מהו הרגש העז ביותר בחיינו בישראל כבני אדם וכאומה? נכון: תחושה ברורה וקבועה, כמו הבהוב נורת אזהרה, שאם לא נהיה חזקים יאכלו אותנו חיים. מכאן ואילך כל דמגוג מצוי הופך צל הרים של חשש להרים של פאניקה, ומכאן הדרך קצרה להסכמה לאומית לכל מעשה שירגיע אותנו. כולל מעשי נבלה ברשות תורת הביטחון או תורת ישראל.



לפני שבוע נורה בראשו, מאחור וממרחק 80 מ', פגוע נפש פלסטיני. באותו יום ניסה האלוף במיל' יצחק בריק, רגע לפני שהוא הופך ממבקר צה"ל לעוד אזרח ממורמר, לקעקע פעם נוספת את תחושת הביטחון שצה"ל מעניק לנו. הוא עשה זאת מהסיבות הלא נכונות, אבל צודקות כולן: קיצור השירות לבנים, חיילים בפעילות מסתובבים עם סמארטפונים, תחזוקה לקויה של אמצעי לחימה, חיל רפואה לא כשיר, יחס בעייתי של מפקדים וכו'. צה"ל הגיב בתשובה אחת ניצחת, שגם היא לא עסקה בעיקר: זה מה יש.



אני מאמין שצה"ל עושה ככל יכולתו לנצל עד תום את מה שניתן לו במסגרת האמצעים החומריים והאנושיים שברשותו. לא בגלל התר"ש של איזנקוט אלא בגלל טבע המנגנון וטבע האדם, ואלה הן היכולות האמיתיות של צה"ל. מובן שאפשר וצריך יותר, רק שבצבא לא ניתן לכמת הישגים בשורה תחתונה כמו כסף או תוצאה ספורטיבית, אלא באמצעות סרגל ביצועים באימונים שלא פעם הוא מעורפל, ובטח לא עונה בדיוק על השאלה איך זה יתורגם למצבי לחץ או מלחמה. ואכן, בעסק הענק והאמורפי הזה ששמו צה"ל יש המון מקרים דפוקים ולקונות חשוכות.



זה מה שחפר האלוף במיל' בריק, שחי את טראומת יום כיפור. במקרה הפרטי שלי זה התחיל בימ"ח, שם הסתבר לפני היציאה למלחמה שסיירת גולני שהתאמנה בג'יפים "שלנו" גנבה חלק מהצל"מ להשלמת ציוד, ובכל בסיס נפתלי לא היה כדור אחד לרפואה. בריק צודק (יש חוסרים), צה"ל צודק (זה מה יש), אך שניהם לא נוגעים במרכיב החשוב ביותר שמניע צבא או עם להילחם ולנצח - המוטיבציה שנשענת על ההבנה שהמלחמה היא הברירה האחרונה וההכרחית.



# # #



יש אינסוף מחקרים שעוסקים בדינמיקה של מסירות והקרבה למען המדינה, העם, צה"ל והחברים ליחידה. אין מחקרים שבוחנים את הקשר הישיר בין מדיניות היומיום של ממשלת ישראל הנוכחית ובין המוטיבציה להילחם ולהשקיע במוכנות למלחמה ובצה"ל בכלל. יש לא מעט סימנים שמאותתים על חוסר אמון גורף בין הציבור, בעיקר החילוני־ליברלי, לבין מוסדות המדינה, וזו סיבה אמיתית לירידה במוטיבציה.



על משבר האמון בגין השחיתות בצמרת הפוליטית מתווסף משבר אמון בעקבות ריסוק המרקם החברתי. כאשר אחד ניזון מקפיטליזם חזירי ונפוטיזם מפלגתי ושבטי והאחר נידון למצוקה כלכלית, אין סיבה שאותו אחר, שהוא מרבית אזרחי ישראל, ישקיע את דמו וחלבו למען המדינה שכך מתייחסת אליו. כולל השקעה בצבא.



