אם ישראל באמת סומכת על מועצת הביטחון במלחמתה נגד חיזבאללה, היא בצרות. אפשר להתווכח על עוצמת כוח ההרתעה הישראלי, אבל ממתי ישראל מבקשת סיוע במאמציה נגד טרור באמצעות הרתעה מדינית - ועוד מגוף כמו מועצת הביטחון, שישראל היא שק החבטות הרגיל והאהוב עליה?
שגרירת ארה"ב באו"ם ניקי היילי עוזבת את תפקידה בסוף החודש. קרוב לוודאי שתנאם בדיון על מנהרות חיזבאללה, וצפוי שתצדיק את טענותיה של ישראל ותתקוף את המועצה על חד־צדדיות ואפליה נגד ישראל. נו, אז מה? היילי השקיעה מאמצים עצומים כדי להבטיח רוב מוצק במליאת העצרת להצעת ההחלטה האמריקאית לגנות את חמאס על ירי הטילים. מה יותר פשוט והגיוני מהוקעת ירי טילים על אזרחים? אבל עובדה, היוזמה האמריקאית לא עברה.
גם החלטה רשמית של מועצת הביטחון נגד לבנון או נגד חיזבאללה על הפרת החלטה 1701 של המועצה, שהביאה לסיום מלחמת לבנון השנייה ב־2006, נראית כמהלך פשוט והגיוני. אבל שוב, גם כאן הסיכוי להשגת החלטה כזו הוא קלוש ביותר. לכל היותר, היו"ר התורן יפרסם הודעה לעיתונות מטעם הארגון ובה יגנה את חפירת המנהרות, הודעה שאין לה שום משמעות מעשית.
אם יש משמעות לפנייה למועצת הביטחון בנושא המנהרות, הרי היא שישראל בסיוע ארה"ב מעניקה למועצת הביטחון הכשר ומעמד של גורם פעיל בסכסוך במזרח התיכון. מדובר במצב חדש, העלול לפעול כחרב פיפיות נגד ישראל. איך, למשל, יגיבו בירושלים לדיון במועצת הביטחון על ההתנחלויות, כשכל חברות המועצה יתאחדו בגינוי ישראל?
אין ספק שישראל חייבת לעשות מאמץ לחשוף את פרצופו האמיתי של ארגון חיזבאללה ולהטיל את האחריות על ממשלת לבנון, שבה מכהן נציג מטעם חיזבאללה. אפשר להשתמש לשם כך באמצעי תקשורת בעולם המערבי, אבל לקוות שמהאו"ם או ממועצת הביטחון תצא בשורה מדינית למדינת ישראל, או אפילו ביטוי של אהדה וסיוע - זה הזוי ויוצר רושם של חולשה ורפיון.