה הזו. שאלתי אותה מדוע חתמה על הטקסט המביך, שלא יעניק לה מועמדות לפרס סוקולוב (האמת היא שאני כבר לא בטוח). היא ענתה במילים פשוטות: אני רוצה להיות חברה שלה. מי שרוצה להיות חבר שלה יודע שצריך להגיד לה כל הזמן שהיא יפה. אז זה מה שאני עושה. ככה פשוט.
 

הבעיה היא שזה לא כל כך פשוט. זה השחית מדינה שלמה. הבולמוס המטורף של ראש ממשלה בישראל להחזיק גם בתיק התקשורת כדי שיוכל להמשיך להחריב את איי העצמאות שנותרו בה ועל הדרך לארגן לרעייתו פלטפורמה שבה אפשר יהיה לפרסם את תמונותיה המחמיאות, אפילו בלוויה של אריאל שרון (כן, כן, סיפור אמיתי, תמונת השער בוואלה מלוויית שרון הייתה שרה), הניב את תיקי 2000 ו־4000. 
 

הרעב האינסופי לעוד ועוד אייטמים ודברי שבח וקלס וחנופה מכל עבר, לחץ מתמשך, אינטנסיבי, ברוטלי, להמשיך להאכיל את הדרקון, העביר לא מעט אנשים על שאריות דעתם. מהדלקת נרות פרוזאית שהפכה לכותרת ראשית בעמוד הבית דרך כל שאר הפכים הקטנים שהעסיקו גדודי שתדלנים בניצוחו של הרב־נוכל ניר חפץ והפכו מערכות תקשורת אמינות ומקצועיות לקן קוקייה בפני עצמו. כל זה קרה באמת. נדמה לי שכל עוד היועץ ממשיך להיוועץ, זה גם יכול להמשיך לקרות.
 

עכשיו, כדי להמחיש בפנינו עד כמה אנו חיים בתוך אבסורד מתמשך, תצא החשודה בפלילים שרה נתניהו לשליחות מדינית בגואטמלה. כן, לאחר שאיבדנו את "וואלה" ואת חפץ ואת צמד עורכי הדין הצמודים ואת תיק התקשורת, צריך בכל זאת לשכנע את העם היושב בציון שהיא פותחת לנו דלתות בכל העולם. נו, טוב. אז יכבסו לה קצת גם בגואטמלה.