הרצון של יוצרי הפסטיגל לעטוף את מסחטת הכסף בססמאות חיוביות הוא פתטי

"יש מסר?", נשאלים יוצרי "פריסטייל פסטיגל", והם עונים, "בוודאי שיש". כי הרי פסטיגל בלי מסר הוא סתם מטחנת כסף, לעומת פסטיגל עם מסר שהוא סתם מטחנת כסף, עם מסר. "המסר שאנחנו מנסים להעביר השנה הוא בעיקר שכל אחד יכול להיות מה שיבחר וגם: 'אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בתוכו', או בגרסתו המודרנית יותר - 'אל תתייג אותי'. כל אחד מאיתנו יכול לבחור להיות כל מה שהוא רוצה, למרות שמבחוץ אולי נראה שהוא דבר אחר לגמרי". 
 

אין ספק שהפסטיגל הוא אירוע מהוקצע וגרנדיוזי, שהפך להיות מוצר חובה בחנוכה, כמו שירת "מעוז צור" וסופגנייה עם צ'ייסר. הוא גם נותן תמורה מלאה למחיר הכרטיס, אבל רק לכרטיס שנקנה בהנחה ושולם דרך ועד עובדים, כלומר 60 שקל ומטה. 

מעולם לא נכחתי בו, לא נלקחתי ולא נגררתי אליו על ידי ילדַי, אבל כל שנה בחנוכה אני חווה גרדת בכל הגוף, עצבנות יתר, רעידות בשריר של עין ימין או בקיצור: חרדת פסטיגל, מחשש שאחד הילדים יתעורר וירצה לחזות במגה–איוונט הזה. הבעיה היא שמשום שלא חינכתי את ילדי על ברכי טל מוסרי, המסרים של הפסטיגל לא נטמעו בי, ויש לי נטייה רעה כן להסתכל בקנקן ולאו דווקא במה שבתוכו, ולפעמים אפילו לתייג אנשים רחמנא ליצלן.
 

למשל, בצפייה בקליפים ששוחררו מתוך הפסטיגל ניבטים פרצופיהם היפים של הכוכבים, ועד כמה שאני מתאמץ לא לתייג אותם, אני לא מצליח. כולם נראים לי בדיוק אותו דבר: בני השבט הלבן–הרזה–הצעיר–הפריבילגי–תל אביבי. כאילו נוצרו במדפסת תלת־ממד באותו שטאנץ. או יותר נכון, כולם אותו קנקן או כד (בכל זאת, חנוכה). 

 

לא זיהיתי ביניהם אף אחד שונה, אחר, שמן, אתיופי, נמוך במיוחד, בלתי חתיך, אומן מבוגר או מישהי אחת שלא יודעת לרקוד. בכישרון רב הם עולים על הבמה ובפיהם פזמונים המטיפים לילדים אחרים שייזהרו מלתייג את האחר. אבל האחר נמצא רק בקהל ועל הבמה מקבץ היפים והנכונים: עומר חזן, ריף נאמן, עדן מאירי, שירה לוי, ניב סולטן, עידן רייכל, עפר שכטר, אורי לייזרוביץ ועוד. 
 

ניסיתי להציץ גם לתוכו של הקנקן, לעלילה. ובכן, מדובר בשתי להקות הנאבקות זו בזו. להקת "האקדמיה" שתמיד זוכה בכל הפרסים, בכיכובה של נועה קירל ובניהולה של אליאנה תדהר. מולה ה"סטריט פייטרס" המוגדרת כ"מחתרתית ומחוספסת", שבראשה עומד יהונתן מרגי. נטלתי זכוכית מגדלת כדי לחפש שביב של חספוס או קומץ של מחתרתיות במרגי, אבל גורנישט. מדובר בילד טוב נווה מונוסון, שנושא אווירה של ג'סטין ביבר הישראלי רק בלי האדג'יות. במילים אחרות, הוא לא ינק את השראתו המוזיקלית מג'וי דיוויז'ן או ענבל פרלמוטר. 
 

היחידי שעונה להגדרה "שונה" הוא מתן מורדקוביץ' בן ה–22 שמגיע עם סיפור חזק ומיוחד. מדובר בבחור שמתעסק בספורט אקסטרים על כיסא גלגלים, ושניצח את הסרטן פעמיים. הוא לא יוּצר באותה מכונת כוכבים משעממת, שירתה לעברנו את כל השאר. 

אני מניח שליוצרי הפסטיגל יש רק כוונות טובות, והן כמובן להרוויח כסף. הרצון שלהם לתלות על הקולב הזה גם מסרים חיוביים הוא טרנדי אבל פתטי. המופע הזה הוא קנקן אחד גדול וראוותני, ששמנו מספיק לא לשמונה ימים אלא לשלושה שבועות של מופעים בוקר, צהריים וערב, וכולו מפגן של האדם היפה והמוצלח (אולי כמחווה להלניזם היווני). 
 

בפרסומים של הפסטיגל כתוב ש"הילדים יכולים להתחבר לדמות שעמה הם מזדהים, ודרכה לחוות גם את המסר שכל אחד יכול להיות כל מה שהוא יבחר, אם רק יאמין בעצמו ויתמיד בדרך למטרה". זה כמובן מסר חיובי ושקרי. לא כל אחד יכול להיות מה שהוא יבחר. לא כל ילד שיתאמץ ויאמין בעצמו - יצליח. תלוי בנקודת הפתיחה שלו, תלוי מאיפה הוא מגיע ומה היכולות שלו, ובעיקר בקשיים שמערימים עליו - המשפחה, החברה, המדינה.