הספק ההרסני ביותר המחבל במוטיבציה הוא חוסר אמון של האזרח והחייל במטרות המלחמה כפי שהן מנוסחות על ידי הממשלה, וחוסר אמון בתקפות האיומים כפי שהם מנוסחים על ידי ראש הממשלה. האפקט ההרסני הזה התעצם לאחר שהתפוגג איום הפצצה האיראנית ולאחר שהכל התעשתו מאפקט הבלונים והמנהרות בצפון בדרום. במקרים כגון אלו, כשיש רק ספק ספיקא בכשרות החלטות הדרג הפוליטי - אז אין ספק, הלכה המוטיבציה, וירדה רמת המוכנות להקרבה שאותה דרש נתניהו בנאום האני שר הביטחון שלו לפני כחודש.



הגרעין היציב והלוחמני כיום, המורעלים ביותר, הוא צעירי האגף הימני־דתי־לאומני. יש כמובן מורעלים נוספים, כאלו שצבא לגביהם הוא מגרש משחקים מרתק, והם רואים בשירות שליחות. התוצאה של פער תפיסת העולם היא שהשמאל חושב למה להרוג וליהרג, או סתם לקרוע את התחת בפקודת הנהגה שהוא אינו מאמין לתמונת המצב שהיא מציירת ולמטרות המלחמה שלה.



בעיקרון, המניעים של חיילים ומפקדים בניהול הצבא היומיומי ובמוכנות להקרבה בשדה הקרב לא קשורים כלל לאמונה אלוקית בזכותנו על ארץ ישראלה, או בעליונותנו ה"טבעית" כעם נבחר על הגויים המאיימים עלינו. אם מנכים מהיחס לדת את הנוסטלגיה למסורת, אזי לא רק שהחילונים אינם מאמינים בכך, אלא שרובם סבורים שמדובר באמונות תפלות אם לא הבל ממש.



להבדיל מאלפי בוגרי המכינות הדתיות לאומניות. אלה גדושים במוטיבציה שמגובה בחינוך להשקעה והקרבה מינקות עד בגרות. שנים של הטפה רבנית הפכו אותם לצבא השם, ובהחלט ייתכן שכאשר הצבא יורכב במספרים הנכונים מבוגרי המכינות הדתיות לאומניות, אזי ניתן יהיה לדבר על ארץ ישראל מהנילוס עד הפרת. בשלב הזה הם מעטים מדי ביחס לרוב החילוני, רבניהם צעקניים מדי, וחלק גדל והולך מתוכם לומד לחשוב אחרת ואפילו מסיר את הכיפה או ממזער אותה. את הקיצונים שבהם מנפה תהליך השיבוצים בצה"ל (עדיין), ובלא מעט מקרים דווקא הם עשויים להיות קול ההיגיון והתבונה והרגישות בתוך הציבור שלהם.



להבדיל מחילונים וחניכי מכינות דתיות שחושבים עד הסוף, יש בימין הדתי הלאומני כאלה שהולכים עד הסוף. כמה מאות נערי הגבעות ותומכיהם, הסיירת של מועצת יש"ע, והם מחלחלים גם לצה"ל. אלה מפגעים לא רק באזרחים פלסטינים באשר הם פלסטינים, אלא גם בחיילי צה"ל. אצלם המוטיבציה בשמיים. תרתי משמע.



# # #



מעבר לפגיעה של הממשלה במוטיבציה של החיילים עקב מדיניות עמומה של מטרות המלחמה, הבעיה האמיתית של כל אזרחי ישראל, כולל ערביי ישראל, היא שהמדינה זקוקה לצבא חזק ומרתיע. מטחי הרוויה של טילים לא בודקים תעודות לידה או זהות. ראש אמ"ן אלוף תומר היימן סיפר לחברי ועדת חוץ וביטחון שמרבית הטילים בצד השני אינם מצוידים באמצעי הנחיה עם קואורדינטות לנמלי הים, התעופה ומרכזי תשתית - "רק כמה עשרות". ובאמת, כמה עשרות צריך כדי לשתק את נמלי הים התעופה ומרכזי תשתית?



וכך הגענו למצב שבו ממשלה חסרת אחריות (לבד מאחריותה לשרידותה ולהתנחלויותיה) הולכת על הסכין במשחק צ'יקן מול חיזבאללה וחמאס־סוריה־איראן, במקום ללכת להסדרי הפסקת אש. לכן כולנו זקוקים לצבא חזק ומוטיבציוני, שנועד לקיים מאזן אימה ברור כדי למנוע מטחים מעין אלה. זה נשמע כמו סתירה, אבל אלה הם החיים בייב. והמוות.